yehudit4god
New member
מלאך שלי
כל פעם שאני מרגישה שעשיתי צעד קדימה אני הולכת שניים אחורה. ואני לא יכולה לכתוב לך ישירות כי אתה לא רוצה קשר איתי.. ואני לא יכולה לכתוב את זה בבית הקברות למכתבים שלי כי אני יודעת שאתה מבקר שם לפעמים. וזה לא שיש לי בעיה שתקרא ותדע כל מה שעובר לי בראש, הכרת אותי הכי טוב מכולם. אבל אני לא יכולה לכתוב לך לטובתך כי לא מגיע לך שאפריע לך בחיים. זה פשוט לא פייר כלפיך. אני מקווה שאתה בסדר, חושבת עליך המון. בעיקר אומרת לעצמי שבטח הכל בסדר אם הצלחת להעלם לחלוטין...
איזה כייף לך שיש לך חברים טובים ובמיוחד חברה אחת טובה שנמצאת לצידך. מזל גדול שיש לך למי לפנות כשצריך. הייתה לי הקלה גדולה שסלחת לי.
אני חושבת שלא הבנת את גודל ההשפעה או בעצם הנזקים שעשית. זו לא אשמתך ממש ולא הבעיה שלך שאני כזו.
אני בוחרת להיות לבד.
זו בחירה מודעת.
נלחמתי שנים כדי שיהיו מסביבי אנשים.
בכיתי לאלוהים מליוני פעמים ושרדתי נטישות, מוות ומה לא. אבל לאבד את הקשר איתך כאב יותר מהכל.
הדבר הכי מעצבן ומעליב שיכלת לומר לי זה כשביקשת שאלך למצוא לי חבר או שניים אחרים.. שאמרת שצריך להיות חבר טוב חוץ מבן הזוג.
אתה היית החבר הזה..
החבר היחיד שהבין אותי. או לפחות ככה חשבתי וככה גרמת לי להאמין. שאתה מבין הכל. האמנתי לך.
נקשרתי אליך.
נפתחתי בפניך.
ואין דבר מעליב יותר מלהגיד לחבר שיחפש לו חברים נוספים...
אם היית מבין כמה חוסר אמון יש לי בבני אדם, כמה היה לי קשה לקחת את הסיכון הזה ולפתוח את כל עולמי וליבי וגופי בפני בנאדם אחר, אם רק היית מבין מה זה היה בשבילי. ויש לך הרבה חברות.. וכולן זכו להשאר. מזל שנשאר לי קצת כבוד עצמי ולא רדפתי אחריך. שיחררתי בכאב.
וכמעט הצלחתי לחשוב על דברים אחרים.
אבל לפני כמה ימים, ב21 במאי, היום הכי חשוב בשנה המחשב שלנו קרס. פיוז התפוצץ ולא נשארה לי ברירה אלא להוציא מהארון את המחשב שלך שקברתי עמוק ולא העזתי לפתוח עד עכשיו. והבטחת לי שהוא "נקי". אבל היה בו הכל. בורא עולם הריץ לי שוב מול העינים הבזקים של תמונות שלי שלך שלה ושל כל מי שאתה מכיר, הייתי חייבת לעבור על הכל כדי למחוק כי היה שם חומר שאני לא יכולה להכניס הביתה.
ומחקתי ומחקתי ומחקתי, ובכיתי וכאב לי ונקרעתי ונשברתי.
ועכשיו הוא נקי.
ונשארה רק תמונת המסך שלך, מיוחדת ויפה כמוך. והשארתי את השירים שהורדת אפילו שאני לא יכולה לסבול מזרחית ונשבעתי פעם שלא אשמע כאלה גם אם ישלמו לי הון.. אבל אלה השירים ששמעת. זה כל מה שנשאר לי ממך.
ואת כל השאר מחקתי.
כדי שלא יכאב לי מדי.
