מכתב אהבה?
שלום לכולם,
אני בן 18 ובמעייני סיפור נושן של אהבה בסימן שאלה. קודם כל, אני כותב אותו בפורום הזה (ולא בפורום לנערים) לא רק מפני שאני רוצה לקבל תגובות ממי שהשתפשף קצת יותר בחייו, כי אם גם ייתכן שאני קרוב יותר אליכם.
הסיפור מתחיל לפני שנה וחצי. ראיתי הודעה של מישהי בפורום אחר בכותבה שקשה לה להרדם ושנודדת היא למחשבות. באותה העת הלב שלי עוד יכול היה להרגיש אהבה. שלחתי לה הודעה פרטית ואמרתי לה שלפעמים הרבה יותר משלהב לדבר עם בן אדם שאתה לא מכיר, ושאולי זה ישכיח אותה מהמחשבות והיא עוד תרדם. לא עשיתי את זה בשביל להתחיל איתה, אבל באותה התקופה יריתי לכל הכיוונים, בעלמא כי אין מה להפסיד. אז כן, מילותיי היו מכוונות, מצחיקות, שנונות, אהבתניות.
היא נתנה לי כתובת מסנג'ר והתחלנו לדבר. השיחות זרמו כמו מים. מסתבר שהיא בת שנה מעלי בגיל. את הלהט שבשיחות שלנו יכולתי להבין רק אחרי הסוף.
היא בדיוק נפרדה מהחבר שלה אחרי 11 חודשים, מזה שהרגיש לה נכון לשכב איתו אבל אפילו לא נפרד ממנה במילים. כשהייתי קטן לא ידעתי שאני נראה טוב, ועד היום תחושה פנימית שלא עוזבת אומרת את אותו הדבר. היא ראתה את התמונה שלי במסנג'ר, ואמרה לי שאני נראה מצוין, שבטח הולך לי טוב עם בנות. שאני נראה לפחות בן 20. כשדיברנו על מוזיקה היא ידעה לקלוע שאני אוהב שירים ישראלים יפים, ושאני לא מתחלק למחנאות הרוק-מזרחית שכל כך מאפיינים את בני גילנו. אהבנו ביחד שירים שעד היום משפיעים עלי, ואפשר להגיד שנשבתי בקסם המשותף שהתפתח בנינו.
לא נפגשנו אף פעם, אבל תמיד דיברנו על זה. נתחתן, בצחוק כמובן. בקשר הזה, השיא הגיע כשהיא הוסיפה אותי לפייסבוק. צחקנו מהבדיחות בסטטוסים אחד של השני, עשינו לייקים על השירים היפים שכל אחד העלה מיוטיוב והשני אהב. סוף סוף היא מצאה מישהו שלא מחזר אחריה בטירוף נואש. באותה תקופה גם כתבתי בעצמי שירים (מילים בלבד), כשעוד רגש האהבה פעפע בי, והיא כמובן אהבה אותם. מה שכל כך מרגש זה שאף פעם לא באמת הסתכלתי בתמונות שלה. אהבתי את האופי שלה, שהיא באמת מבינה את החיים כמו שמעטים מבני גילי מיטיבים לעשות. רק אחר כך הבנתי שזאת הפעם היחידה שאהבתי את הפנימיות של מישהי, רק אותה, בלי קליפות. אבל בשיא כמו בשיא, ישנם שני צדדים, ואם צד אחד הוא העליה אז בצד השני יש ירידה. בשלב מסוים התחלתי להסתכל וגיליתי שהיא מלכת היופי. היא באמת יפה, לא סתם רגשות. היופי שלה סנוור אותי, ואני חושב שהפכתי להיות כמו כל המחזרים שלה, מחזרי ה-את יפה ואת הכל, כתבתי לה שאני מרגיש שהקשר מיותר כי אנחנו לא נפגשים, שציפיתי למשהו. עד עכשיו זה היה תחושות ואמירות אפלטוניות הדדיות, אבל עכשיו התחלתי להיות המהופנט הנלהב. באופן כללי הקשר דעך.
