מלנת'לפים מחשבות 2
בשרשור הקודם כתבתי כמה מחשבות. ועכשיו הנושא לא מרפה ממני. וחשבתי עוד קצת (הרבה) נניח שאני אשאר דתי. היום אני יכול לחיות עם זה די סבבה. לפעמים זה מרגיז אבל סביל. ולפעמים זה אפילו נחמד. אבל מה יקרה בעוד 10 שנים? אולי אז אני ארגיש כמו אנוסים שונים שממש סובלים מהחיים הדתיים ללא אמונה? מספרים לי על כל מיני חבר'ה כאלה. אני מניח שיש גם כאלה שסבבה להם, אבל עליהם אנחנו לא יודעים. וודאי שהם לא מגיעים לפורומים של יוצאים. תכל'ס אני לא יודע כמה מהאנשים במצבי צפויים לאכול את הלב בעתיד אם יישארו דתיים. וכמה אפילו ליהנות מזה. אני יודע שיש הרבה בקרב הדתיים לאומיים שאינם ממש מאמינים כמו גם הרבה חרדים. אבל. 1) רובם הגדול אינו "לא מאמין" באופן מוחלט כמוני. 2) הנושא אינו מרכזי בתודעה שלהם. 3) אני חושש שאצלי ההיגיון מאד מרכזי בחיים. אני עושה גם דברים לא הגיוניים, אבל לא באופן שיטתי ומרצון. השאלה של מה מרכזי בתודעה היא מאד מעניינת. כי לפעמים אתה לא חושב על נושא והוא בעצם "לא קיים" (בפראפרזה על "לא בעיתון לא קיים"). אבל מי יודע מה יהיה מרכזי בתודעה שלי בעתיד? האם הסתירה של תפילה שאני לא מאמין במילותיה תציק לי באופן שאינו נסבל (קורה היום לפעמים)? או שאני "אזרום" עם זה לנצח ואפילו אשכח (כפי שקרה בעבר)? וכי אני לא משקר? אז מפריע לי שאני לא מאמין במה שאני אומר? יש לי תחושה שאם אני אנסה להיות חילוני אני כבר לא אחזור. האם זה אומר שזה מה שאני מעדיף? אני לא בטוח. (למה? היה לי איזה פילוסופיה לזה שאני לא זוכר כרגע) כואב לי להפסיד אהבה חברה וסוג של יציבות רגשית וכו'. אבל מצד שני אולי אין ברירה, וזה שהאהבה הזו היא מותנית זה די מרגיז כי כשאני מודע ל"על תנאי" של האהבה, היא מאבדת מערכה. (מאידך, איזה אהבה אינה מותנית?) אני מזיין לעצמי את השכל יותר מדאי? נכון. החלטתי בשישי שאני לא חושב על הנושא למשך שבוע. קראתם את מה שלא חשבתי.
בשרשור הקודם כתבתי כמה מחשבות. ועכשיו הנושא לא מרפה ממני. וחשבתי עוד קצת (הרבה) נניח שאני אשאר דתי. היום אני יכול לחיות עם זה די סבבה. לפעמים זה מרגיז אבל סביל. ולפעמים זה אפילו נחמד. אבל מה יקרה בעוד 10 שנים? אולי אז אני ארגיש כמו אנוסים שונים שממש סובלים מהחיים הדתיים ללא אמונה? מספרים לי על כל מיני חבר'ה כאלה. אני מניח שיש גם כאלה שסבבה להם, אבל עליהם אנחנו לא יודעים. וודאי שהם לא מגיעים לפורומים של יוצאים. תכל'ס אני לא יודע כמה מהאנשים במצבי צפויים לאכול את הלב בעתיד אם יישארו דתיים. וכמה אפילו ליהנות מזה. אני יודע שיש הרבה בקרב הדתיים לאומיים שאינם ממש מאמינים כמו גם הרבה חרדים. אבל. 1) רובם הגדול אינו "לא מאמין" באופן מוחלט כמוני. 2) הנושא אינו מרכזי בתודעה שלהם. 3) אני חושש שאצלי ההיגיון מאד מרכזי בחיים. אני עושה גם דברים לא הגיוניים, אבל לא באופן שיטתי ומרצון. השאלה של מה מרכזי בתודעה היא מאד מעניינת. כי לפעמים אתה לא חושב על נושא והוא בעצם "לא קיים" (בפראפרזה על "לא בעיתון לא קיים"). אבל מי יודע מה יהיה מרכזי בתודעה שלי בעתיד? האם הסתירה של תפילה שאני לא מאמין במילותיה תציק לי באופן שאינו נסבל (קורה היום לפעמים)? או שאני "אזרום" עם זה לנצח ואפילו אשכח (כפי שקרה בעבר)? וכי אני לא משקר? אז מפריע לי שאני לא מאמין במה שאני אומר? יש לי תחושה שאם אני אנסה להיות חילוני אני כבר לא אחזור. האם זה אומר שזה מה שאני מעדיף? אני לא בטוח. (למה? היה לי איזה פילוסופיה לזה שאני לא זוכר כרגע) כואב לי להפסיד אהבה חברה וסוג של יציבות רגשית וכו'. אבל מצד שני אולי אין ברירה, וזה שהאהבה הזו היא מותנית זה די מרגיז כי כשאני מודע ל"על תנאי" של האהבה, היא מאבדת מערכה. (מאידך, איזה אהבה אינה מותנית?) אני מזיין לעצמי את השכל יותר מדאי? נכון. החלטתי בשישי שאני לא חושב על הנושא למשך שבוע. קראתם את מה שלא חשבתי.