מכתב אחרון
וזאת הפעם האחרונה שאני כותבת, המכתב האחרון שכותבת לך... וכותבת לך, ואתה לא תקרא. שרה לך, ואתה לא תשמע. חולמת עליך, ואתה לא תראה, אוהבת אותך, ואתה לא תדע. לא חיכיתי לך הבוקר, עומדת תחת חלונך הזוהר... לא הקשבתי לצלצול הפלאפון שלי, מחסירה פעימה בכל צליל... לא הלכתי לחפש מקום טוב, אחר, רחוק יותר... לא היתה לי שנה מופלאה של קסמים... לא למדתי איך מתנפצות אשליות... לא יודעת אהבה, לא לימדת אותי דבר, לא יודעת נשיקה, מה שאתה רואה זה מה שנשאר... ממני... מחייכת המון... כל בוקר כל בוקר... מתעוררת לקול ציפורים...מכוניות... מתעוררת מלילה של הזיות... מחייכת בשביל כולם... ככה הכל בסדר, מחייכת בשבילך, כי אתה לא יכול. ולא היינו ביחד, ולא שכבנו ליל אמש, ולא שתינו קפה של יום יפה שכזה... ולא ליטפת גופי...ולחשת לו רגש... ולא נשאת אותי על זרועות חשופות... ולא אתה ואני, שכבנו לאור, ירח שקטפת רק בשבילי...ולא כל כוכב...נופל... היה כאן בשבלנו, ולא כל שמש זרחה בגללך..בגללי.. בגלל אלף נשיקות ושקרים מספרת, לכל מי ששומע, סיפורים עלילות דווקא לא כל-כך רעים, ועודני ניצבת מולך ורועדת... רוטטת...נוטפת... מבטים מבויישים. וזה לא אתה וזאת לא אני, עומדים שם בחושך, בתוך חיבוק של חום של אנחנו של שניים, לא טעמנו חורף בקור של אירופה לא צללנו טבלנו בריכות של שכרות, לא מכירים את המילה בינתיים... ולא היית בתוכי... נכנס ויוצא... ולא רשמת לי מילים של אושר מתהווה, לא זוכרת אם זה היית אתה, שכל דמעה כל נוזל... עד הסוף... מלווה... אולי זאת אני...בעצם... וכאב ראש שלא פוסק...ואולי זה לא הקסם... שנשפת לעברי בכמויות שלא תופסת, ולא ולא ולא... אולי כבר לא יודעת. לא שואפת נשימות קצובות מהירות, לא חולמת עליך, לא מרגישה את הימים השעות השניות... בלעדיך. נושמת אותך, מרגישה את הגוף. ואתה מלטף...ואתה לוחש...ואתה נוגע... אוהבת אותך, נראה לי שאתה יודע.
וזאת הפעם האחרונה שאני כותבת, המכתב האחרון שכותבת לך... וכותבת לך, ואתה לא תקרא. שרה לך, ואתה לא תשמע. חולמת עליך, ואתה לא תראה, אוהבת אותך, ואתה לא תדע. לא חיכיתי לך הבוקר, עומדת תחת חלונך הזוהר... לא הקשבתי לצלצול הפלאפון שלי, מחסירה פעימה בכל צליל... לא הלכתי לחפש מקום טוב, אחר, רחוק יותר... לא היתה לי שנה מופלאה של קסמים... לא למדתי איך מתנפצות אשליות... לא יודעת אהבה, לא לימדת אותי דבר, לא יודעת נשיקה, מה שאתה רואה זה מה שנשאר... ממני... מחייכת המון... כל בוקר כל בוקר... מתעוררת לקול ציפורים...מכוניות... מתעוררת מלילה של הזיות... מחייכת בשביל כולם... ככה הכל בסדר, מחייכת בשבילך, כי אתה לא יכול. ולא היינו ביחד, ולא שכבנו ליל אמש, ולא שתינו קפה של יום יפה שכזה... ולא ליטפת גופי...ולחשת לו רגש... ולא נשאת אותי על זרועות חשופות... ולא אתה ואני, שכבנו לאור, ירח שקטפת רק בשבילי...ולא כל כוכב...נופל... היה כאן בשבלנו, ולא כל שמש זרחה בגללך..בגללי.. בגלל אלף נשיקות ושקרים מספרת, לכל מי ששומע, סיפורים עלילות דווקא לא כל-כך רעים, ועודני ניצבת מולך ורועדת... רוטטת...נוטפת... מבטים מבויישים. וזה לא אתה וזאת לא אני, עומדים שם בחושך, בתוך חיבוק של חום של אנחנו של שניים, לא טעמנו חורף בקור של אירופה לא צללנו טבלנו בריכות של שכרות, לא מכירים את המילה בינתיים... ולא היית בתוכי... נכנס ויוצא... ולא רשמת לי מילים של אושר מתהווה, לא זוכרת אם זה היית אתה, שכל דמעה כל נוזל... עד הסוף... מלווה... אולי זאת אני...בעצם... וכאב ראש שלא פוסק...ואולי זה לא הקסם... שנשפת לעברי בכמויות שלא תופסת, ולא ולא ולא... אולי כבר לא יודעת. לא שואפת נשימות קצובות מהירות, לא חולמת עליך, לא מרגישה את הימים השעות השניות... בלעדיך. נושמת אותך, מרגישה את הגוף. ואתה מלטף...ואתה לוחש...ואתה נוגע... אוהבת אותך, נראה לי שאתה יודע.