מלחמת קוריאה

[עמית הגלעדי]

מלחמת קוריאה

מבקש הסבר ברור על המלחמה. תודה.

 

[סרטוריוס]

אני מניח שהכוונה היא "למה לעזאזל

היא פרצה". בעיקרון, מלחמת אזרחים פילגה את קוריאה לחצי קומוניסטי (בצפון) וחצי אנטי קומוניסטי (בדרום). הצד הקומוניסטי (בסיוע סיני אקטיבי) פלש לצד המתנגד, ארה"ב נחלצה לעזרת הדרום. אגב, שמעתי גם תיאוריה שביסוד המלחמה שכן החשש האמריקאי שהקומוניסטים ישתלטו על מכרות הטונגסטן העשירים של קוריאה. טונגסטן הוא החומר ממנו עושים חוטי-להט, כמו למשל בנורות חשמל, וחיוניותו לתעשיה המודרנית ברור. אני ממש לא יודע מספיק כדי לגבש דעה על התיאוריה הזו.

 

[טוען רב]

אבל זה מופרך מיסודו

שהרי בין כך ובין כך הקומוניסטים תקפו את הדרום, ולמניע האמריקאים להצטרף להגנת הדרום אין כל קשר על פניו לסיבות פריצת המלחמה..

 

[סרטוריוס]

לא כל-כך הבנתי את דבריך

כשאומרים "מה גרם לפרוץ מלחמת קוריאה" מתכוונים למעורבות האמריקאית. באשר למה גרם לקוריאה עצמה להתפלג בין קומוניסטים לדוחי הקומוניזם? אותו דבר שגרם לאותו הדבר לקרות בעוד הרבה מקומות בעולם.

 

[האייל הקורא]

אם משהוא יכול להרחיב

במלחמת קוריאה על הקרע שהיה בין מקארתור לבין טרומן...ואם כבר קצת על השתלשלות המערכה של מלחמת קוראה. היות ואפשר לראות במלחמה הזאת את תחילת הירידה הצבאית של ארה"ב...

 

[הניבלונגים]

מלחמת קוריאה

קודם כל אני חיב להגיד שהדבר הכי טוב שיצא ממלחמת קוריאה היא הסדרה MASH, וגם היא בעצם הייתה על ויטנאם. לאחר מלחמת העולם השניה ניסו המעצמות המערביות לחזור ולשלוט על הקולוניות שלהם בדרום מזרח אסיה, אולם העמים המקומיים שעברו כמה עשרות (ובחלק מהמקומות מאות) שנים של קולניליזם מערבי ועוד כעשור של כיבוש יפני אכזרי במיוחד לא היו מוכנים לקבל יותר כיבוש התקוממו והוציאו את המעצמות, שהיו מותשות מהמלחמה, מארצם, וכך נוצרו להם בדרום מזרח אסיה מדינות חדשות ועניות, שהיווה כלים חשובים במשחק השח הבינלאומי שהתפתח בין ארה"ב לברה"מ. בדרום מזרח אסיה, נוסף שחקן חדש למשחק השח, סין הקומוניסטית, סין שהייתה חלק מ"הגוש המזרחי" שאפה ליצור לעצמה מוקדי כוח אזוריים, ולשוב למעמדה הקדום כמעצמה אזורית. שילוב של כל הגומים הללו, הפכו את האזור לתחרות תפוס כפי יכולתך בין המעצמות השונות, כאשר הגישה המובילה בארה"ב, שבאותן שנים הייתה בעיצומה של ציד מכשפות נגד "קומוניסטים המשתלטים על המדינה מבפנים", אמרה, שיש לשמור בכל מחיר שאף אחת מהמדינות החדשות לא תיפול לידי ברית המועצות או סין, ותיצור כח מאים חדש במזרח. בינוי 1950, כח צפון קוראני, חמוש היטב, בגיבוי סיני, פלש לדרום קוריאה, וכבש את כולה להוציא את העיר פוסאן, הגנרל מקרתור, שעמד אז בראש חיל הכיבוש האמריקאי ביפן, נשלח ע"י הנשיא טרומן, לסיע לכוחות הדרום, ולגרש את הצפון חזרה לגבול הבין לאומי, האמריקאים ביקשו לעניין את בירכת מועצת הביטחון של האו"ם, וברית המועצות, שהייתה בעיצומו של סיכסוך עם סין (בנושא שאינו שייך לקוריאה) לא הופיעה לדיון, וכך הפך הכוח האמריקאי לכח או"מ במשימת שלום. במהלך צבאי מבריק הביס מקארתור את הצפון, כבש את מרבית השטח הצפון קוריאני, והחל מתקדם לכיוון סין עצמה, כאשר הגיע מקארתור לנהר יאלו, ואיים למעשה על סין עצמה, פרצו כרבע מיליון "מתנדבים" סינים (בעצם חילים מאומנים היטב בצבאו של מאו) את הגבול והחלו להתקדם לעבר הכוחות האמריקאים, לבסוף דחקו הסינים את הכוחות האמרקאים חזרה לגבול הבין לאומי. מקרארתור הזועם דרש מטרומן שישתמש בפצצת האטום כנגד סין, בכדי שארה"ב תוכל להכניע את סין, ולסיים את המלחמה בניצחון מכריע, ומשסרב טרומן, מקארתור מתח עליו ביקורת פומבית, ולא הותיר לטרומן ברירה אלה לפטר אותו, ולהדיח אותו מכל תפקידיו. כמו שאמרת למלחמה זו הייתה השפעה מכרעת על ההרתעה הצבאית האמריקאית, לכול השחקנים במשחק הוברר שארה"ב איננה בילתי מנוצחת במלחמה קונבנציונלית, ושהיא מבינה שהמשחק הגרעיני הוא משחק סכום אפס, בו אין מנצחים, ואכן גם סין וגם ברה"מ לא חששו מאותו הרגע להפעיל כח צבאי, לצרכים דיפלומטיים (סין באינדונזיה, קמבודיה לאוס ויטנאם ומקומות אחרים, ורוסיה בהונגריה וצ´כיה בזירה האירופאית ומקומות רבים אחרים במזרח התיכון ואפריקה). למלחמה, ולהדחתו של מקארתור הנערץ, הייתה גם השפעה חיובית במזרח אסיה, האמריקאים החליטו לותר על השליטה ביפן והפכו אותה ואת דרום קוריאה(ואת טיוואן לאחר מיכן) לחלון ראווה של הקפיזליזם באיזור, פיתחו אותן וגרמו להפיכתן לכח הכלכלי חשוב, למלחה הייתה גם השפעה חשובה על הפוליטיקה הפנימית היפנית, והקוריאנית אבל זה כבר לשרשור אחר.

 

[האייל הקורא]

אז בקיצור אפשר

לטעון שמשבר קוראה היה אחד המשברים הכי קשים של המלחמה הקרה בשביל ארה"ב היות ישנה שחיכה בכוחה של ארה"ב...

 

[הניבלונגים]

נראה לי

שאפשר אפילו להגיד שמתחילת המלחמה הקרה עד אמצע שנות השמונים, יש תהליך הדרגתי של שחיקה בכח האמרקאי, ובאיך שהוא נתפס בעולם מלחמת קוריאה הייתה אחד השברים הגדולים, החשובים ואולי הראשונים, שחשפו את השחיקה הזו.

 

[דדד2]

תיקונים קלים (בעיקר בדגשים)

