מכתב מאמא מעט עייפה
(לבשתי אדום לחיזוק והרגשת יציבות) בשנה האחרונה חשפתי את עצמי לרייקי ולדמיון מודרך שלקחו אותי להבנות מדהימות. אני פותחת בזה כי מעצם הפתיחות לנושא אני מנסה לראות את הדברים קצת אחרת, להשיל מימני את השיפוט למעשים ולבחירות של אחרים, לקבל את הדברים בקצת יותר סבלנות - סובלנות - הבנה והחיבור של גוף נפש. אך, בסוף היום אני אמא של ט. בת 11 עם כשל קשב וריכוז שמלווה במטען ריגשי חזק מאוד. באותו סוף יום אני חוזרת לאותם דילמות וקשיים שמותירים אותי עם סימני שאלה. זה שילדנו הם בחלקם השתקפות שלנו ולעיתים קשה לנו לקבל אותם במלואם כי הם משמשים מראה על עברנו או/ו הווה ע"כ אין ויכוח זה שברייקי ממליצים לטפל בעיקר באזור הבסיס (גב תחתון, ישבן) לחיזוק היציבות, השורשיות נשמע לי נכון והגיוני. ילדי אינדיגו-(בני 10-12) הם אלה שבאו כדי לשבור מוסכמות ותבניות שאנו גדלנו והתבגרנו לתוכם ילדי קריסטל- (מתחת לגיל 9) הם בעלי איכויות ורטטים אחרים ממה (שאולי) אנו אף פעם לא נהיה. אתם בטח שואלים איך הכל קשור? האמת היא שגם אני מנסה להבין אנו כבר מעל 3 שנים במסגרת של איבחון וטיפול והיום במבט לאחור כלום לא השתנה. ילדתי היקרה והמקסימה עדין ללא חברות, חוצפנית, כוחנית, כועסת, בעלת תחושת קיפוח נוראית ובוחרת את צג המחשב על פני חברה. השבוע כשיצאתי מפגישת מעקב עלתה בי ועודנה קיימת תחושת עייפות ותהייה, לאן הולכים מכאן??? עשינו טיפול פרטני וגם ניסנו קבוצתי ואנו לא זכאים (דרך המרפאה) למשהו נוסף כמו ריפוי בתנועה או אומנות, אז שוב עולה השאלה, מה עכשיו? האם לתת קונסרטה וזהו? אז היא לא תקפץ והיא תקשיב אך מה עם הבפנים? האם האפשרות היחידה היא פרטית? ואם ידי אינה משיגה? בי"ס לא רואה את הילדים שלא פוגעים ומפריעים לאחרים ועם התקציבים המגוחכים אין סיכוי לקבל שם עזרה ואף היעוץ לא ממש מספק. קופות החולים לא ממש מספקות אלטרטיבה ואנו ההורים נותרים תוהים ומבולבלים. כאן אני חוזרת לאלטרטיבי והרצון של המטפלים לוותר על הריטלין ולטפל ברפלקסולוגיה, רייקי, דמיון מודרך (שכבשו אותי בסערה ובעוצמה נפלאה) אך לצערי הרב לא יכולות לטפל ADHD אלא (הלוואי) רק בתופעות המתלוות הבעיות הריגשיות, תחושר חוסר ביטחון, בעיית תדמית נמוכה מאוד ועוד... לבוא ולומר "לא לקחת כדור" יכול לומר רק אדם שלא מתמודד יום יום עם הנושא ולא חיי איתו בבית!!! מתחילת החופש הגדול בחרנו לא לקחת ריטלין וזה קשה, קשה מאוד. חלומי הוא להקים מרכז שווה לכל כיס, שיאפשר להורים ולילדים לבחור את הדרך הטובה להם, מרכז שלא ישמש כמרפאה אלה כמלווה. מרכז שישלב בין הרייקי, הדמיון המודרך ודרכים אלטרנטיביות נפלאות נוספות יחד עם הריטלין. מקום שישמש כבית חם לאותם הורים וילדים מבולבלים. אני קוראת את שכתבתי, קוראת את הבילבול והתהייה תודה ולילה טוב
