הסתיו השחור
New member
מלאכים בודדים
מוזיקה עדינה נשמעה מבעד לענני הנוצה הלבנים ונשמעה בבירור ככל שהתקדם במסדרון הרחב בעל קירות העץ העתיקים. עננים בלי שמים היו שם, מקפיאים את הדם בעורקיו. הרוח לא נשבה במקום הזה, והשלכת כאילו לא הייתה קיימת לעולם, אלא רק בדמיונו. המסדרון היה ללא תקרה, רק קירות המובילים אותו אל החלום. צמרות העצים מעל הקירות הישנים כיסו בקושי את הירח המלא של אותו הלילה שהאיר את דרכו באורו החיוור. כל ליל ירח מלא הוא הלך בדרך הזאת, כאילו מתוך הרגל כאילו, אינו מודע למעשיו. הירח היה מעיר אותו בנסיון נואש להביאו לסוף המסלול, מפזר כוכבים על מיטתו ולוחש בקול חרישי. והוא, מהופנט היה הולך אחרי אותו הקול במסדרון האפל במבוך בגבעת המוות שעל-יד בית הקברות של רגשות השמיים. מעולם הוא לא הגיע אל סופו של המבוך, בזכות קרניים של אור שהיו מעירות אותו ונושאות אותו בשקט אל מיטתו הספוגה בדידות, שם יהיה בטוח בנתיים. הפעם הוא היה כבול באזיקי הייאוש העשויות דמעות מלאכים מתים, חבריו, שהיו עטופים בענני הנוצה החיוורים. הירח שלח קרן אור בהירה מוביל את הנער היישר לייעודו שהיה ברור מאליו מתחילתו של מסע הבדידות הכואב. המוזיקה העדינה נפסקה בפתאומיות כשהיה כמעט בסוף המסלול ורוחו נישאה קדימה במהירות למרות שתנועותיה נראו איטיות לעיני מתבונן, משאירה את גופו חסר תנועה בסוף המסדרון האפל. גופו נשאר עומד לשניות ספורות שנראו כנצח אך כוחו לא נותר לו והוא נפל בעדינות על הקרקע. הוא הגיע לסוף. הם הרגו עוד מלאך בבדידות דמעותיו.
מוזיקה עדינה נשמעה מבעד לענני הנוצה הלבנים ונשמעה בבירור ככל שהתקדם במסדרון הרחב בעל קירות העץ העתיקים. עננים בלי שמים היו שם, מקפיאים את הדם בעורקיו. הרוח לא נשבה במקום הזה, והשלכת כאילו לא הייתה קיימת לעולם, אלא רק בדמיונו. המסדרון היה ללא תקרה, רק קירות המובילים אותו אל החלום. צמרות העצים מעל הקירות הישנים כיסו בקושי את הירח המלא של אותו הלילה שהאיר את דרכו באורו החיוור. כל ליל ירח מלא הוא הלך בדרך הזאת, כאילו מתוך הרגל כאילו, אינו מודע למעשיו. הירח היה מעיר אותו בנסיון נואש להביאו לסוף המסלול, מפזר כוכבים על מיטתו ולוחש בקול חרישי. והוא, מהופנט היה הולך אחרי אותו הקול במסדרון האפל במבוך בגבעת המוות שעל-יד בית הקברות של רגשות השמיים. מעולם הוא לא הגיע אל סופו של המבוך, בזכות קרניים של אור שהיו מעירות אותו ונושאות אותו בשקט אל מיטתו הספוגה בדידות, שם יהיה בטוח בנתיים. הפעם הוא היה כבול באזיקי הייאוש העשויות דמעות מלאכים מתים, חבריו, שהיו עטופים בענני הנוצה החיוורים. הירח שלח קרן אור בהירה מוביל את הנער היישר לייעודו שהיה ברור מאליו מתחילתו של מסע הבדידות הכואב. המוזיקה העדינה נפסקה בפתאומיות כשהיה כמעט בסוף המסלול ורוחו נישאה קדימה במהירות למרות שתנועותיה נראו איטיות לעיני מתבונן, משאירה את גופו חסר תנועה בסוף המסדרון האפל. גופו נשאר עומד לשניות ספורות שנראו כנצח אך כוחו לא נותר לו והוא נפל בעדינות על הקרקע. הוא הגיע לסוף. הם הרגו עוד מלאך בבדידות דמעותיו.
אותם הכי קל לי להבין.. ולמרות שאהבתי זה עצוב. בעצם אולי בגלל זה אהבתי? די, אני מבלבלת את המוח. הנקודה פה היא שבעצם אין לי נקודה, פשוט רציתי להבהיר שקראתי, אהבתי, הזדהיתי, ואני מניחה שזהו. לילה טוף.