מכתב שלא נשלח
דר' ל' היקר, במשך שנה כמעט היינו אצלך בטיפול זוגי. טיפול שנולד מתוך משבר ומצוקה אינסופית שלו, שלי, שלנו. פעם בשבוע, עוזבים את שלל המחויבויות שלנו, מתפנים מעבודה (הישג נדיר אצלו שהעיד כאלף עדים על מחויבותו לתהליך) ונוסעים במיוחד אליך לקליניקה השקטה בת"א. כמעט שעה לכל כיוון, בפקקי בוקר אינסופיים, בחורף קשה וגשום שהשתלב היטב בקדרות הכללית שעטפה אותנו באותה תקופה. היו ימים שהרגשות היו טעונים כל כך שלא היינו מסוגלים לעשות את הדרך הזו יחד באותו רכב. היינו יוצאים מאותו בית ונוסעים כל אחד ברכבו הוא עד אליך כי ידענו שאחרי שעה של חיטוט כואב בנבכי נשמתינו, כל אחד מאיתנו ירצה ללקק את פצעיו לבד , עם עצמו, ולא נוכל לשבת זה לצד זה במשך שעה של נסיעה חזרה הביתה. היו ימים שבלילה שלפני הפגישה איתך לא יכולתי להרדם. בטני התהפכה ומצאתי את עצמי מקיאה שוב ושוב את פחדי לאסלה בחדר הסמוך, יודעת שגם הוא ששוכב לידי, רק מעמיד פני ישן אבל לא באמת מצליח. היו ימים שהיינו קמים בבוקר ויודעים שאין בכוחנו לעמוד מול האמת היום, ומשלמים על הפגישה ולא מגיעים. לטיפול אצלך הגענו ביוזמתו, אחרי שכבר היינו בטיפול זוגי אחד, אחרי שכבר החלטנו להיפרד. אני הייתי נחושה, יודעת שזה נגמר ומבקשת להמשיך הלאה. הוא התקשה להשלים עם רוע הגזירה, נקרע בכאב מול משפחתו המתפרקת. הוא כבר לא חי בבית אז ובכל זאת ביקש לעשות ניסיון נוסף לאחר שנפגש איתך בארבע עיניים והתרשם שאולי תוכל לעזור. הסכמתי. למענו, למעני, למען שלושה גוזלים רכים, אבל הייתי סקפטית. זוכרת את הפגישה הראשונה אצלך, שונה כל כך ממה שתיארתי לי. ישבתי שם נעולה לגמרי, עושה טובה שמסכימה לדבר, מבהירה לכל הנוכחים בחדר שאני כאן בשבילו כשבעצם אני יודעת שאין לזה סיכוי. ממרחק השנים אינני זוכרת מה נאמר שם בדיוק רק זוכרת את התחושה בדרך הביתה שאולי אולי עוד באמת יש לזה סיכוי. שאולי בעזרתך נצליח לפרוץ את המחסום. שנה שלמה, שבה עלינו אט אט מתחתית השאול, שנה שבמהלכה הוא חזר הביתה. עדיין לא יכולנו לישון באותה המיטה אבל עבר עוד זמן וגם זה הגיע. זוכרת כמה שמחנו אז, הגענו אליך עם חיוך רחב ואתה ידעת מיד, שמח בשבילינו אך מזהיר מפני האופוריה. שנה שבה התחזקתי וקיבלתי אישור לתחושות העמוקות ביותר שלי. טיפול שנתן לי לגיטימציה להקשיב לקול הפנימי מבלי לנסות להשתיק אותו כל הזמן, גם כשהוא אומר דברים כואבים וקשים שהראש מסרב לקבל. אצלך למדתי לסמוך על עצמי ועל האינטואיציה שלי ולא לתת למילים שלו למסך את האמת שלי. למדתי לעמוד מולו, מול אהבתו זעמו וקנאתו מבלי להרגיש מייד אשמה, למדתי חמלה וקבלה של חולשות ופחדים במקום בהלה מהם. הבנתי חופש אישי מהו, השתחררתי מההתרסה המיותרת, והשלתי מעליי שלל תגובות אוטומטיות שהוחלפו באמת פנימית. הוא התמסר לך פחות, פוחד לחפור עמוק מידי, פוחד לגעת במקומות כואבים, אך בהחלט עובר גם כן כברת דרך. שלוש שנים אחר כך נפרדנו, הפעם כנראה לתמיד. הפרידה הזו שונה מקודמתה. היא באה ממקום אחר, שלם יותר, מבין יותר, חברי. מקום שמבקש סיכוי נוסף לאושר, עבור שנינו. הפרידה הזו היא תולדה של הטיפול שעברנו אצלך ועל כך אני רוצה לומר לך היום תודה (נכתב בעקבות שרשורים והמלצות על טיפול זוגי, שגרמו לי כנראה להזכר ולחלום אותו הלילה...) דולה (מתפשטת)