אז הגיע השלב שהיא לקראת גיוס, ומדי פעם דיברנו על איזה שיר שאהבנו וכבר אין לו חשיבות. כבר כמה חודשים שלא דיברנו וכשהיא מתחברת למסנג'ר אני סתם לוחץ על הצלמית שלה, כמעט בשביל לשלוח הודעה. היה מפתיע לראות שקיבלתי ממנה "נדנוד" אחרי זמן שלא דיברנו. היא אמרה שאוי, זה נלחץ בטעות, אבל היום אני מבין שהיא בעצם עשתה אותו דבר כמוני. לחצה על הצלמית שלי וסתם בהתה.
בכל מקרה, אחרי זמן מה הגיע השפל, או הסוף, והיא מחקה אותי מהפייסבוק. היא בחורה עניינית, ולמה לה להשאיר קשר דועך מולה?
היא כבר התגייסה. אני לא הטיפוס המאוהב ששוקע ברגשותיו - כן חשבתי על אחרות, כן התעניינתי וזה בכלל לא מעסיק אותי ביום יום. למרות זאת, אני מניח שעצם זה שאני עד עכשיו חושב על זה זוהי סיבה מספיק טובה לכתוב כאן את השרשור. המחשבות על הפספוס הזה עולות בי בדרך כלל בשעות המאוחרות. היא באיזור אחר של הארץ, אין דרך לבוא אליה, ועולה בי התהייה מה אפשר לעשות כדי לכבוש מחדש את הלב שלה? לא אוסיף אותה שוב לפייסבוק אחרי כל כך הרבה זמן; בכלל לא נראה לי שכדאי להשתמש בכלי הזה שלמעשה הווה את התחלת הסוף. חוץ מזה, יש לי עכשיו בגרויות ואני עסוק, אז אולי אין טעם להשקיע כשאין זמן, אבל כל אחת תתרגש לקבל את זה, אז האם לשלוח לה מכתב אהבה? כי באמת, באמת, אין לי מה לכתוב.
שלום לכולם,
אני בן 18 ובמעייני סיפור נושן של אהבה בסימן שאלה. קודם כל, אני כותב אותו בפורום הזה (ולא בפורום לנערים) לא רק מפני שאני רוצה לקבל תגובות ממי שהשתפשף קצת יותר בחייו, כי אם גם ייתכן שאני קרוב יותר אליכם.
הסיפור מתחיל לפני שנה וחצי. ראיתי הודעה של מישהי בפורום אחר בכותבה שקשה לה להרדם ושנודדת היא למחשבות. באותה העת הלב שלי עוד יכול היה להרגיש אהבה. שלחתי לה הודעה פרטית ואמרתי לה שלפעמים הרבה יותר משלהב לדבר עם בן אדם שאתה לא מכיר, ושאולי זה ישכיח אותה מהמחשבות והיא עוד תרדם. לא עשיתי את זה בשביל להתחיל איתה, אבל באותה התקופה יריתי לכל הכיוונים, בעלמא כי אין מה להפסיד. אז כן, מילותיי היו מכוונות, מצחיקות, שנונות, אהבתניות.
היא נתנה לי כתובת מסנג'ר והתחלנו לדבר. השיחות זרמו כמו מים. מסתבר שהיא בת שנה מעלי בגיל. את הלהט שבשיחות שלנו יכולתי להבין רק אחרי הסוף.
היא בדיוק נפרדה מהחבר שלה אחרי 11 חודשים, מזה שהרגיש לה נכון לשכב איתו אבל אפילו לא נפרד ממנה במילים. כשהייתי קטן לא ידעתי שאני נראה טוב, ועד היום תחושה פנימית שלא עוזבת אומרת את אותו הדבר. היא ראתה את התמונה שלי במסנג'ר, ואמרה לי שאני נראה מצוין, שבטח הולך לי טוב עם בנות. שאני נראה לפחות בן 20. כשדיברנו על מוזיקה היא ידעה לקלוע שאני אוהב שירים ישראלים יפים, ושאני לא מתחלק למחנאות הרוק-מזרחית שכל כך מאפיינים את בני גילנו. אהבנו ביחד שירים שעד היום משפיעים עלי, ואפשר להגיד שנשבתי בקסם המשותף שהתפתח בנינו.
