מלחמת החלמה

eize ani

New member
מלחמת החלמה

אחריי כמעט 7 שנים בצל ההפרעה,
בעוד אני מאמינה שהלב שלי באמת לא רוצה בה ונלחם בה בכל כלי שיש בידו.
אני לא מזדהה איתה. אני במלחמת התשה איתה- ועוד ידי נטייה ! כי אני לא אוותר עד שהיא תלך ממני. תלך לה .

אבל... אני לא מצליחה. זה חוזר . אכילה משונה. שנאת הגוף. אם אני רואה מראה והיא מראה לי משהו שאני לא רוצה לראות. זה גומר לי את היום. באמת.. זה כל כך חזק! אני יודעת שזה כלום סתם הבל שטות ועודעודעד ..... נכון זה הבל וזה שטות. וכ;ו
אז למה אני לא מצליחה לצאת מזה ??!!! למה????!
מישהי מבינה את ההרגשה הזו?
כי היא נורא מתסכלת אותי. ואני כל כך , כל כך. נורא מאוד מאוד רוצה להחלים . לחלוטין.
 
מבינה מאוד!

נראה לי שהצעד הראשון שצריך הוא שהראש יבין. אחרי זה באה המלחמה.
לי אשית לקח המון זמן להבין קודם כל, והייתי בשלב הזה להמון זמן ורק אח"כ התחלתי להילחם.
זה באמת מאוד מעצבן שאת יודעת משהו אבל עושה משהו אחר.
 

lital172

New member
היי,

זה שאת רוצה להחלים ומוכנה להילחם זה עצום ומוערך כל כך. לפעמים קשה לנו לבד להתמודד עם הדברים.
את בטיפול? שם בעיני אפשר לעבוד על הרצונות והחוזק שלך להילחם בכל זה ...
 

קולדון

New member
כמו שכתבו לך מעליי-

צריך להבין עם הראש מה לעשות.
ואז לקבל את ההחלטה, שאכילה מוזרה היא לא אופציה.

אני כמובן מבינה אותך. ומאוד קשה לשנות הרגלים שמוטמעים כל כך עמוק. (את בטיפול?)

אבל זה הכיוון.
באופן אישי אני מרגישה איך האכילה שלי מתדרדרת כשאני משחררת את המקומות החולים אצלי. ואז אני לוקחת את עצמי לשיחה, ומעלה הילוך. בעיני הרעיון הוא למצוא שגרה מתאימה שממש תומכת באכילה.
אני למשל, מתעסקת המון עם הגוף (ריקוד, אקרובטיקה) וזה משהו שהתחיל אחרי ההחלמה, בהדרגה. ואין שום סיכוי שהייתי יכולה לתפקד אם לא הייתי אוכלת המון. אז מהבחינה הזו אצלי נסגרה הפינה ברגע שהבנתי שלאכול זה לא עונש, אלא זה מה שמאפשר לי לעשות את מה שאני הכי אוהבת בעולם.
כל דבר שנותן לך את החיזוק החיובי הזה יכול לעזור.

בעיני את צריכה למצוא את הטריגר החיובי שלך להחלמה.
 

levshavur

New member
אהבתי את הביטוי טריגר חיובי...


 

eize ani

New member
מסכימה אתכן.. אך .

בראש, אני מבינה. אני לא מטפחת את המחלה בראש... עד כמה שהמודעות שלי מאפשרת לי , אני דוחה אותה מיד כשאני מזהה אותה...
גם כתגובות רגשיות למצבים... גם כפעולות ממשיות של אכילה\אי אכילה..

אבל זה עדיין מאוד מוגבל..
יש הרגלים מסויימים שאני לא מצליחה להפתר מהם. סופיי שבוע הם דוגמא מצויינת... כי בהם אני תמיד סוטה ל"אכילת יתר" זה לא ממש בולמוס.. כי זה בגדר האנושי, ובכל זאת.. שבת :) אבל אני בכל זאת מזהה בכך משהו לא בריא ... ובעיקר זה מוריד לי את "המורל" מאוד מאוד..
תהליך ההחלמה הזה מתרחש כבר שנתיים, ויש שיפור מדהים! באמת!
אבל בכל זאת, יש ניואנסים דקיקים שמושרשים עמוק כל כך.. ואיני יודעת בכלל איך להתחיל לחפש אותם ולטפל בהם.. ממש מחט בערמה של שחט.
כאילו מישהו חרט את ההרגלים כקעקוע ולא משנה מה אעשה זה ישאר שם.

לא יודעת מה עוד יש לעשות.איך אעקור גם אותם.
האם זה "המחיר" של 7 שנות הפרעה? צלקת הרגלים מגונים שאין כח הרצון יכול לה?
אני לא מאמינה בזה! אבל המציאות כרגע מתווכחת איתי וטוענת אחרת...
 
למעלה