לעולם לא אצליח להתחבר שוב עם אף אחד. עשית לי נזק בלתי הפיך.
לא שאי פעם הרגשתי שייכת גם ככה לעולם הזה, אבל מעולם לא איבדתי את התקווה ותמיד המשכתי לנסות להשתלב, להתחבר, לדבר.. לפחות ניסיתי עד לפני שנה. ועכשיו.. אני לא רוצה ולא צריכה מבני האדם דבר.
יכול להיות שכולם בסדר גמור.
ואולי אני זאת, שלא הייתי אמורה להיות פה מלכתחילה. לא שייכת. לא מבינה בשביל מה אני קיימת. הלוואי שיגמר הזמן.
רוצה להעלם להמחק מבלי שאף אחד יפגע כאילו לא הייתי פה מעולם.
ואי אפשר.
זה מה שלא הבנת.. כשמביאים ילדים כל הכללים משתנים.
חייבים לחיות, וצריך לחיות אחרת לגמרי ממה שהתכוונת ותיכננת. הם באים קודם וכך צריך להיות.
הבנות שלי תמיד יהיו במקום הראשון
ולא משנה כמה העולם נראה דפוק, אני מוכרחה ואני אחיה הכי טוב שאפשר, עד הסוף. ואתן להן את החיים הכי טובים שאפשר.
ואני, בשבילי כבר לא רוצה דבר.
רק רוצה לקום מחר בבוקר ולגלות שאני בת תשעים ומשהו ושהזמן עבר ממש מהר וקו הסיום מתקרב, להסתכל אחורה ולדעת שהילדות שלי מאושרות ושהצלחתי לתת להן את הילדות והחיים הכי טובים שאפשר.
ובשבילי, לא רוצה יותר כלום.
רק לישון
לישון הרבה
ושהימים יעברו מהר
ואם אפשר, שהבורא ישלח אותך מדי פעם בחלומות לחבק אותי לרגע.
היית החבר הכי טוב שלי.
החבר היחיד.
כל פעם שאני מרגישה שעשיתי צעד קדימה אני הולכת שניים אחורה. ואני לא יכולה לכתוב לך ישירות כי אתה לא רוצה קשר איתי.. ואני לא יכולה לכתוב את זה בבית הקברות למכתבים שלי כי אני יודעת שאתה מבקר שם לפעמים. וזה לא שיש לי בעיה שתקרא ותדע כל מה שעובר לי בראש, הכרת אותי הכי טוב מכולם. אבל אני לא יכולה לכתוב לך לטובתך כי לא מגיע לך שאפריע לך בחיים. זה פשוט לא פייר כלפיך. אני מקווה שאתה בסדר, חושבת עליך המון. בעיקר אומרת לעצמי שבטח הכל בסדר אם הצלחת להעלם לחלוטין...
איזה כייף לך שיש לך חברים טובים ובמיוחד חברה אחת טובה שנמצאת לצידך. מזל גדול שיש לך למי לפנות כשצריך. הייתה לי הקלה גדולה שסלחת לי.
אני חושבת שלא הבנת את גודל ההשפעה או בעצם הנזקים שעשית. זו לא אשמתך ממש ולא הבעיה שלך שאני כזו.
אני בוחרת להיות לבד.
זו בחירה מודעת.
נלחמתי שנים כדי שיהיו מסביבי אנשים.
בכיתי לאלוהים מליוני פעמים ושרדתי נטישות, מוות ומה לא. אבל לאבד את הקשר איתך כאב יותר מהכל.
הדבר הכי מעצבן ומעליב שיכלת לומר לי זה כשביקשת שאלך למצוא לי חבר או שניים אחרים.. שאמרת שצריך להיות חבר טוב חוץ מבן הזוג.
אתה היית החבר הזה..
החבר היחיד שהבין אותי. או לפחות ככה חשבתי וככה גרמת לי להאמין. שאתה מבין הכל. האמנתי לך.