לא נפגשנו אף פעם, אבל תמיד דיברנו על זה. נתחתן, בצחוק כמובן. בקשר הזה, השיא הגיע כשהיא הוסיפה אותי לפייסבוק. צחקנו מהבדיחות בסטטוסים אחד של השני, עשינו לייקים על השירים היפים שכל אחד העלה מיוטיוב והשני אהב. סוף סוף היא מצאה מישהו שלא מחזר אחריה בטירוף נואש. באותה תקופה גם כתבתי בעצמי שירים (מילים בלבד), כשעוד רגש האהבה פעפע בי, והיא כמובן אהבה אותם. מה שכל כך מרגש זה שאף פעם לא באמת הסתכלתי בתמונות שלה. אהבתי את האופי שלה, שהיא באמת מבינה את החיים כמו שמעטים מבני גילי מיטיבים לעשות. רק אחר כך הבנתי שזאת הפעם היחידה שאהבתי את הפנימיות של מישהי, רק אותה, בלי קליפות. אבל בשיא כמו בשיא, ישנם שני צדדים, ואם צד אחד הוא העליה אז בצד השני יש ירידה. בשלב מסוים התחלתי להסתכל וגיליתי שהיא מלכת היופי. היא באמת יפה, לא סתם רגשות. היופי שלה סנוור אותי, ואני חושב שהפכתי להיות כמו כל המחזרים שלה, מחזרי ה-את יפה ואת הכל, כתבתי לה שאני מרגיש שהקשר מיותר כי אנחנו לא נפגשים, שציפיתי למשהו. עד עכשיו זה היה תחושות ואמירות אפלטוניות הדדיות, אבל עכשיו התחלתי להיות המהופנט הנלהב. באופן כללי הקשר דעך.
אז הגיע השלב שהיא לקראת גיוס, ומדי פעם דיברנו על איזה שיר שאהבנו וכבר אין לו חשיבות. כבר כמה חודשים שלא דיברנו וכשהיא מתחברת למסנג'ר אני סתם לוחץ על הצלמית שלה, כמעט בשביל לשלוח הודעה. היה מפתיע לראות שקיבלתי ממנה "נדנוד" אחרי זמן שלא דיברנו. היא אמרה שאוי, זה נלחץ בטעות, אבל היום אני מבין שהיא בעצם עשתה אותו דבר כמוני. לחצה על הצלמית שלי וסתם בהתה.
בכל מקרה, אחרי זמן מה הגיע השפל, או הסוף, והיא מחקה אותי מהפייסבוק. היא בחורה עניינית, ולמה לה להשאיר קשר דועך מולה?
היא כבר התגייסה. אני לא הטיפוס המאוהב ששוקע ברגשותיו - כן חשבתי על אחרות, כן התעניינתי וזה בכלל לא מעסיק אותי ביום יום. למרות זאת, אני מניח שעצם זה שאני עד עכשיו חושב על זה זוהי סיבה מספיק טובה לכתוב כאן את השרשור. המחשבות על הפספוס הזה עולות בי בדרך כלל בשעות המאוחרות. היא באיזור אחר של הארץ, אין דרך לבוא אליה, ועולה בי התהייה מה אפשר לעשות כדי לכבוש מחדש את הלב שלה? לא אוסיף אותה שוב לפייסבוק אחרי כל כך הרבה זמן; בכלל לא נראה לי שכדאי להשתמש בכלי הזה שלמעשה הווה את התחלת הסוף. חוץ מזה, יש לי עכשיו בגרויות ואני עסוק, אז אולי אין טעם להשקיע כשאין זמן, אבל כל אחת תתרגש לקבל את זה, אז האם לשלוח לה מכתב אהבה? כי באמת, באמת, אין לי מה לכתוב.
