מכתב לאמא (2) :
אני כותבת לך מכתב מהסיבה הפשוטה שלדבר איתך אני לא יכולה. קרוב לוודאי שלא תקראי אותו ולא תדעי ממנו לעולם, וזה לא משנה מבחינתי. כי הסיכוי שאומר את הדברים הללו כמעט לא קיימים. ניסיתי, באמת שניסיתי, ללכת לקראת, לעשות דברים שאני לא אוהבת. חזרתי הביתה כדי לנסות לתקן את מערכת היחסים המעורערת שהיתה ביננו. ורציתי להאמין שהצלחתי בכך איכשהו. ולשווא. אי אפשר לומר שלא עשיתי את המקסימום: ויתרתי על הגעות לטישים ולמפגשים עם חברים קרובים "מזיקים" , הודעתי תמיד לאן אני הולכת ומתי אחזור, התלבשתי כמו שרצית והשתדלתי לדבר ולא לצבור דברים בבטן. וזה לא עזר. כי את אף פעם לא תקבלי אותי כמו שאני. כנראה שיש אנשים מסוימים שאף פעם לא אסתדר איתם. כנראה את כלולה בהם. קשה לי נורא עם זה שאני נאלצת לנתק איתך קשר, אבל את פשוט מזיקה לי. אנחנו לא משפחה חרדית, אתם לא יושבים עלי שבעה ולא מנדים אותי, אבל בעינייך אני לא נחשבת. את חושבת שאני זונה מופקרת ופזיזה. יש לי חדשות עבורך: ללבוש חזייה מתחרה זה לא הפקרות. לשכב עם גברים (ואף נשים) לפני חתונה זה לא כזה ביג דיל. מכנסיים הם ההמצאה הכי משחררת שברא העולם המודרני לנשים. ולעשות "שטויות" בגילי זה הזמן. את אולי מאמינה שהחיים שלך הם הכי נכונים והכי צודקים בעולם, אבל מה יוצא לך מהם? שאת מסתגפת ולא יוצאת לשום מקום זה טוב? שאת לא מטפחת את עצמך זה חיובי? שעולמך סגור בפני כל השפעה זה חכם? הילדה שלך בוחרת לנתק קשר איתך, זה לא מראה שמשהו רקוב אצלך??? אני חיה את החיים במלוא עוצמתם ומפיקה מהם את ההנאה והמיצוי הכי גדולים. האם את יכולה להגיד את אותו הדבר? התנאים בכוך שאני חיה בו לא משהו, החברים היחידים שלי פה כרגע הם ג'וקים גועליים, אבל נראה לי שאני מוכנה לסבול מעט עבור החופש הנכסף. אם את טוענת שאני פרובוקטיבית ומנסה למשוך תשומת לב, יש בזה צדק. כי אם אני לא מקבלת מילים טובות בבית, אני מחפשת פירורי צומי בחוץ. וברור לי שחלק מהכעס שלך כלפיי נובע מפחד. כי אבא, שתמיד ציית לך כמו כלבלב, לומד ממני לפתוח את הפה ולהתמרד ולא לתת לך לשלוט בו. אז את שונאת אותי בגלל זה. זו זכותך. ואני ניצחתי בקרב הזה כנראה, כי בסופו של דבר אבא בוחר להישאר רוב הזמן במשרד. אולי כי לא נעים במחיצתך. הדת עשתה אותך חסרת חיות ומשעממת. ואבא, מילה אישית גם לך: ומאז ומתמיד לא הערכתי אותך על שאתה הולך אחרי אמא בעיוורון מוחלט. זה היה נראה לי מושפל שאתה לא חי את החיים שלך , אלא נותן למישהו אחר להוביל אותך. עם זאת היתה לי תמיד אמפטיה למצבך. ועכשיו אני יודעת שמרידות לא תמיד עושים בחצוצרות ובחרבות, אלא בשקט בשקט, כשאף אחד אפילו לא שם לב שקורה משהו. כי אם אני יודעת שממך אקבל תמיד תמיכה, ואתה תיתן לי אוכל וכסף כדי צורכי, זה כבר מהפכה. כי בכך שאתה עושה דברים להיפך ממנה, אתה משנה את המצב לחלוטין. אתה פולני במובן הטוב של המילה. אמנם זה כרוך גם בטלפונים 20 פעמים ביום, אבל זה גם אומר שאני יכולה להתקשר אליך אחרי בילוי סוער בדיסקוטק שתיקח אותי, או לקום שיכורה ומטושטשת לחלוטין בדירה לבד ולצלצל לומר שבא לי באגט ואף לזכות בכך שתגיע איתו תוך שעה. דווקא כי אתה מקבל אותי תמיד, קל לי לדבר איתך, לשמוע מה יש לך להגיד, להתייעץ. כי אני יודעת שהכל נעשה מתוך אהבה ודאגה. וכמו שאתה עושה עבורי את המירב (והמיטב), יש בי מוכנות לעשות את אותו הדבר בשבילך. אני אוהבת אותך כ"כ. מיכלי (הקטע נכתב לאחר לילה לבן של מחשבות)
