הולדן קולפילד בשדה
New member
מלך העולם
מלך העולם
King Crimson-In The Court Of The Crimson King
"קום תהיה כל מה שבא לך כי בשבילה אתה תמיד מלך העולם" (שלמה ארצי, בשעה שאינו מחשב קיצם של חתולים לאחור, מכיר בגדולתם של רוברט פריפ והלהקה הראשונה של הרוק המתקדם. מלך הארגמן...)
מאיפה משתין הדג? אז ככה לדגים יש מעין שלפוחית שתן בתחתית בטנם...
ובנימה רצינית יותר - הדג משתין מהראש למעשה מהראשון שבאלבומי הפרוג, ממש מהאלבום הזה. ועל מי משתין הדג? על כל מי שנמצא מאחוריו... (יס, ג'נסיס, ELP, הענק העדין וכל היתר...) הנה אוסף קלישאות חלקי לשליפה מיידית בכל שיחת "רוק מתקדם" למתחילים...
אלבום הבכורה הטוב יותר אי פעם בהיסטוריה של הרוק? כן.
אלבום הרוק המתקדם הטוב של כל הזמנים? נו, ודאי.
האלבום שבלעדיו אף אוסף תקליטים אינו ראוי להקרא 'שלם' (ובתנאי שיש בו גם את מוניקה סקס...? לכלכתם, שקוף!
העטיפה המשובחת של המאה שעברה? אלמנטרי. בקיצור, רוברט פריפ והחבורה מביאים את האלבום הפרוגרסיבי של כל הזמנים. לדעתי, על פני כל כדור הארץ יש רק שניים שלא שמעו על האלבום הזה (סוס הים השוכן בקרקעית ים הודו-סין ו... דליה איציק, כמובן).
משלושה יוצא אחד (giles) כמו כל לידה של תינוק גדול במיוחד, גם זו היתה כרוכה ביסורים ובחבלי לידה קשים. בתחילה היתה השלישיה Giles, Giles & Fripp. זאת הורכבה מאחים giles (מייק על התופים ופיטר על הבס) ומרוברט פריפ (לעתיד מנהיג להקת 'המלך ארגמן', והדמות המרכזית הבולטת בכל שנות קיום הלהקה, עד ימינו אנו). הם נהגו להופיע בחליפות מחויטות כאוסף של פקידים או רואי חשבון (וגם שם הלהקה הלם תדמית זאת). הטריאדה החביבה יצרה אלבום בודד ב-1968. האלבום נכשל מסחרית. המצב היה בכי רע והחלו ויכוחים בתוך הלהקה. אח אחד (פיטר) נטש. זה הוביל (לאחר כמה עיקולים קלים בעלילה, שלא נלאה אתכם בהם...) להרכב הבא – king crimson.
מאחד יוצא שלושה (אח אחד הלך – שלושה הגיעו: סינפילד, לייק ומקדונלד...) השלושה שהשלימו את הלהקה, והביאו לה את תהילת העולם היו: Ian McDonald – קלידים. Greg Lake – שירה (ובעתיד אבן נדבך ב-ELP) Peter Sinfield – הטקסטים המשובחים (גם אם הזויים לחלוטין) ברוק המתקדם. 'בוב דילן של השרוטים בראשם'... אחרי האלבום הזה הלהקה נפוצה לכל עבר, כשרק פריפ נותר כדי להמשיך ולשאת את הגברת הראשונה של הפרוג לעתיד עמוס אלבומים משובחים ויצירות ענק, כשהוא מוביל הרכבים שונים של הלהקה אל התהילה...
אתה ראשון יה קאזה (סליחה, פריפ...) הגאון המטורף. הנגן הנרגן. מה לא נאמר??? האב הרוחני (והמעשי) של הפרוג. האיש שגילה לעולם שאפשר לעשות רוק משובח גם בישיבה על כסא בקצה הבמה, ועדיין להיות הכריזמטי שביוצרים המוזיקליים.