נקשרתי אליך.
נפתחתי בפניך.
ואין דבר מעליב יותר מלהגיד לחבר שיחפש לו חברים נוספים...
אם היית מבין כמה חוסר אמון יש לי בבני אדם, כמה היה לי קשה לקחת את הסיכון הזה ולפתוח את כל עולמי וליבי וגופי בפני בנאדם אחר, אם רק היית מבין מה זה היה בשבילי. ויש לך הרבה חברות.. וכולן זכו להשאר. מזל שנשאר לי קצת כבוד עצמי ולא רדפתי אחריך. שיחררתי בכאב.
וכמעט הצלחתי לחשוב על דברים אחרים.
אבל לפני כמה ימים, ב21 במאי, היום הכי חשוב בשנה המחשב שלנו קרס. פיוז התפוצץ ולא נשארה לי ברירה אלא להוציא מהארון את המחשב שלך שקברתי עמוק ולא העזתי לפתוח עד עכשיו. והבטחת לי שהוא "נקי". אבל היה בו הכל. בורא עולם הריץ לי שוב מול העינים הבזקים של תמונות שלי שלך שלה ושל כל מי שאתה מכיר, הייתי חייבת לעבור על הכל כדי למחוק כי היה שם חומר שאני לא יכולה להכניס הביתה.
ומחקתי ומחקתי ומחקתי, ובכיתי וכאב לי ונקרעתי ונשברתי.
ועכשיו הוא נקי.
ונשארה רק תמונת המסך שלך, מיוחדת ויפה כמוך. והשארתי את השירים שהורדת אפילו שאני לא יכולה לסבול מזרחית ונשבעתי פעם שלא אשמע כאלה גם אם ישלמו לי הון.. אבל אלה השירים ששמעת. זה כל מה שנשאר לי ממך.
ואת כל השאר מחקתי.
כדי שלא יכאב לי מדי.
לעולם לא אצליח להתחבר שוב עם אף אחד. עשית לי נזק בלתי הפיך.
לא שאי פעם הרגשתי שייכת גם ככה לעולם הזה, אבל מעולם לא איבדתי את התקווה ותמיד המשכתי לנסות להשתלב, להתחבר, לדבר.. לפחות ניסיתי עד לפני שנה. ועכשיו.. אני לא רוצה ולא צריכה מבני האדם דבר.
יכול להיות שכולם בסדר גמור.
ואולי אני זאת, שלא הייתי אמורה להיות פה מלכתחילה. לא שייכת. לא מבינה בשביל מה אני קיימת. הלוואי שיגמר הזמן.
רוצה להעלם להמחק מבלי שאף אחד יפגע כאילו לא הייתי פה מעולם.
ואי אפשר.
זה מה שלא הבנת.. כשמביאים ילדים כל הכללים משתנים.
חייבים לחיות, וצריך לחיות אחרת לגמרי ממה שהתכוונת ותיכננת. הם באים קודם וכך צריך להיות.
הבנות שלי תמיד יהיו במקום הראשון
ולא משנה כמה העולם נראה דפוק, אני מוכרחה ואני אחיה הכי טוב שאפשר, עד הסוף. ואתן להן את החיים הכי טובים שאפשר.
ואני, בשבילי כבר לא רוצה דבר.
רק רוצה לקום מחר בבוקר ולגלות שאני בת תשעים ומשהו ושהזמן עבר ממש מהר וקו הסיום מתקרב, להסתכל אחורה ולדעת שהילדות שלי מאושרות ושהצלחתי לתת להן את הילדות והחיים הכי טובים שאפשר.
ובשבילי, לא רוצה יותר כלום.
רק לישון
לישון הרבה
ושהימים יעברו מהר
ואם אפשר, שהבורא ישלח אותך מדי פעם בחלומות לחבק אותי לרגע.
היית החבר הכי טוב שלי.
החבר היחיד.
