מלאכית שלי../images/Emo189.gif
ילדה יפה שלי,אני כל כך עצובה... בעוד 3 ימים כבר נספור 5 חודשים ארורים מאז שניפרדנו.מאז התאונה הארורה והבלתי נתפסת הזו.כל כך קשה לי להשלים עם לכתך..אתמול אני ואבא חזרנו מאילת-רצינו להתנתק,להיות ביחד,לדבר אך לא הפסקתי לבכות.הרי רק לפני חצי שנה היינו פה,איתך!!!שחינו בבריכה ,טיילנו בטיילת,היינו בקניון... היה כל כך כיף.בסוף שבוע הזה חטפתי את הסטירה ולכתך מימני היתה כה מוחשית וכואבת.צעדתי לבד על הטיילת לאורכה ולרוחבה כל יום מחדש כאילו חיפשתי אותך ולא היית,כמו לביאה פצועה המחפשת את גוריה.צחקתי עם אבא,בניסיון לשדר עסקים "כרגיל"(למרות שברור לשנינו שלא...)אך בפנים ניגמרתי,בכיתי וצרחתי בלי קול -לא רציתי להעציבו.במלון היו כל כך הרבה משפחות עם ילדים בגילך שרק החלו לפרוח ואני מסתכלת עליהם בעיניים רטובות ומדמיינת אותך איתם צוחקת ומשחקת...רואה את האמהות שמכרכרות סביבם וכל כך מקנאת...רק אתמול גם אני הייתי שם והיום כבר לא...הריקנות הזו שעוטפת אותי כל כך מכאיבה.אני מנסה להמשיך אך כל צעד קדימה שאני מנסה לעשות כל כך פוצע את הנשמה שלא מפסיקה לדמם.אומרים לי לא לשאול למה,שלאלוהים יש סיבות משלו...אך עדיין...כל כך קטנה...קשה לי להסתכל על עצמי במראה.העיניים שניבטות מימנה הן כמו של מישהי אחרת,מישהי כבויה,עצובה,פצועה...והרי תמיד צחקתי והצחקתי את כולם,מלאה באופטימיות מפה ועד להודעה חדשה.מרגישה שעושה דברים כי חייבת לעשות כדי שלא יראו כמה אני מפורקת.שלא ירחמו... "מישהי, מישהי דואגת, דואגת לי שם למעלה... אנו סובבים בשתי דרכים שונות, יום ולילה לאורכם. עייפים ורעבים ומחכים לאות, בנתיבי אבק וזמן. אנו ניפגש בסוף דרכים ושאלות, ניפגש בתום ימים רבים, בתום הרבה לילות..." יפה שלי אני פה בשבילך גם בלכתך... אוהבת וכואבת אמא
*הרגשתי צורך לפרוק קצת ולכתוב במקום שבאמת אנשים מבינים מהו כאב של אמא.אבא שכול...
ילדה יפה שלי,אני כל כך עצובה... בעוד 3 ימים כבר נספור 5 חודשים ארורים מאז שניפרדנו.מאז התאונה הארורה והבלתי נתפסת הזו.כל כך קשה לי להשלים עם לכתך..אתמול אני ואבא חזרנו מאילת-רצינו להתנתק,להיות ביחד,לדבר אך לא הפסקתי לבכות.הרי רק לפני חצי שנה היינו פה,איתך!!!שחינו בבריכה ,טיילנו בטיילת,היינו בקניון... היה כל כך כיף.בסוף שבוע הזה חטפתי את הסטירה ולכתך מימני היתה כה מוחשית וכואבת.צעדתי לבד על הטיילת לאורכה ולרוחבה כל יום מחדש כאילו חיפשתי אותך ולא היית,כמו לביאה פצועה המחפשת את גוריה.צחקתי עם אבא,בניסיון לשדר עסקים "כרגיל"(למרות שברור לשנינו שלא...)אך בפנים ניגמרתי,בכיתי וצרחתי בלי קול -לא רציתי להעציבו.במלון היו כל כך הרבה משפחות עם ילדים בגילך שרק החלו לפרוח ואני מסתכלת עליהם בעיניים רטובות ומדמיינת אותך איתם צוחקת ומשחקת...רואה את האמהות שמכרכרות סביבם וכל כך מקנאת...רק אתמול גם אני הייתי שם והיום כבר לא...הריקנות הזו שעוטפת אותי כל כך מכאיבה.אני מנסה להמשיך אך כל צעד קדימה שאני מנסה לעשות כל כך פוצע את הנשמה שלא מפסיקה לדמם.אומרים לי לא לשאול למה,שלאלוהים יש סיבות משלו...אך עדיין...כל כך קטנה...קשה לי להסתכל על עצמי במראה.העיניים שניבטות מימנה הן כמו של מישהי אחרת,מישהי כבויה,עצובה,פצועה...והרי תמיד צחקתי והצחקתי את כולם,מלאה באופטימיות מפה ועד להודעה חדשה.מרגישה שעושה דברים כי חייבת לעשות כדי שלא יראו כמה אני מפורקת.שלא ירחמו... "מישהי, מישהי דואגת, דואגת לי שם למעלה... אנו סובבים בשתי דרכים שונות, יום ולילה לאורכם. עייפים ורעבים ומחכים לאות, בנתיבי אבק וזמן. אנו ניפגש בסוף דרכים ושאלות, ניפגש בתום ימים רבים, בתום הרבה לילות..." יפה שלי אני פה בשבילך גם בלכתך... אוהבת וכואבת אמא