נקמת היורמים (אפשר גם 'נקמתם ההיסטרית של רואי החשבון'...) את עולם הרוק, על שלל ענפיו ותת הקטיגוריות ניתן לדמות למשפחה. זו משפחה מעוותת, מסוממת, רעשנית במיוחד, שילדיה הם אוסף של מקרים קשים במיוחד לפסיכיאטרים, שמעבירים את זמנם בין צינגלה להסנפה, בין הזרקה לטריפ (ובעיקר אגו טריפ הרוק המתקדם הוא במידה רבה 'הילד החורג' של משפחת הרוק. זהו הילד החנון, שיודע לנגן יצירות קלאסיות ולפרוט גם על כינור, פסנתר, סקסופון ואף Mellotron (אח, איזה כלי נהדר...). אבל לקראת שנות ה-70 הראה ה'יורם' הזה לכל המשפחה שטמון בו הרבה יותר ממה שהעין רואה במבט ראשון.
עד חצי המלכות - בחצר המלך (ביקורת אלבום או מפגן עוצמה) חמישה שירים שהם יצירות ענק גדולות מהחיים. האלבום משדר תחושה של הישג חד פעמי כבר מהאזנה ראשונה. זאת בזכות המוזיקה הגרנדיוזית (והמגוונת), שופעת הרעיונות, הטקסטים הנפלאים והמסתוריים, השירה הזכה והמהפנטת... '21st Century Schizoid Man' – קטע הפתיחה האלמותי של האלבום הנצחי הזה הוא משהו שקשה להוציא מהראש. אני מקנא במי שעוד לא שמע אותו (דליה איציק?). ממתינה לבר המזל חוויה חד-פעמית... הקול של לייק נשמע כאן (בזכות פלאי הטכנולוגיה הזמינה ב-1969) כקולו של רובוט (או שמא אדם סכיזואידי מהמאה ה-21? על רקע צלילי ג'אז עתידני, המשלבים את המלוטרון (ציינתי כבר איזה כלי נפלא זה?, עבודת תיפוף משובחת, ובכלל אוסף צלילים הזוי, שכובש את המאזין ומשאיר אותו המום. ללא ספק, המנון הפרוג של כל הזמנים (גם אם לפחות לשני קטעים ב – selling England של ג'נסיס יש מה להגיד בנידון...) I Talk To The Wind – בלדת הקיטש של המילניום שעבר... שירת מלאכים על רקע המלודיה ה'נקיה' ביותר (והחליל הענוג ביותר) שניתן להעלות על הדעת. השיר הזה הושמע בכל מקום כ"כ הרבה פעמים, שיהיה זה מגוחך לתאר אותו. עליי, בכל אופן, הוא עוד לא נמאס... Epitaph – הלא יאומן קרה. יש מתחרה לסכיזואיד מהמאה ה-21, ועוד באותו אלבום!!! קטע שמגדיר את המילה 'עוצמה' מחדש... השירה של לייק כאן הולכת ובונה את עצמה עד לשיא בלתי נתפס ממש. ענק בין ענקים. אל תעזו לצעוד אלי קבר בטרם שמעתם את זה... Moonchild – השיר הזה הוא מקסים בבסיסו, נוגה וצובט בלב. אבל בסיומו דחוסות כמה דקות מיותרות של רעשי קלידים בלתי מפוענחים. כמעין אמירה המזהירה ששום דבר אינו מושלם באמת (אבל, אלוהים, האלבום הזה כ"כ מתקרב להגדרה מושלם...) The Court Of The Crimson King – אין לי מילים יותר לעוצמה, ליופי, לתחושת הגדלות, לפומפוזיות, לזכות השירה, לנקיון ההפקה, לנגינה המשובחת ובכלל... (אתם כולכם יודעים על מה אני מדבר...). עוד "יצירת מופת" קטנה ביצירת המופת הגדולה.
שמתי לי פודרה, צבעתי ריסים (ביקורת אמנותית - העטיפה) ביקורת? נראה לכם??? העטיפה המוכרת (תחרות קשה עם 'הבננה') והיפה (אין תחרות. שברו את הכלים ולא משחקים... בהיסטוריה של הרוק. אין מילים.
