מכתב שלא ישלח..
אני לא יודעת מי אתה. אני אפילו לא יודעת את שמך. אני לא יודעת אם יש לך משפחה או לא...אבל דבר אחד אני יודעת- שבגללך בן דוד שלי מת. בגלל שנייה אחת, מעשה חסר אחריות אחד- הוא מת. אני יודעת שלא התכוונת. אבל האם אתה מרגיש אשמה? האם זה אוכל אותך מבפנים, לדעת שהרגת בן אדם? האם אתה יכול לישון בלילה, בידיעה שהרסת חיים של משפחה? אני לא יכולה להגיד שאתה אדם רע. אני לא מכירה אותך. האם גרימת מוות של מישהו הופכת אדם לרע? אחרי פולין, כבר קשה לי להגדיר בדיוק מה זה אדם רע, ומה זה טוב. רועי, הבן אדם שהרגת, היה נהג חדש. כמו שאני אהיה בעוד כמה חודשים. הוא היה נהג טוב, ואדם טוב. האם פעם ראית תמונה שלו? מה אתה יודע על הנער הזה, בן דוד שלי? הוא היה רק בן 17! היום הוא היה אמור לעשות את הבגרות בתנ"ך. בתנ"ך שהוא כל כך האמין בו. מעניין מה הוא חשב, בשניות האחרונות שלו. האם הוא אמר "שמע"? האם הוא חשב על המשפחה? אתה היית זה שראה אותו בשניות האחרונות האלו, אם בכלל הסתכלת. אני רוצה לשאול אותך כל כך הרבה דברים...האם בכלל בקשת סליחה מההורים שלו? האם אתה יכול להסתכל להם בעיניים, בידיעה שהרסת להם את החיים? אם יש לך ילדים, האם אתה מסוגל להסתכל להם בעיניים- אחרי שהרגת ילד של מישהו אחר? האם אני כועסת עליך? אני לא יודעת. אני כועסת, כי בן דוד שלי מת- ואתה מתהלך חופשי. אני לא מחפשת נקמה, זה לא הסגנון שלי. ולראות אותך בכלא לא היה ממש עוזר, כי זה לא היה מחזיר אותו לחיים. אני יודעת שלא התכוונת. אבל בכל זאת, איך אתה ממשיך בחיים שלך, האם זה בכלל השפיע עליך? אני לא יודעת. אף פעם לא הייתי במצב שלך, ואני גם לא רוצה להיות. אני לא חושבת שהייתי יכולה לחיות עם רגשות האשם, לדעת שגרמתי למוות של מישהו אחר. כבר עברו שלושה וחצי חודשים מאז התאונה, מאז היום שהוא מת, ורק היום, בפעם הראשונה- בכיתי. אולי אני נראית כמו בן אדם חסר לב- בן דוד שלי מת. בן דוד שלי, שהיה חבר שלי, שהיה כמו אח בשבילי. ואני אפילו לא יכולה לבכות. אבל אני מתגעגעת עליו, וחושבת עליו כל יום. עכשיו הוא רק חלק מסטטיסטיקה. "14 בני אדם נהרגו השבוע בתאונות דרכים". זה מה שאמרו בחדשות באותו שבוע נורא. 14, לא שמות, לא פנים, רק מספר. לא בן דוד שלי, רק חלק מסטטיסטיקה אפורה. ובשביל מה?! אם רק היית יותר זהיר..אני לא יודעת מה גרם לך לעשות את זה, מה גרם לך לא לעצור, למה לא הסתכלת. למה בן דוד שלי לא איתנו יותר. למה הוא לא יתגייס עוד חודש. החברים שלו מסיימים תיכון עכשיו, והוא לא. בספר המחזור הוא קיבל עמוד שלם, אבל במסגרת שחורה. זאת לא המסגרת שהוא רצה. מאז התאונה, החיים שלנו השתנו. במיוחד של המשפחה שלו. מאז התאונה, אחיו הבכור הוריד את הכיפה. האח השני, דוקא התקרב לדת. עכשיו הוא לא נוסע בשבת ומניח תפילין. כמו שרועי היה- קרוב לאלוהים שלו. לא שזה עזר לו. הבית שלהם, שהיה תמיד מלא בשמחת חיים, עכשיו שקט. החברים של רועי, שתמיד היו שם, כבר לא שם עכשיו. שום דבר כבר לא אותו הדבר.
