מכתב לפלג,
פלג, קראתי את דבריך לפני זמן רב, אולם רק עכשיו, בעקבות התעוררות הדיון, החלטתי לכתוב לך כמה דברים. גם אני, כמוך, לא מאמין בהסתתרות מאחורי חולצות או כותרות. מאמין שכל אחד אישית צריך לבחור את דרכו ואת הדברים החשובים לו. בן אדם בוחר את הדברים שאותם הוא רוצה לשנות לא בגלל ש"התנועה אמרה", אלא כי הם באמת מפריעים לו אישית. אולי מינוח ההפרעה לא מתאים פה בדיוק. הכוונה היא בדברים ששינויים יעשה לו טוב. אם משה חושב (ובצדק, בוא נודה) כי חלוקה בלתי מוגבלת של בקבוקי בועות סבון (אלה עם העיגול שנושפים דרכו), טוב יעשה לעצמו ולחברה אם פשוט יקום ויחלק אותם. לעניות דעתי, הסתגרותו תחת הגישה של "אני לעצמי דאגתי לבקבוקי בועות, ומי שירצה מוזמן לעשות את השינוי הפרטי שלו לבד" לא תניב תוצאות ראויות – משה ככל-הנראה ימשיך להסתובב ברחובות כשהוא לא רואה אנשים מפיצים בועות לחלל האוויר. וחבל, השינוי החברתי שלו משה ייחל לא יגיע. הגישה השנייה בו יכול האדם המבקש שינוי, כמו משה במקרה דנן, לנקוט היא גישת הייאוש, הקטנת היכולת שלו. "אני לא הממשלה, אני לא יכול לגרום להפצת בועות סבון", "אם אלהים היה רוצה שיהיו בועות הוא היה עושה את זה", "אני – אני רק משה קטן, ממעלה-אבק ב', אני לא יכול לכולל שינוי". לפעמים גישת הייאוש מביאה לגישת הדאגה העצמי בלוגיקה של "אני לא יכול לדאוג לכולם -- > לפחות שלי יהיה טוב --- > אני אספק בועות לעצמי". בניגוד אליך אני שם באותו צד של הסקאלה את היאוש ("אני לא יכול לשנות"), ואת גישת שרי אריסון ("השינוי הוא בעצמי בלבד ומתי שאחליט"). לעניות דעתי הגישה שאתה מציג ב"מכתב לאקטיביסט" היא בצד הזה של הסקאלה, ולא משנה מה הסיבות שהביאו לגישה הזאת. זה לא רע, רק צריך להיות מודעים לזה. לא לצייר את זה כבחירה, אלא כלחיצה על כפתור ה-Esc בצד שמאל למעלה של המקלדת. ב"תפוז" באינטרנט המציאו מושג בשם "העולם של", בו כל משתמש יכול לתחום את העולם שלו. זהו מונח וירטואלי בלבד, כי למרבה הצער, כשאתה מגדיר את העולם שלך יש לך את היכולת להגדיר אותו באופן מושלם (מלא בועות מבחינת משה), אולם כשתצא מהדלת (וככל-הנראה ביום מן הימים תצטרך לעשות כן) תתחבר לעולם המשותף. אני לא אומר גלובלי, אלא משותף, כי כולם שותפים בו, כי לכולם, גם אם יגדירו עולם משלהם, יש מניות בו. הצד הלא פעיל (המיואש/הבורח) בסקאלה הוא חברה גדולה של אנשים (שאתה ואני לצערנו חלק מהם) ששומרים את המניה שלהם כבר שנים במגירה. לא מנצלים אותה בכדי לעשות את העולם המשותף מקום אחר. ואפשר לעשות דברים. המניה בעלת כוח רב. תמיד אני חוזר לאותן דוגמאות גדולות כי קל לדבר עליהן, אולם ניתן לעשות מהן אינדוקציה אל שאר שינויי העולם בקלות: א. חצבה מערב (ארץ המכתשים) – רק לפני מספר שבועות הסתיים המאבק נגד פתיחתו לכרייה של שטח חצבה מערב. המאבק הסתיים בצורה שהסתיים רק משום שלאלפי אנשים זה היה חשוב, ובו בזמן הם סרבו להתייאש. גייסו 14,000 התנגדויות שהוגשו לוועדה לתכנון ובניה, לקחו לשם חברים לטיולים, דיברנו בתוכניות רדיו והפגינו מול הועדה בשעת התכנסותה. אלפי אנשים שהחליטו (בלי שום חולצה וכותרת) שזה משהו שחשוב להם בעולם והם משנים אותו. יש לשער שאם כל אלה היו נשארים בעולם שלהם, השטח היה היום בתהליכי הכנות לחציבה, וזה לאו דווקא רע – זה פשוט להרגשתם היה רע בשבילהם, אז הם החליטו להילחם על זה. הם החליטו שהם יהיו מאושרים יותר בעולם אם הם ישנו את זה. ב. פעם פעם פעם, עד מאי 2000, טיילו נערי גיל ה-18 במדינה המדהימה המכונה גם "לבנון", ומדי פעם, כמנהג בלתי מוסבר אך קבוע, התפוצצו שם באמצעות טיל / מטען / תקלה טכנית / התרסקות. היו בארץ אנשים שבמשך כמה שנים נאבקו בטיולי הנערים בלבנון. בתחילה היו הם מיעוט נבער. מגונה. אך המיעוט הזה החליט שהעולם יעשה אותם מאושרים הרבה יותר בלא הטיול בארץ הארזים. הם החליטו שזה השינוי שיעשה להם טוב. ושוב, בלי חולצת תנועה, הם החליטו להילחם למען שינוי העולם לצורה שבו הם חושבים שתהיה טובה יותר בשבילם. הם יצרו לאט לאט מאסה קריטית של אנשים שזה חשוב להם, כך שבסופו של דבר ראש הממשלה הנבחר נאלץ להבטיח שתוך שנה ארץ הליטאני תינטש. ההמשך ידוע. אני אדם מאמין. לא בתנ"ך ולא באלהים. גם לא במוחמד. אני אדם שמאמין באדם – ביכולותיו, בכוחו, בטובו. עדיין מאמין. כשאגדל בכל נקודת זמן אוכל לבחור לסגור את הבאסטה, להפסיק להאמין וללכת על ייאוש או על הגדרת עולם אישי המנותק וירטואלית מהסביבה, אבל כרגע אני בוחר להמשיך ולהאמין. להמשיך ולהאמין שאם ארצה מספיק העולם יהיה כמו שאני חושב שהוא יהיה טוב יותר עבורי. זה ביכולתנו, בכוחנו. בלי חולצות. אולי זה יקח קצת זמן, ואולי גם אתייאש ואלחץ גם על ה-Escape, אבל כרגע אני עוד מאמין. לא כקבוצה, אלא כאדם שחושב שיש לי רצפט לעשיית העולם טוב יותר בעבורי. אני חושב שיש כמה דברים בעולם ששינויים יעשה אותי מאושר יותר, ובשביל שינויים אלה אני משקיע. אם זה בבועות סבון (לא באמת), ואם זה בהגדלת המיסוי על רווחי הון, שינוי שכר המינימום והכנסת ההרצפטין לסל התרופות בכל התוויה. אם זה בהשפעה על תוכנית המתאר העתידית של המושב שלי, חיבוק הכנרת, וציורי סמיילי ענקיים על האוטובוסים בחניון "אגד". כל אחד בוחר מה חשוב לו, ואם הוא לא מתייאש או מגדיר עולם וירטואלי משלו, הוא יכול לשנות. אני מאמין שהעולם שלי יהיה מאושר יותר אם חצבה מערב לא יפתח לכרייה, אם יוסר "מסוע צפע" הדומם, אם תגדל האוכלוסיה העובדת, ותקטן האוכלוסיה בעבדות, אם אחיי וחבריי יפסיקו לשותת ברחובות פלסטין במדים, אם יקטן תקציב הביטחון ויגדל תקציב החינוך, הבריאות, אם אפסיק לראות נערים מוכרים את גופם בלילות בגנים ולא בגלל שהם ימצאו מקומות אחרים אלא מפני שהם פשוט לא יעשו את זה. אם אפסיק לראות ילדים פלסטיניים פושטי יד בכבישים ראשיים ולא בגלל שהם יגורשו אל מאחורי גדר. אם לא יהיו עוד אחים התרים אחרי אחיהם שהלכו קפוט, וחברים המקוננים על אלה שהלכו. אם תהיה רכבת לשדרות ולירושלים. אם אנשים במושב החדש שלי יגידו "שלום" ו"בוקר טוב" כברירת מחדל. אם אצליח לעשות את זה גם בתל-אביב. אם זקנה לא תהיה מופתעת כשאני מציע לה עזרה עם הסלים באמצע רחוב תל-אביבי ואהפוך את זה לנורמה חברתית. אם אנשים יבינו שקפה זה לא טעים ויפסיקו להציע לי. על כל סעיף שאגשים אהיה מאושר יותר. אולי אתייאש לפני שאגשים דבר, אולי באמצע, ואולי אף אמות מלא אמונה, אולם כרגע אני מנסה, את כפתור האסקייפ אדע תמיד למצוא. שלך, בהמון אהבה, גל נ.ב. מאז שכתבתי את המכתב הזה אליך לראשונה קיבלתי בחיי עוד כמה דוגמאות המוכיחות כי עלי להשפיע על החברה כולה, ולא יעזור כמה אני זורה אהבה בחיי שלי. אפרט אחת מהן: כשסיימתי את שביל ישראל (אני מודה, סוג של אסקפיזם מבחירה) גילתי כי אימי קצת חולה בסרטן. זה לא גילוי נורא, אבל גם לא קל. גילוי כזה מעמיד את הצורך להשפיע על החברה לפחות בשני פנים – האחד – לא כל התרופות למחלה כלולות בסל התרופות, ומה לעשות, לא ניתן להמיר את האהבה הפנימית במחוזותינו לתרופות. כדי להשיג תרופות צריך לגרום לשינוי תקציב עדכון סל התרופות (=מאבק חברתי). הפאן השני הוא הגורמים למחלה – יש בישראל לא מעט גורמים למחלות שונות ומשונות, שהדברתם תהיה תוצאה של לחץ חברתי מקומי / אזורי / מדינתי. ככל הנראה לא יעזור כמה אהבה ארעיף על ביתי עם משדר בעוצמה של 1.6 מגה-ואט יעמוד בחצרו, מפעל אזבסט יהיה מעבר לכביש, ובמי השתיה יהיו מתכות כבדות כי זה פשוט יותר זול להזליף אותן לשם מלפרק אותן, והרי אין לחץ חברתי נגד זה. נ.ב 2 ממליץ בחום לקרוא את תגובתו של פלג למכתב זה. הוא כותב שם דברים מדהימים ונכונים. (וכן, גם כמה דברים שאני לא מסכים איתם, אבל עדיין חשוב לקרוא).
