-Back to reality-
New member
מכתב מאמא של חייל
הפעם הראשונה שכתבתי לך היתה כשקיבלת את הצו גיוס שלך, ניסיתי להסביר לך מה המשמעות להיות חייל,מסלול החיים שתנתב לעצמך, כיצד תבנה את העתיד שלך ובשביל מי אתה הולך לשרת... אך אתה באת אלי והיית נחוש בדעתך כי אתה רוצה להיות לוחם, להיות קרבי! רוצה להלחם על האדמה שאתה חיי, רוצה להלחם למען האנשים שיקרים לך, רוצה להלחם בשביל שלא יהיו עוד מלחמות... לוויתי אותך לטקס הגיוס. עמדתי שם מאחוריך.. נתתי לך גב, ניסיתי לתמוך בך, אבל בעצם- אתה היית זה שתמכת בי.. אמרת לי : "אמא! אני הולך לשם כי אני יודע שתפקידי הוא לגונן על אימהות כמוך.." עמדתי שם ובכיתי כמו שאר האימהות.. לא ממש הבנתי למה הדמעות זולגות מעיניי.. ספק התרגשות.. גאווה.. חרדה... חוששת מהבלתי ידוע... הבנתי שאני נתתי לך את החיים, והבחירה היא בידיך מה לעשות איתם.. קיבלתי ממך את המכתב הצבאי הראשון.. כתבת על הקשיים שהיו לך בטירונות, כתבת על התנאים הקשים, על החברים שרכשת לעצמך, על התובנות, על משמעות החיים ועל הערכים שהיקנת לעצמך במסגרת הצבאית.. רציתי להחזיר אותך הביתה, אבל אתה לא רצית לעזוב.. כתבת לי "אמא, קשה להיות חייל, אבל אני גאה בזה..!" אחח בני, אם היית יודע כמה קשה להיות א-מ-א של חייל, היית יודע כמה גאווה זאת.. ועכשיו, אני כותבת לך, כשאתה כבר לא בין החיים.. אלוקים החליט לשים אותך במקום טוב יותר בעוד השאיר אותנו להלחם ברוע... רוצה להביע במילים..רוצה להביע את הצער שלי, רוצה להגיד לך כמה אני זקוקה לך כאן ליידי. כמה אני צריכה אותך איתי, שתרגיע, שתנחם, שתגיד לי שיהיה בסדר כמו שתמיד היית אומר.. אבל אני רק יכולה לכתוב לך בדמעות וכאב.. נתת את החיים שלך למען החיים של כולנו.. נפלת כשניסית להגן עלינו ואנחנו -לא יכולנו להגן עליך... אני רוצה לכעוס! לכעוס על המפקדים שלך, על הטרור שהביא אותך להלחם, על אלוקים שגזר דינך למוות, אבל אני יודעת שהכעס היחיד שיש לי זה אני יכולה להפנות כלפי עצמי... שלא הייתי מסוגלת להיות שלימה עם המוות שלך כמו שאתה היית שלם איתו... כשנולדת הייתי כ"כ גאה בי על שהצלחתי להביא אותך לעולם, ועכשיו, כשאינך עוד בעולם הזה, אני גאה בך על שעזבת אותו כמו מי שהיית אתה.. בני! נתת במותך את החיים שלך בשביל כולנו... בשביל שאנחנו נוכל להמשיך לחיות.. התודה היחידה שאנחנו יכולים להחזיר לך- זה להמשיך לחיות... המלחמה שלך היתה למות, המלחמה שלנו זה לחיות.. לחיות גם בלעדיך..
הפעם הראשונה שכתבתי לך היתה כשקיבלת את הצו גיוס שלך, ניסיתי להסביר לך מה המשמעות להיות חייל,מסלול החיים שתנתב לעצמך, כיצד תבנה את העתיד שלך ובשביל מי אתה הולך לשרת... אך אתה באת אלי והיית נחוש בדעתך כי אתה רוצה להיות לוחם, להיות קרבי! רוצה להלחם על האדמה שאתה חיי, רוצה להלחם למען האנשים שיקרים לך, רוצה להלחם בשביל שלא יהיו עוד מלחמות... לוויתי אותך לטקס הגיוס. עמדתי שם מאחוריך.. נתתי לך גב, ניסיתי לתמוך בך, אבל בעצם- אתה היית זה שתמכת בי.. אמרת לי : "אמא! אני הולך לשם כי אני יודע שתפקידי הוא לגונן על אימהות כמוך.." עמדתי שם ובכיתי כמו שאר האימהות.. לא ממש הבנתי למה הדמעות זולגות מעיניי.. ספק התרגשות.. גאווה.. חרדה... חוששת מהבלתי ידוע... הבנתי שאני נתתי לך את החיים, והבחירה היא בידיך מה לעשות איתם.. קיבלתי ממך את המכתב הצבאי הראשון.. כתבת על הקשיים שהיו לך בטירונות, כתבת על התנאים הקשים, על החברים שרכשת לעצמך, על התובנות, על משמעות החיים ועל הערכים שהיקנת לעצמך במסגרת הצבאית.. רציתי להחזיר אותך הביתה, אבל אתה לא רצית לעזוב.. כתבת לי "אמא, קשה להיות חייל, אבל אני גאה בזה..!" אחח בני, אם היית יודע כמה קשה להיות א-מ-א של חייל, היית יודע כמה גאווה זאת.. ועכשיו, אני כותבת לך, כשאתה כבר לא בין החיים.. אלוקים החליט לשים אותך במקום טוב יותר בעוד השאיר אותנו להלחם ברוע... רוצה להביע במילים..רוצה להביע את הצער שלי, רוצה להגיד לך כמה אני זקוקה לך כאן ליידי. כמה אני צריכה אותך איתי, שתרגיע, שתנחם, שתגיד לי שיהיה בסדר כמו שתמיד היית אומר.. אבל אני רק יכולה לכתוב לך בדמעות וכאב.. נתת את החיים שלך למען החיים של כולנו.. נפלת כשניסית להגן עלינו ואנחנו -לא יכולנו להגן עליך... אני רוצה לכעוס! לכעוס על המפקדים שלך, על הטרור שהביא אותך להלחם, על אלוקים שגזר דינך למוות, אבל אני יודעת שהכעס היחיד שיש לי זה אני יכולה להפנות כלפי עצמי... שלא הייתי מסוגלת להיות שלימה עם המוות שלך כמו שאתה היית שלם איתו... כשנולדת הייתי כ"כ גאה בי על שהצלחתי להביא אותך לעולם, ועכשיו, כשאינך עוד בעולם הזה, אני גאה בך על שעזבת אותו כמו מי שהיית אתה.. בני! נתת במותך את החיים שלך בשביל כולנו... בשביל שאנחנו נוכל להמשיך לחיות.. התודה היחידה שאנחנו יכולים להחזיר לך- זה להמשיך לחיות... המלחמה שלך היתה למות, המלחמה שלנו זה לחיות.. לחיות גם בלעדיך..