אני לא יודעת מי אתה. אני אפילו לא יודעת את שמך. אני לא יודעת אם יש לך משפחה או לא...אבל דבר אחד אני יודעת- שבגללך בן דוד שלי מת. בגלל שנייה אחת, מעשה חסר אחריות אחד- הוא מת. אני יודעת שלא התכוונת. אבל האם אתה מרגיש אשמה? האם זה אוכל אותך מבפנים, לדעת שהרגת בן אדם? האם אתה יכול לישון בלילה, בידיעה שהרסת חיים של משפחה? אני לא יכולה להגיד שאתה אדם רע. אני לא מכירה אותך. האם גרימת מוות של מישהו הופכת אדם לרע? אחרי פולין, כבר קשה לי להגדיר בדיוק מה זה אדם רע, ומה זה טוב. רועי, הבן אדם שהרגת, היה נהג חדש. כמו שאני אהיה בעוד כמה חודשים. הוא היה נהג טוב, ואדם טוב. האם פעם ראית תמונה שלו? מה אתה יודע על הנער הזה, בן דוד שלי? הוא היה רק בן 17! היום הוא היה אמור לעשות את הבגרות בתנ"ך. בתנ"ך שהוא כל כך האמין בו. מעניין מה הוא חשב, בשניות האחרונות שלו. האם הוא אמר "שמע"? האם הוא חשב על המשפחה? אתה היית זה שראה אותו בשניות האחרונות האלו, אם בכלל הסתכלת. אני רוצה לשאול אותך כל כך הרבה דברים...האם בכלל בקשת סליחה מההורים שלו? האם אתה יכול להסתכל להם בעיניים, בידיעה שהרסת להם את החיים? אם יש לך ילדים, האם אתה מסוגל להסתכל להם בעיניים- אחרי שהרגת ילד של מישהו אחר? האם אני כועסת עליך? אני לא יודעת. אני כועסת, כי בן דוד שלי מת- ואתה מתהלך חופשי. אני לא מחפשת נקמה, זה לא הסגנון שלי. ולראות אותך בכלא לא היה ממש עוזר, כי זה לא היה מחזיר אותו לחיים. אני יודעת שלא התכוונת. אבל בכל זאת, איך אתה ממשיך בחיים שלך, האם זה בכלל השפיע עליך? אני לא יודעת. אף פעם לא הייתי במצב שלך, ואני גם לא רוצה להיות. אני לא חושבת שהייתי יכולה לחיות עם רגשות האשם, לדעת שגרמתי למוות של מישהו אחר. כבר עברו שלושה וחצי חודשים מאז התאונה, מאז היום שהוא מת, ורק היום, בפעם הראשונה- בכיתי. אולי אני נראית כמו בן אדם חסר לב- בן דוד שלי מת. בן דוד שלי, שהיה חבר שלי, שהיה כמו אח בשבילי. ואני אפילו לא יכולה לבכות. אבל אני מתגעגעת עליו, וחושבת עליו כל יום. עכשיו הוא רק חלק מסטטיסטיקה. "14 בני אדם נהרגו השבוע בתאונות דרכים". זה מה שאמרו בחדשות באותו שבוע נורא. 14, לא שמות, לא פנים, רק מספר. לא בן דוד שלי, רק חלק מסטטיסטיקה אפורה. ובשביל מה?! אם רק היית יותר זהיר..אני לא יודעת מה גרם לך לעשות את זה, מה גרם לך לא לעצור, למה לא הסתכלת. למה בן דוד שלי לא איתנו יותר. למה הוא לא יתגייס עוד חודש. החברים שלו מסיימים תיכון עכשיו, והוא לא. בספר המחזור הוא קיבל עמוד שלם, אבל במסגרת שחורה. זאת לא המסגרת שהוא רצה. מאז התאונה, החיים שלנו השתנו. במיוחד של המשפחה שלו. מאז התאונה, אחיו הבכור הוריד את הכיפה. האח השני, דוקא התקרב לדת. עכשיו הוא לא נוסע בשבת ומניח תפילין. כמו שרועי היה- קרוב לאלוהים שלו. לא שזה עזר לו. הבית שלהם, שהיה תמיד מלא בשמחת חיים, עכשיו שקט. החברים של רועי, שתמיד היו שם, כבר לא שם עכשיו. שום דבר כבר לא אותו הדבר.
