מכתב לשמיים
"התשמע קולי, רחוקי שלי? התשמע קולי, באשר הינך? קול קורא בעוז - קול בוכה בדמי..." עשר שנים משותפות עברנו יחד, אתה ואני, עשר שנים - אשר מנקודת מבט אחת נראות כפרק זמן ארוך וממושך ומנקודת מבט אחרת נראות כפרק זמן קצר מאוד. ופתאום, בבת אחת, התנפצו כל השנים האלה והותירו אחריהן רסיסים רסיסים של זכרונות: זכרונות של אהבה, זכרונות של רעש, זכרונות של שקט, זכרונות של שמחה וגם של עצב. זכרונות ואין ספור דמעות עצובות וגדולות אשר מחפשות בריק את הכוח להמשיך. הבית שלנו כל-כך שקט בלעדיך, כל כך ריק ובד בבד כל כך מלא בך - כל הפינות בבית מזכירות אותך ומכל מקום עולה זכרון זה או אחר שקשור בך. הבגדים שלך עדיין מסודרים בארון, כאילו מחכים שתחזור. לנו נדמה שרק עוד רגע קט תדפוק על הדלת, תעמוד בפתח ותחייך "חזרתי". אבל כאן, מול האבן השותקת שעליה רשום שמך, הממות שלך נעשה מוחשי כל כך ומסביר למה הטלפון לא מצלצל יותר ומעברו השני לא נשמע יותר קולך הבוקע ממנו. ביום אחד נעלמת אתה והותרת אותנו אחריך כואבים, אוהבים ומתגעגעים. ונותרתי אני, להסביר לילד היקר והאהוב שלנו את עובדת העדרותך הנצחית והכואבת כל כך. והוא, ילד רך בן חמש שנים בלבד, נאלץ עכשיו ללמוד באמצעותי את החיים בלעדיך, להתרגל לימים ולילות בהם ניכר כל כך חסרונך. אתה הלכת ובמקומך בה דייר חדש - הגעגוע. לא ידעתי קודם לכן עד כמה הגעגוע כואב ועד כמה הזמן שחולף לא מטשטש את הכאב החונק ואת הגעגוע. אני חושבת עליך כמעט בכל דקה ביום. לקח לי זמן להתחיל לחיות את החיים שלי, אחרי שזמן רב חייתי את החיים בשבילך. היית כל מה שרציתי והכל היה תלוי בהחלמה שלך - זו שבוששה להגיע ... יכול היה להיות לנו הכל - בית, משפחה ואהבה. חשבתי שהאהבה שלי תתן לך כח להמשיך, אבל למרות האהבה הזאת ולמרות התקווה הגדולה והרצון העז, איבדתי אותך לטובת המחלה הארורה הזו, שכל יום גובה קורבנות חדשים. ואני כל כך מתגעגעת אליך - לעוד חיבוק אחד, לעוד ליטוף אחד, לעוד שיחה אחת שתעניק לי כח ותעזור לי להמשיך - בלעדיך. אהוב שלי, תנוח על משכבך בשלום.אם יש מלאכים בשמיים, אז אתה בטח לובש לבן ... אשתך
"התשמע קולי, רחוקי שלי? התשמע קולי, באשר הינך? קול קורא בעוז - קול בוכה בדמי..." עשר שנים משותפות עברנו יחד, אתה ואני, עשר שנים - אשר מנקודת מבט אחת נראות כפרק זמן ארוך וממושך ומנקודת מבט אחרת נראות כפרק זמן קצר מאוד. ופתאום, בבת אחת, התנפצו כל השנים האלה והותירו אחריהן רסיסים רסיסים של זכרונות: זכרונות של אהבה, זכרונות של רעש, זכרונות של שקט, זכרונות של שמחה וגם של עצב. זכרונות ואין ספור דמעות עצובות וגדולות אשר מחפשות בריק את הכוח להמשיך. הבית שלנו כל-כך שקט בלעדיך, כל כך ריק ובד בבד כל כך מלא בך - כל הפינות בבית מזכירות אותך ומכל מקום עולה זכרון זה או אחר שקשור בך. הבגדים שלך עדיין מסודרים בארון, כאילו מחכים שתחזור. לנו נדמה שרק עוד רגע קט תדפוק על הדלת, תעמוד בפתח ותחייך "חזרתי". אבל כאן, מול האבן השותקת שעליה רשום שמך, הממות שלך נעשה מוחשי כל כך ומסביר למה הטלפון לא מצלצל יותר ומעברו השני לא נשמע יותר קולך הבוקע ממנו. ביום אחד נעלמת אתה והותרת אותנו אחריך כואבים, אוהבים ומתגעגעים. ונותרתי אני, להסביר לילד היקר והאהוב שלנו את עובדת העדרותך הנצחית והכואבת כל כך. והוא, ילד רך בן חמש שנים בלבד, נאלץ עכשיו ללמוד באמצעותי את החיים בלעדיך, להתרגל לימים ולילות בהם ניכר כל כך חסרונך. אתה הלכת ובמקומך בה דייר חדש - הגעגוע. לא ידעתי קודם לכן עד כמה הגעגוע כואב ועד כמה הזמן שחולף לא מטשטש את הכאב החונק ואת הגעגוע. אני חושבת עליך כמעט בכל דקה ביום. לקח לי זמן להתחיל לחיות את החיים שלי, אחרי שזמן רב חייתי את החיים בשבילך. היית כל מה שרציתי והכל היה תלוי בהחלמה שלך - זו שבוששה להגיע ... יכול היה להיות לנו הכל - בית, משפחה ואהבה. חשבתי שהאהבה שלי תתן לך כח להמשיך, אבל למרות האהבה הזאת ולמרות התקווה הגדולה והרצון העז, איבדתי אותך לטובת המחלה הארורה הזו, שכל יום גובה קורבנות חדשים. ואני כל כך מתגעגעת אליך - לעוד חיבוק אחד, לעוד ליטוף אחד, לעוד שיחה אחת שתעניק לי כח ותעזור לי להמשיך - בלעדיך. אהוב שלי, תנוח על משכבך בשלום.אם יש מלאכים בשמיים, אז אתה בטח לובש לבן ... אשתך