בניגוד למלחמת וייטנאם בה נלחמו (והובסו) צבאות מערביים סדירים ע"י כוחות גרילה מקומיים, במלחצת קוריאה התמודדו שני צבאות בלוחמה קלאסית - שיריון, ארטילריה וחילות אוויר.קח שהתיאור של מעצמה קולוניאלית שמנסה לשקם את מעמדה מול עם מתקומם מקומי איננו מדויק. קוריאה היתה עד לסיום מלחמת העולם השניה תחת כיבוש יפאני. עם כניעת יפאן לבעלות הברית, פלשו אליה כוחות סובייטים מצפון ואמריקאים מדרום. שני הצבאות התמקמו האחד מול השני באיזור קו הרוחב 38, שהפך לקו גבול לא רשמי. בהעדר הסכמה מראש על גורל החצי-אי, כמו ההסכמות מועידות יאלטה וטהראן שחילקו את אירופה לאזורי השפעה, החל מו"מ בין ארה"ב לבריה"מ על אופי המשטר העתידי בקוריאה. הוסכם על עריכת בחירות המדינה, אך הסובייטים דרשו, כי בהתאם למסורת בדמוקרטיות עממיות, תתשתף בבחירות אלה מפלגה אחת בלבד - המפלגה הקומוניסטית הקוריאנית בהנהגת קים איל סונג. עם כישלון מו"מ זה פלשו אכן כוחות קומוניסטים גדולים בסיוע סיני עקיף, וכבשו את רב שטחה של דרום קוריאהת כאשר הם מכתרים את הכוחות האמריקאיים בכיס פוסאן. בצד הדרום פעלו כוחות קואליציה בשם האו"ם שכללו חילות משלוח ממספר מדינות מלבד ארה"ב, ביניהם אני זוכר את אוסטרליה, קנדה וטורקיה (מחווה לכך ניתן היה לראות במונדיאל האחרון בסיום המשחק בין דרום קוריאה לטורקיה). גנראל מקארתור, אגב, דרש להשתמש בנשק גרעיני טאקטי כנגד פלישת הצבא הסיני לקוריאה, ולא להשמיד את ערי סין. אינני חושב שהמלחמה בקוריאה היא ששכנעה את האמריקאים לסגת מיפאן, דומני כי האמריקאים מלחתחילה לא התכוונו להפוך את יפאן לקולוניה. בריה"מ לא חששה להפעיך כח צבאילצרכים דיפלומטיים עוד לפני כן ביוון למשל. מה שהמלחמה כן גרמה לו לא במעט, הוא הקרע שהתפתח בין סין לבריה"מ, שהביא להפסקת הסיוע הצבאי הסובייטי לסין.

 

[הניבלונגים]

אז אנחנו מסכים על הכל

מלבד המסקנות... בקשר לכיבוש האמרקאי של יפן: המלחמה שינתה את התפיסה האמריקאית לגבי יפן, עד מלחמת קוריאה, החשש האמרקאי הגדול היה מהמילטרזם היפני, והכיבוש האמריקאי עודד את כוחות השמאל בפוליטיקה היפנית, המלחמה גרמה לאמרקאים להבין כי האיום האמיתי בדרום מזרח אסיה היא סין, והאמרקאים החלו לרדוף מפלגות החשדות בקשר עימה, ועם מאו דזה טונג. בנוסף החליטו האמרקאים שיש צורך ביפן חזקה (ולא כנועה ומושפלת כפי שהם סברו בתחילה) שתהוה משקל נגד לסין, יתרה מכך לפיטוריו של מקארתור, שמאוד שמח להיות המפקד העליון של כוח הכיבוש האמרקאי ביפן, הייתה גם השפעה חשובה על סיום הכיבוש, כמובן שסביר שהאמריקאים לא התכוונו להפיכתה של יפן לקולניה אמרקאית, שהרי ההוצאות לכיבוש מעל ל 150 מיליון הפזורים על אלפי איים היא עצומה, אבל המלחמה ללא ספק האיצה את יצאת האמריקאים. ההרתעה הצבאית האמרקאית: אכן רוסיה הפעילה כח צבאי גם לפני ביוון, אולם הבוטות והכוחוניות לשמה בה פעלה רוסיה בצ´כיה, שלמולו הצעד הצבאי האמרקאי הכוחני ביותר הייתה זריקת עלונים, שאומרים דמורקטיה זה טוב, ממטוס שטס מעל פראג, לא הייתה מתאפשרת אם ארה"ב הייתה מביסה את הצבא הסיני/קוראני, במלחמה. שלא לדבר על כך, שבזירה המזרח אסיתית, ומול כל מני משטרים מטורפים בעולם שהקומוניזם הסיני עודד, כח ההרתעה הזה נעלם לגמרי. הקרע בין רוסיה לסין: הרקע לקרע זה הוא יותר על רקע הניצול הכלכלי של סין בידי ברה"מ אחד הגורמים המרכזים שאיפשרו את עליית מאו לשלטון היה הניצול הזר של סין בידי המעצמות האירופאית ותחושת ההשפלה שניצול זה גרם לסינים, כאשר מאו הרגיש שסין בסך הכל החליפה מעצמה נצלית אחת באחרת, הוא החל להתנתק ברית המועצות. מה עוד שמאו ראה בחוסר היכולת הסוביטית לטפל ביד חזקה מספיק בגרורותיה באירופה ובמזה"ת, סימן לחולשה, והעדיף לנהל מדיניות עצמאית ולא להיות עוד גרורה סובייטית, מלחמת קוריאה הייתה רק אחד מהקשים ששברו את גב הגמל הזה.

