מלנכוליה ../images/Emo10.gif
מלנכוליה
היום יום עצוב. לא יודעת למה דווקא היום. את השלילי כבר קיבלתי בפרצוף לפני שלושה ימים. לא עצוב של בכי, אלא מין דכדוך כזה שעוטף את כולי. פתאום כל דבר שאני עושה או רואה מזכיר לי משהו וגורם לי לשקוע. תמיד העמדתי לי יעדים בחיים ובדר"כ הצלחתי להגיע אליהם. עכשיו היעד נראה כמתרחק ממני כל פעם עוד קצת. אני רוצה להאמין ששבעת (בעצם כבר שמונת...) מדורי הגיהנום שאני מעבירה את בעלי ואותי בשנתיים+ האחרונות הם לא לחינם. שחיינו לא סובבים סתם סביב פרוטוקולים-זריקות-בדיקות-כאבים-דמעות. שיש לכל העניין תכלית. אני יודעת אסור להתייאש ואני גם יודעת שאני אמשיך אבל לפעמים זה כ"כ כ"כ קשה עד שזה כואב בלב. וגם נורא מכעיס. הנה תראו איך ברגע עברתי מעצב לכעס. למה לעזאזל זה קורה לי? או הניסוח "זה לא קורה לי" יותר הולם. נמאס לי לחשוב על "זה" כל היום אבל מצד שני לא מוכנה להשתחרר ולעזוב. לא אוהבת שאין תשובות. לא מצליחה להתמודד עם חוסר הוודאות. אני הרי בנאדם של אדמה, יציבות, בסיס. לא יודעת גם מה התכלית של כל ההשתפכות, אולי כי זה המקום שיסלחו לי גם על גבוב של מחשבות ותהיות ואולי כי גם היום פשוט עצוב לי ואין לי כוח לכלום.
מלנכוליה
היום יום עצוב. לא יודעת למה דווקא היום. את השלילי כבר קיבלתי בפרצוף לפני שלושה ימים. לא עצוב של בכי, אלא מין דכדוך כזה שעוטף את כולי. פתאום כל דבר שאני עושה או רואה מזכיר לי משהו וגורם לי לשקוע. תמיד העמדתי לי יעדים בחיים ובדר"כ הצלחתי להגיע אליהם. עכשיו היעד נראה כמתרחק ממני כל פעם עוד קצת. אני רוצה להאמין ששבעת (בעצם כבר שמונת...) מדורי הגיהנום שאני מעבירה את בעלי ואותי בשנתיים+ האחרונות הם לא לחינם. שחיינו לא סובבים סתם סביב פרוטוקולים-זריקות-בדיקות-כאבים-דמעות. שיש לכל העניין תכלית. אני יודעת אסור להתייאש ואני גם יודעת שאני אמשיך אבל לפעמים זה כ"כ כ"כ קשה עד שזה כואב בלב. וגם נורא מכעיס. הנה תראו איך ברגע עברתי מעצב לכעס. למה לעזאזל זה קורה לי? או הניסוח "זה לא קורה לי" יותר הולם. נמאס לי לחשוב על "זה" כל היום אבל מצד שני לא מוכנה להשתחרר ולעזוב. לא אוהבת שאין תשובות. לא מצליחה להתמודד עם חוסר הוודאות. אני הרי בנאדם של אדמה, יציבות, בסיס. לא יודעת גם מה התכלית של כל ההשתפכות, אולי כי זה המקום שיסלחו לי גם על גבוב של מחשבות ותהיות ואולי כי גם היום פשוט עצוב לי ואין לי כוח לכלום.