נקמתם של הרוקיסטים למרות הכל, עידן הזוהר של הרוק המתקדם נמשך זמן קצר בלבד בראשית שנות ה-70, ואת רגליו דחקו (גם מבחינה מסחרית) הרוקיסטים הרעשניים החדשים (ה- heavy metal). אבל הפרוג לא הובס לחלוטין. הוא ממשיך עד היום להיות זרם חשוב ומרכזי באמנות החביבה עלי, גם אם הוא כינור שני לרוק ה'סטנדרטי'. כי כנראה שאת הרוק'נרול המסורתי איש לעולם לא יביס... ואיך אמר ניל יאנג? My my, hey hey Rock and roll is here to stay אבל אם היה לרוק המתקדם אי פעם סיכוי לנצח ולהיות הבן המועדף במשפחת הרוק, הרי שהאלבום הזה מסכם באופן מושלם מהיכן הגיע הסיכוי הזה. גבירותי ורבותי – מכאן, אכן, משתין הדג...
מלך העולם
ובנימה רצינית יותר - הדג משתין מהראש למעשה מהראשון שבאלבומי הפרוג, ממש מהאלבום הזה. ועל מי משתין הדג? על כל מי שנמצא מאחוריו... (יס, ג'נסיס, ELP, הענק העדין וכל היתר...) הנה אוסף קלישאות חלקי לשליפה מיידית בכל שיחת "רוק מתקדם" למתחילים...
? לכלכתם, שקוף!
הרוק המתקדם הוא במידה רבה 'הילד החורג' של משפחת הרוק. זהו הילד החנון, שיודע לנגן יצירות קלאסיות ולפרוט גם על כינור, פסנתר, סקסופון ואף Mellotron (אח, איזה כלי נהדר...). אבל לקראת שנות ה-70 הראה ה'יורם' הזה לכל המשפחה שטמון בו הרבה יותר ממה שהעין רואה במבט ראשון.
על רקע צלילי ג'אז עתידני, המשלבים את המלוטרון (ציינתי כבר איזה כלי נפלא זה?, עבודת תיפוף משובחת, ובכלל אוסף צלילים הזוי, שכובש את המאזין ומשאיר אותו המום. ללא ספק, המנון הפרוג של כל הזמנים (גם אם לפחות לשני קטעים ב – selling England של ג'נסיס יש מה להגיד בנידון...) I Talk To The Wind – בלדת הקיטש של המילניום שעבר... שירת מלאכים על רקע המלודיה ה'נקיה' ביותר (והחליל הענוג ביותר) שניתן להעלות על הדעת. השיר הזה הושמע בכל מקום כ"כ הרבה פעמים, שיהיה זה מגוחך לתאר אותו. עליי, בכל אופן, הוא עוד לא נמאס... Epitaph – הלא יאומן קרה. יש מתחרה לסכיזואיד מהמאה ה-21, ועוד באותו אלבום!!! קטע שמגדיר את המילה 'עוצמה' מחדש... השירה של לייק כאן הולכת ובונה את עצמה עד לשיא בלתי נתפס ממש. ענק בין ענקים. אל תעזו לצעוד אלי קבר בטרם שמעתם את זה... Moonchild – השיר הזה הוא מקסים בבסיסו, נוגה וצובט בלב. אבל בסיומו דחוסות כמה דקות מיותרות של רעשי קלידים בלתי מפוענחים. כמעין אמירה המזהירה ששום דבר אינו מושלם באמת (אבל, אלוהים, האלבום הזה כ"כ מתקרב להגדרה מושלם...) The Court Of The Crimson King – אין לי מילים יותר לעוצמה, ליופי, לתחושת הגדלות, לפומפוזיות, לזכות השירה, לנקיון ההפקה, לנגינה המשובחת ובכלל... (אתם כולכם יודעים על מה אני מדבר...). עוד "יצירת מופת" קטנה ביצירת המופת הגדולה.
בהיסטוריה של הרוק. אין מילים.