 

[טוען רב]

I Shall Go To Korea Speach, 1952

October 25, 1952 In this anxious autumn for America, one fact looms above all others in our people´s mind. One tragedy challenges all men dedicated to the work of peace. One word shouts denial to those who foolishly pretend that ours is not a nation at war. This fact, this tragedy, this word is: Korea. A small country, Korea has been, for more than two years, the battleground for the costliest foreign war our nation has fought, excepting the two world wars. It shall been the burial ground for 20,000 America dead. It has been another historic field of honor for the valor and skill and tenacity of American soldiers. All these things it has been -- and yet one thing more. It has been a symbol -- a telling symbol -- of the foreign policy of our nation. It has been a sign -- a warning sign -- of the way the Administration has conducted our world affairs. It has been a measure -- a damning measure -- of the quality of leadership we have been given. Tonight I am going to talk about our foreign policy and of its supreme symbol -- the Korean war. I am not going to give you elaborate generalizations -- but hard, tough facts. I am going to state the unvarnished truth. What, then, are the plain facts? The biggest fact about the Korean war is this: It was never inevitable, it was never inescapable, no fantastic fiat of history decreed that little South Korea -- in the summer of 1950 -- would fatally tempt Communist aggressors as their easiest victim. No demonic destiny decreed that America had to be bled this way in order to keep South Korea free and to keep freedom itself-self-respecting. We are not mute prisoners of history. That is a doctrine for totalitarians, it is no creed for free men. There is a Korean war -- and we are fighting it -- for the simplest of reasons: Because free leadership failed to check and to turn back Communist ambition before it savagely attacked us. The Korean war --more perhaps than any other war in history -- simply and swiftly followed the collapse of our political defenses. There is no other reason than this: We failed to read and to outwit the totalitarian mind. I know something of this totalitarian mind. Through the years of World War II, I carried a heavy burden of decision in the free world´s crusade against the tyranny then threatening us all. Month after month, year after year, I had to search out and to weigh the strengths and weaknesses of an enemy driven by the lust to rule the great globe itself. World War II should have taught us all one lesson. The lesson is this: To vacillate, to hesitate -- to appease even by merely betraying unsteady purpose -- is to feed a dictator´s appetite for conquest and to invite war itself. That lesson -- which should have firmly guided every great decision of our leadership through these later years -- was ignored in the development of the Administration´s policies for Asia since the end of World War II. Because it was ignored, the record of these policies is a record of appalling failure. The record of failure dates back -- with red-letter folly -- at least to September of 1947. It was then that Gen. Albert Wedemeyer -- returned from a Presidential mission to the Far East -- submitted to the President this warning: "The withdrawal of American military forces from Korea would result in the occupation of South Korea by either Soviet troops or, as seems more likely, by the Korean military units trained under Soviet auspices in North Korea." That warning and his entire report were disregarded and suppressed by the Administration. The terrible record of these years reaches its dramatic climax in a series of unforgettable scenes on Capitol Hill in June of 1949. By then the decision to complete withdrawal of American forces from Korea --despite menacing signs from the North -- had been drawn up by the Department of State. The decision included the intention to ask Congress for aid to Korea to compensate for the withdrawal of American forces. This brought questions from Congress. The Administration parade of civilian and military witnesses before the House Foreign Affairs Committee was headed by the Secretary of State. He and his aides faced a group of Republican Congressmen both skeptical and fearful. What followed was historic and decisive. I beg you to listen carefully to the words that followed, for they shaped this nation´s course from that date to his. Listen, then: First: Republican Congressman John Lodge of Connecticut asked "(do) you feel that the Korean Government is able to fill the vacuum caused by the withdrawal of the occupation forces?" The Administration answered: "Definitely." Second: A very different estimate of the risk involved came from Republican Congressman Walter Judd of Minnesota. He warned: "I think the thing necessary to give security to Korea at this stage of the game is the presence of a small American force and the knowledge (on the Soviet side) that attack upon it would bring trouble with us." "I am convinced," Representative Judd continued, "that if we keep even a battalion there, they are not going to move. And if the battalion is not there" -- listen now to his warning -- "the chances are they will move within a year." What a tragedy that the Administration shrugged off that accurate warning! Third: The Secretary of State was asked if he agreed that the South Koreans alone -- and I quote -- "will be able to defend themselves against any attack from the northern half of the country." To this the Secretary answered briskly: "We share the same view. Yes, sir." Rarely in Congressional testimony has so much misinformation been compressed so efficiently into so few words. Fourth: Republican Congressman Lodge had an incisive comment on all this. "That," he said, "is wishful thinking . . . I am afraid it confesses a kind of fundamental isolationism that exists in certain branches of the Government, which I think is a very dangerous pattern. I think the presence of our troops there is a tremendous deterrent to the Russians." Finally: This remarkable scene of the summer of 1949 ends with a memorable document. The minority report of five Republican members of the House Foreign Affairs Committee on July 26, 1949, submitted this solemn warning. Listen to it: "It is reliably reported that Soviet troops, attached to the North Korean puppet armies, are in position of command as well as acting as advisors . . . This development may well presage the launching of a full-scale military drive across the Thirty-eighth Parallel.