אני כותבת לך מכתב מהסיבה הפשוטה שלדבר איתך אני לא יכולה. קרוב לוודאי שלא תקראי אותו ולא תדעי ממנו לעולם, וזה לא משנה מבחינתי. כי הסיכוי שאומר את הדברים הללו כמעט לא קיימים. ניסיתי, באמת שניסיתי, ללכת לקראת, לעשות דברים שאני לא אוהבת. חזרתי הביתה כדי לנסות לתקן את מערכת היחסים המעורערת שהיתה ביננו. ורציתי להאמין שהצלחתי בכך איכשהו. ולשווא. אי אפשר לומר שלא עשיתי את המקסימום: ויתרתי על הגעות לטישים ולמפגשים עם חברים קרובים "מזיקים" , הודעתי תמיד לאן אני הולכת ומתי אחזור, התלבשתי כמו שרצית והשתדלתי לדבר ולא לצבור דברים בבטן. וזה לא עזר. כי את אף פעם לא תקבלי אותי כמו שאני. כנראה שיש אנשים מסוימים שאף פעם לא אסתדר איתם. כנראה את כלולה בהם. קשה לי נורא עם זה שאני נאלצת לנתק איתך קשר, אבל את פשוט מזיקה לי. אנחנו לא משפחה חרדית, אתם לא יושבים עלי שבעה ולא מנדים אותי, אבל בעינייך אני לא נחשבת. את חושבת שאני זונה מופקרת ופזיזה. יש לי חדשות עבורך: ללבוש חזייה מתחרה זה לא הפקרות. לשכב עם גברים (ואף נשים) לפני חתונה זה לא כזה ביג דיל. מכנסיים הם ההמצאה הכי משחררת שברא העולם המודרני לנשים. ולעשות "שטויות" בגילי זה הזמן. את אולי מאמינה שהחיים שלך הם הכי נכונים והכי צודקים בעולם, אבל מה יוצא לך מהם? שאת מסתגפת ולא יוצאת לשום מקום זה טוב? שאת לא מטפחת את עצמך זה חיובי? שעולמך סגור בפני כל השפעה זה חכם? הילדה שלך בוחרת לנתק קשר איתך, זה לא מראה שמשהו רקוב אצלך??? אני חיה את החיים במלוא עוצמתם ומפיקה מהם את ההנאה והמיצוי הכי גדולים. האם את יכולה להגיד את אותו הדבר? התנאים בכוך שאני חיה בו לא משהו, החברים היחידים שלי פה כרגע הם ג'וקים גועליים, אבל נראה לי שאני מוכנה לסבול מעט עבור החופש הנכסף. אם את טוענת שאני פרובוקטיבית ומנסה למשוך תשומת לב, יש בזה צדק. כי אם אני לא מקבלת מילים טובות בבית, אני מחפשת פירורי צומי בחוץ. וברור לי שחלק מהכעס שלך כלפיי נובע מפחד. כי אבא, שתמיד ציית לך כמו כלבלב, לומד ממני לפתוח את הפה ולהתמרד ולא לתת לך לשלוט בו. אז את שונאת אותי בגלל זה. זו זכותך. ואני ניצחתי בקרב הזה כנראה, כי בסופו של דבר אבא בוחר להישאר רוב הזמן במשרד. אולי כי לא נעים במחיצתך. הדת עשתה אותך חסרת חיות ומשעממת. ואבא, מילה אישית גם לך: ומאז ומתמיד לא הערכתי אותך על שאתה הולך אחרי אמא בעיוורון מוחלט. זה היה נראה לי מושפל שאתה לא חי את החיים שלך , אלא נותן למישהו אחר להוביל אותך. עם זאת היתה לי תמיד אמפטיה למצבך. ועכשיו אני יודעת שמרידות לא תמיד עושים בחצוצרות ובחרבות, אלא בשקט בשקט, כשאף אחד אפילו לא שם לב שקורה משהו. כי אם אני יודעת שממך אקבל תמיד תמיכה, ואתה תיתן לי אוכל וכסף כדי צורכי, זה כבר מהפכה. כי בכך שאתה עושה דברים להיפך ממנה, אתה משנה את המצב לחלוטין. אתה פולני במובן הטוב של המילה. אמנם זה כרוך גם בטלפונים 20 פעמים ביום, אבל זה גם אומר שאני יכולה להתקשר אליך אחרי בילוי סוער בדיסקוטק שתיקח אותי, או לקום שיכורה ומטושטשת לחלוטין בדירה לבד ולצלצל לומר שבא לי באגט ואף לזכות בכך שתגיע איתו תוך שעה. דווקא כי אתה מקבל אותי תמיד, קל לי לדבר איתך, לשמוע מה יש לך להגיד, להתייעץ. כי אני יודעת שהכל נעשה מתוך אהבה ודאגה. וכמו שאתה עושה עבורי את המירב (והמיטב), יש בי מוכנות לעשות את אותו הדבר בשבילך. אני אוהבת אותך כ"כ. מיכלי (הקטע נכתב לאחר לילה לבן של מחשבות)