(לבשתי אדום לחיזוק והרגשת יציבות) בשנה האחרונה חשפתי את עצמי לרייקי ולדמיון מודרך שלקחו אותי להבנות מדהימות. אני פותחת בזה כי מעצם הפתיחות לנושא אני מנסה לראות את הדברים קצת אחרת, להשיל מימני את השיפוט למעשים ולבחירות של אחרים, לקבל את הדברים בקצת יותר סבלנות - סובלנות - הבנה והחיבור של גוף נפש. אך, בסוף היום אני אמא של ט. בת 11 עם כשל קשב וריכוז שמלווה במטען ריגשי חזק מאוד. באותו סוף יום אני חוזרת לאותם דילמות וקשיים שמותירים אותי עם סימני שאלה. זה שילדנו הם בחלקם השתקפות שלנו ולעיתים קשה לנו לקבל אותם במלואם כי הם משמשים מראה על עברנו או/ו הווה ע"כ אין ויכוח זה שברייקי ממליצים לטפל בעיקר באזור הבסיס (גב תחתון, ישבן) לחיזוק היציבות, השורשיות נשמע לי נכון והגיוני. ילדי אינדיגו-(בני 10-12) הם אלה שבאו כדי לשבור מוסכמות ותבניות שאנו גדלנו והתבגרנו לתוכם ילדי קריסטל- (מתחת לגיל 9) הם בעלי איכויות ורטטים אחרים ממה (שאולי) אנו אף פעם לא נהיה. אתם בטח שואלים איך הכל קשור? האמת היא שגם אני מנסה להבין אנו כבר מעל 3 שנים במסגרת של איבחון וטיפול והיום במבט לאחור כלום לא השתנה. ילדתי היקרה והמקסימה עדין ללא חברות, חוצפנית, כוחנית, כועסת, בעלת תחושת קיפוח נוראית ובוחרת את צג המחשב על פני חברה. השבוע כשיצאתי מפגישת מעקב עלתה בי ועודנה קיימת תחושת עייפות ותהייה, לאן הולכים מכאן??? עשינו טיפול פרטני וגם ניסנו קבוצתי ואנו לא זכאים (דרך המרפאה) למשהו נוסף כמו ריפוי בתנועה או אומנות, אז שוב עולה השאלה, מה עכשיו? האם לתת קונסרטה וזהו? אז היא לא תקפץ והיא תקשיב אך מה עם הבפנים? האם האפשרות היחידה היא פרטית? ואם ידי אינה משיגה? בי"ס לא רואה את הילדים שלא פוגעים ומפריעים לאחרים ועם התקציבים המגוחכים אין סיכוי לקבל שם עזרה ואף היעוץ לא ממש מספק. קופות החולים לא ממש מספקות אלטרטיבה ואנו ההורים נותרים תוהים ומבולבלים. כאן אני חוזרת לאלטרטיבי והרצון של המטפלים לוותר על הריטלין ולטפל ברפלקסולוגיה, רייקי, דמיון מודרך (שכבשו אותי בסערה ובעוצמה נפלאה) אך לצערי הרב לא יכולות לטפל ADHD אלא (הלוואי) רק בתופעות המתלוות הבעיות הריגשיות, תחושר חוסר ביטחון, בעיית תדמית נמוכה מאוד ועוד... לבוא ולומר "לא לקחת כדור" יכול לומר רק אדם שלא מתמודד יום יום עם הנושא ולא חיי איתו בבית!!! מתחילת החופש הגדול בחרנו לא לקחת ריטלין וזה קשה, קשה מאוד. חלומי הוא להקים מרכז שווה לכל כיס, שיאפשר להורים ולילדים לבחור את הדרך הטובה להם, מרכז שלא ישמש כמרפאה אלה כמלווה. מרכז שישלב בין הרייקי, הדמיון המודרך ודרכים אלטרנטיביות נפלאות נוספות יחד עם הריטלין. מקום שישמש כבית חם לאותם הורים וילדים מבולבלים. אני קוראת את שכתבתי, קוראת את הבילבול והתהייה תודה ולילה טוב