 

[טוען רב]

Statement By The President, 1950

June 27, 1950 IN KOREA the Government forces, which were armed to prevent border raids and to preserve internal security, were attacked by invading forces from North Korea. The Security Council of the United Nations called upon the invading troops to cease hostilities and to withdraw to the 38th parallel. This they have not done, but on the contrary have pressed the attack. The Security Council called upon all members of the United Nations to render every assistance to the United Nations in the execution of this resolution. In these circumstances I have ordered United States air and sea forces to give the Korean Government troops cover and support. The attack upon Korea makes it plain beyond all doubt that communism has passed beyond the use of subversion to conquer independent nations and will now use armed invasion and war. It has defied the orders of the Security Council of the United Nations issued to preserve international peace and security. In these circumstances the occupation of Formosa by Communist forces would be a direct threat to the security of the Pacific area and to United States forces performing their lawful and necessary functions in that area. Accordingly I have ordered the 7th Fleet to prevent any attack on Formosa. As a corollary of this action I am calling upon the Chinese Government on Formosa to cease all air and sea operations against the mainland. The 7th Fleet will see that this is done. The determination of the future status of Formosa must await the restoration of security in the Pacific, a peace settlement with Japan, or consideration by the United Nations. I have also directed that United States Forces in the Philippines be strengthened and that military assistance to the Philippine Government be accelerated. I have similarly directed acceleration in the furnishing of military assistance to the forces of France and the Associated States in Indochina and the dispatch of a military mission to provide dose working relations with those forces. I know that all members of the United Nations will consider carefully the consequences of this latest aggression in Korea in defiance of the Charter of the United Nations. A return to the rule of force in international affairs would have far-reaching effects. The United States will continue to uphold the rule of law. I have instructed Ambassador Austin, as the representative of the United States to the Security Council, to report these steps to the Council.

 

[הניבלונגים]

לטוען

לפני מספר ימים החלטתי להתעלם מהודעתיך בפורום זה וזאת מסיבות שהסברתי פה כבר בעבר, אחרוג מהחלטתי זאת רק בכדי לאמר זאת: 1. ברכות על יכולת השימוש שרכשת ב copy paste , אלא מאי, נהוג בפורום להשאיר קישור לטקסט ולא להדביקו במלואו, וזאת בעיקר עקב סיבות של זכויות יוצרים, גם במקרה ואין מצד היוצרים (באתר המקורי) איסור על העתקה, יש לקשר למקור, שכן זו היא דרישת החוק, ובמידה ואינך יודע כיצד לעשות זאת, יש לפחות לציין את המקור. 2. מה אתה מנסה להגיד???

 

[טוען רב]

רק הבאתי נאומי יסוד בנושא, לשואל