מכתב ראשון.
אני זוכרת. היית כלכך עדין אלי איך שנגעת בי. אתה טוב מאד, ואני עוד לא למדתי להיות טובה, אני מצטערת. אני חולמת. אני מאבדת שליטה על דברים. אני חושבת שאנחנו חיים בתקופה שבה קשה לאנשים כמוני. ואינני חושבת שאני רוצה להיות משהו אחר. אני מבטיחה לך שהיית טוב אלי. שנתת לי. אני לא כועסת או נפגעת, יותר נכון אני לא מרגישה שזה ממש נורא לי שלא רצית אותי. כי אני מבינה שיעברו אולי שנים עד שאוכל, ואני מקווה שאוכל, לתת, להיות טובה, להיות ראויה ומתמסרת לאדם כמוך. טוב כמוך. שאתה טוב מאד. אני שמחה שראיתי אותך, יש לך עיניים של קדוש. אתה מלטף כלכך טוב. אתה מחייך חיוך מתוק. כל הזמן שהייתי אתך וראיתי אותך רציתי לנשק אותך לגעת בך לנשק לך את הלב שלך. וזה-אני לא חושבת- היה מקרה שהיתה טעות בטלפון כשצילצלתי ואמרתי את שמי, ואמרת: הו שלום מרסדס מה שלומך? והכל קרה מהר, ורציתי לומר משהו, ושאני קוראה שלך שקראתי את הספר שלך, אבל אתה הוספת לשאול: מתי חזרת מלונדון? חשבתי שאתה צוחק שאתה מהתל בי מהתל בי בטוב לב, כי דיברת לאט בקול תם כמו מים טהורים כחולים וצלולים ופרחים ודמדומים עוד מעט וילד. אני לא יכולה לזכור כל מה שדיברנו עד שבסוף הזמנת אותי לבוא ורק באוטובוס חשבתי מה זה שאתה שואל מה שלומי ומתי חזרתי מלונדון, אני הרי לא הייתי מעולם בלונדון ואתה כנראה מחליף אותי באחרת, ואז רציתי לצלצל ולהגיד לך שאני זאת אני ולא אחרת., אבל היה כבר מאוחר ואמרתי יהיה מה שיהיה. וכשבאתי ודפקתי בדלת לא היה לך לב לא לתת לי להיכנס אם כבר באתי. אני אתפלא אם לא אראה אותך זה סימן שאתה לא רוצה אותי אחרי שקראת לי פעם אחת או ענית לי. מפני שכל זמן שאני חיה אתה קורא לי ועונה לי. אני אדם בודד. ואני צריכה לעשות משהו בשביל להגיע לבדידות של אנשים. אני צריכה לדבר. ודווקא אני אחד האנשים האילמים ביותר שאני מכירה. מ ר ס ד ס .
אני זוכרת. היית כלכך עדין אלי איך שנגעת בי. אתה טוב מאד, ואני עוד לא למדתי להיות טובה, אני מצטערת. אני חולמת. אני מאבדת שליטה על דברים. אני חושבת שאנחנו חיים בתקופה שבה קשה לאנשים כמוני. ואינני חושבת שאני רוצה להיות משהו אחר. אני מבטיחה לך שהיית טוב אלי. שנתת לי. אני לא כועסת או נפגעת, יותר נכון אני לא מרגישה שזה ממש נורא לי שלא רצית אותי. כי אני מבינה שיעברו אולי שנים עד שאוכל, ואני מקווה שאוכל, לתת, להיות טובה, להיות ראויה ומתמסרת לאדם כמוך. טוב כמוך. שאתה טוב מאד. אני שמחה שראיתי אותך, יש לך עיניים של קדוש. אתה מלטף כלכך טוב. אתה מחייך חיוך מתוק. כל הזמן שהייתי אתך וראיתי אותך רציתי לנשק אותך לגעת בך לנשק לך את הלב שלך. וזה-אני לא חושבת- היה מקרה שהיתה טעות בטלפון כשצילצלתי ואמרתי את שמי, ואמרת: הו שלום מרסדס מה שלומך? והכל קרה מהר, ורציתי לומר משהו, ושאני קוראה שלך שקראתי את הספר שלך, אבל אתה הוספת לשאול: מתי חזרת מלונדון? חשבתי שאתה צוחק שאתה מהתל בי מהתל בי בטוב לב, כי דיברת לאט בקול תם כמו מים טהורים כחולים וצלולים ופרחים ודמדומים עוד מעט וילד. אני לא יכולה לזכור כל מה שדיברנו עד שבסוף הזמנת אותי לבוא ורק באוטובוס חשבתי מה זה שאתה שואל מה שלומי ומתי חזרתי מלונדון, אני הרי לא הייתי מעולם בלונדון ואתה כנראה מחליף אותי באחרת, ואז רציתי לצלצל ולהגיד לך שאני זאת אני ולא אחרת., אבל היה כבר מאוחר ואמרתי יהיה מה שיהיה. וכשבאתי ודפקתי בדלת לא היה לך לב לא לתת לי להיכנס אם כבר באתי. אני אתפלא אם לא אראה אותך זה סימן שאתה לא רוצה אותי אחרי שקראת לי פעם אחת או ענית לי. מפני שכל זמן שאני חיה אתה קורא לי ועונה לי. אני אדם בודד. ואני צריכה לעשות משהו בשביל להגיע לבדידות של אנשים. אני צריכה לדבר. ודווקא אני אחד האנשים האילמים ביותר שאני מכירה. מ ר ס ד ס .
