נולדת מחדש1
New member
מלחמת התשה.
אני יודעת שאני כותבת כאן הרבה לאחרונה, אבל אני לא רואה את החבל הצלה הזה. אני מתחילה להבין כמה אני דפוקה. אני לא רגילה לקבל דאגה אמיתית כזו וכשזה קורה אני מפחדת שיקרה משהו רע. אני עובדת על עצמי ממש קשה להתחבר לאנשים חדשים ואני רואה קצת שיפור בעניין. ובכל זאת זה לא טבעי לי ומלחיץ לי ומאיים. אמא שלי שלחה לי הודעה שממש ממש ריגשה אותי :"לא שמעתי ממך היום התגעגעתי אלייך".אני חושבת שפעם ראשונה שהיא לא מאשימה. לא משנה מה היא תעשה אני לא אוותר עליה למרות שזה קצת מפחיד ואולי יותר מהכל אותה הידיעה שברגע שבן אדם נכנס לי ללב הוא לא יוצא לא משנה מה. גם אם הקשר איתו יזיק לי או יפגע בי. אני מנסה לא להתמסר לתחושה הטובה הזו שהימים הטובים(חמסה) של אמא שלי מביאים לי. את הרכות (?) שלה אני כל כך צריכה. כי עוד מעט וזה ייעלם והיא תחזור לכעוס עליי ולשדר לי שנאה. ביקשתי מאחותי לדבר איתה. ביקשתי ממנה שלא תיתן לי להתחמק כי זה מה שאני עושה בדרך כלל. התיישבנו על הספה ואני לא יודעת לתאר...הרגשתי שהיא כל כולה מסורה אליי. בלי לתכנן התחלתי לבכות לה עם קול בלי קול......היא פתחה את הידיים לחבק אותי אבל עשיתי עם הראש לא. אחכ היא סיפרה לי שאחותי הגדולה רצתה להתגרש מבעלה אבל לא עושה את זה בגלל שלושת הילדים שלה כי איך היא תפרנס אותם. ושבעלה אמר שהוא יזמין לה את שירותי הרווחה אם היא עוד פעם תצרח על הילדים. ואז בכיתי כמו מטורפת. אני לא רוצה שנשחזר את הבית שהיה לנו. ביקשתי ממנה שתחבק אותי. לא הצלחתי להישאר שם הרבה זמן בין הידיים שלה רק כמה שניות אבל זה היה. והיא הייתה שם בשבילי. הכלב שלה בא אליי וליקק לי את הדמעות. לא האמנתי שכלבים באמת עושים את זה. אני מרגישה שנפתח לי כזה צוהר בנשמה מאז שהתוודעתי לנשמה שיש בבעלי החיים. אתמול אני מסתכלת על החתולה שלי ורואה את בית החזה הקטן שלה עולה ויורד וחושבת על החיים שבה ואיך לא ראיתי את זה כל כך הרבה שנים. הלוואי ואמצא בית. זה מרגיש אבוד בלי.
אני יודעת שאני כותבת כאן הרבה לאחרונה, אבל אני לא רואה את החבל הצלה הזה. אני מתחילה להבין כמה אני דפוקה. אני לא רגילה לקבל דאגה אמיתית כזו וכשזה קורה אני מפחדת שיקרה משהו רע. אני עובדת על עצמי ממש קשה להתחבר לאנשים חדשים ואני רואה קצת שיפור בעניין. ובכל זאת זה לא טבעי לי ומלחיץ לי ומאיים. אמא שלי שלחה לי הודעה שממש ממש ריגשה אותי :"לא שמעתי ממך היום התגעגעתי אלייך".אני חושבת שפעם ראשונה שהיא לא מאשימה. לא משנה מה היא תעשה אני לא אוותר עליה למרות שזה קצת מפחיד ואולי יותר מהכל אותה הידיעה שברגע שבן אדם נכנס לי ללב הוא לא יוצא לא משנה מה. גם אם הקשר איתו יזיק לי או יפגע בי. אני מנסה לא להתמסר לתחושה הטובה הזו שהימים הטובים(חמסה) של אמא שלי מביאים לי. את הרכות (?) שלה אני כל כך צריכה. כי עוד מעט וזה ייעלם והיא תחזור לכעוס עליי ולשדר לי שנאה. ביקשתי מאחותי לדבר איתה. ביקשתי ממנה שלא תיתן לי להתחמק כי זה מה שאני עושה בדרך כלל. התיישבנו על הספה ואני לא יודעת לתאר...הרגשתי שהיא כל כולה מסורה אליי. בלי לתכנן התחלתי לבכות לה עם קול בלי קול......היא פתחה את הידיים לחבק אותי אבל עשיתי עם הראש לא. אחכ היא סיפרה לי שאחותי הגדולה רצתה להתגרש מבעלה אבל לא עושה את זה בגלל שלושת הילדים שלה כי איך היא תפרנס אותם. ושבעלה אמר שהוא יזמין לה את שירותי הרווחה אם היא עוד פעם תצרח על הילדים. ואז בכיתי כמו מטורפת. אני לא רוצה שנשחזר את הבית שהיה לנו. ביקשתי ממנה שתחבק אותי. לא הצלחתי להישאר שם הרבה זמן בין הידיים שלה רק כמה שניות אבל זה היה. והיא הייתה שם בשבילי. הכלב שלה בא אליי וליקק לי את הדמעות. לא האמנתי שכלבים באמת עושים את זה. אני מרגישה שנפתח לי כזה צוהר בנשמה מאז שהתוודעתי לנשמה שיש בבעלי החיים. אתמול אני מסתכלת על החתולה שלי ורואה את בית החזה הקטן שלה עולה ויורד וחושבת על החיים שבה ואיך לא ראיתי את זה כל כך הרבה שנים. הלוואי ואמצא בית. זה מרגיש אבוד בלי.