דר' ל' היקר, במשך שנה כמעט היינו אצלך בטיפול זוגי. טיפול שנולד מתוך משבר ומצוקה אינסופית שלו, שלי, שלנו. פעם בשבוע, עוזבים את שלל המחויבויות שלנו, מתפנים מעבודה (הישג נדיר אצלו שהעיד כאלף עדים על מחויבותו לתהליך) ונוסעים במיוחד אליך לקליניקה השקטה בת"א. כמעט שעה לכל כיוון, בפקקי בוקר אינסופיים, בחורף קשה וגשום שהשתלב היטב בקדרות הכללית שעטפה אותנו באותה תקופה. היו ימים שהרגשות היו טעונים כל כך שלא היינו מסוגלים לעשות את הדרך הזו יחד באותו רכב. היינו יוצאים מאותו בית ונוסעים כל אחד ברכבו הוא עד אליך כי ידענו שאחרי שעה של חיטוט כואב בנבכי נשמתינו, כל אחד מאיתנו ירצה ללקק את פצעיו לבד , עם עצמו, ולא נוכל לשבת זה לצד זה במשך שעה של נסיעה חזרה הביתה. היו ימים שבלילה שלפני הפגישה איתך לא יכולתי להרדם. בטני התהפכה ומצאתי את עצמי מקיאה שוב ושוב את פחדי לאסלה בחדר הסמוך, יודעת שגם הוא ששוכב לידי, רק מעמיד פני ישן אבל לא באמת מצליח. היו ימים שהיינו קמים בבוקר ויודעים שאין בכוחנו לעמוד מול האמת היום, ומשלמים על הפגישה ולא מגיעים. לטיפול אצלך הגענו ביוזמתו, אחרי שכבר היינו בטיפול זוגי אחד, אחרי שכבר החלטנו להיפרד. אני הייתי נחושה, יודעת שזה נגמר ומבקשת להמשיך הלאה. הוא התקשה להשלים עם רוע הגזירה, נקרע בכאב מול משפחתו המתפרקת. הוא כבר לא חי בבית אז ובכל זאת ביקש לעשות ניסיון נוסף לאחר שנפגש איתך בארבע עיניים והתרשם שאולי תוכל לעזור. הסכמתי. למענו, למעני, למען שלושה גוזלים רכים, אבל הייתי סקפטית. זוכרת את הפגישה הראשונה אצלך, שונה כל כך ממה שתיארתי לי. ישבתי שם נעולה לגמרי, עושה טובה שמסכימה לדבר, מבהירה לכל הנוכחים בחדר שאני כאן בשבילו כשבעצם אני יודעת שאין לזה סיכוי. ממרחק השנים אינני זוכרת מה נאמר שם בדיוק רק זוכרת את התחושה בדרך הביתה שאולי אולי עוד באמת יש לזה סיכוי. שאולי בעזרתך נצליח לפרוץ את המחסום. שנה שלמה, שבה עלינו אט אט מתחתית השאול, שנה שבמהלכה הוא חזר הביתה. עדיין לא יכולנו לישון באותה המיטה אבל עבר עוד זמן וגם זה הגיע. זוכרת כמה שמחנו אז, הגענו אליך עם חיוך רחב ואתה ידעת מיד, שמח בשבילינו אך מזהיר מפני האופוריה. שנה שבה התחזקתי וקיבלתי אישור לתחושות העמוקות ביותר שלי. טיפול שנתן לי לגיטימציה להקשיב לקול הפנימי מבלי לנסות להשתיק אותו כל הזמן, גם כשהוא אומר דברים כואבים וקשים שהראש מסרב לקבל. אצלך למדתי לסמוך על עצמי ועל האינטואיציה שלי ולא לתת למילים שלו למסך את האמת שלי. למדתי לעמוד מולו, מול אהבתו זעמו וקנאתו מבלי להרגיש מייד אשמה, למדתי חמלה וקבלה של חולשות ופחדים במקום בהלה מהם. הבנתי חופש אישי מהו, השתחררתי מההתרסה המיותרת, והשלתי מעליי שלל תגובות אוטומטיות שהוחלפו באמת פנימית. הוא התמסר לך פחות, פוחד לחפור עמוק מידי, פוחד לגעת במקומות כואבים, אך בהחלט עובר גם כן כברת דרך. שלוש שנים אחר כך נפרדנו, הפעם כנראה לתמיד. הפרידה הזו שונה מקודמתה. היא באה ממקום אחר, שלם יותר, מבין יותר, חברי. מקום שמבקש סיכוי נוסף לאושר, עבור שנינו. הפרידה הזו היא תולדה של הטיפול שעברנו אצלך ועל כך אני רוצה לומר לך היום תודה (נכתב בעקבות שרשורים והמלצות על טיפול זוגי, שגרמו לי כנראה להזכר ולחלום אותו הלילה...) דולה (מתפשטת)
