בהלת הורים
ומה בדיוק מבהיל את ההורים בזה? אני מתארת לעצמי הורה עומד מול טקסט כזה שהגה הזאטוט הפרטי שלו והמחשבות רצות לו בראש: "אויש, נורא אכזרי! להרוג אותו כי הוא הרגיז אותם? וגם לבשל? זה עונש נורא! ומה פתאום עונש, והאח הוא בכלל קטן, אז מה הוא יודע, ולמה הבן שלי חושב שצריך להרוג ולבשל אח קטן שמרגיז? זה לא משהו שהוא רואה בבית! אולי ההתנהגות שלי כהורה נתפסת בעיניו ככזו? מה עושים?! ומאיפה בא לו הרעיון? בטח מהטלוויזיה או מהילד של השכנים שהוא משחק איתו. ידעתי, זה בית נורא אלים, ידעתי! ומה הוא מסתובב עם רעיונות כאלה, מסכן. זה לא מסוכן? ואוי לי אם מישהו יראה את הסיפור הזה, מה יחשבו עלי?" וכו', אינסוף. עבור מספר סיפורים, הבחירה של הילד "לטפל" באח הקטן והמרגיז בזה שייהרגו אותו הציידים ויבשלו אותו, נראה ממש במקום, בתנאי שהבחירה הזו ממומשת רק בתוך הסיפור, בדיוק כמו שירי ערש שבתיהם האחרונים ארסיים במיוחד ומביאים לידי ביטוי את עייפות האם ורצונה ליישן כבר את התינוק הממאן להרדם. באותם שירים מופיע הרצון לחנוק, להטביע, להעיף להניח לחיות רעות ועוד כל מני אפשרויות יצירתיות במיוחד. כל עוד זה קורה במוח ולא במציאות - לא רק שזה לא נורא, זה במקום. אנחנו בהחלט צריכים את האפשרות לנקז את כל הרגשות והצרכים הגופניים הללו והסיפורים מאפשרים את זה. לגבי הדוגמה הספציפית - שימי לב שלא הילד שחשב על הסיפור ביצע את מלאכת ההרג אלא אותו סטריאוטיפ שזה תפקידו. הדמות הזו מוכרת כבר לילד והוטמעה בתוכו כמי שעושה דברים כאלה והוא יכול להשתמש בה כדי לעשות את ההפרדה בתוך עצמו בין החלק שרוצה באח הקטן, אולי כבר גם אוהב אותו, מבין את מוסרות המוסר החברתי, לבין אותו חלק המבקש להיפטר מה"מזיק" במהירות כי הוא מפריע ומיותר לו. אז למה גם לבשל? כי להרוג זה לא מספיק, אלא צריך גם לבשל כדי שצורת האיום תוכל להשתנות ותהייה פחות מאיימת. לגופה מתה אפשר עוד להסתכל בעיניים ולהיבהל, לאח מבושל כבר לא וזה פחות מפחיד. חוץ מזה, בחברות קדומות יותר, היה מקובל לבשל את אוייבך או את מושא פחדך כדי גם לאכול ממנו אחר כך וכך לקבל חיסון כנגדו. אם תאכל ממנו תדע עליו יותר ותוכל לגבור עליו. עוד אפשרות היא רכישת חלק מתכונותיו בעיקר אם הן אטרקטיביות. מעשית - הייתי מכניסה דף הסבר קצר על מה שנתפס כביטויי אלימות בסיפורים שכותבים ילדים ואת המקור לרעיונות הללו בצירוף הפנייה לקריאה נוספת למי שזה מעניין אותו. תוכלי למצוא על כך דברים בספרו של ברונו בטלהיים "קסמן של אגדות" ואני מניחה שגם חיפוש קטן ברשת יניב תוצאות טובות. אני רוצה להוסיף עוד דבר קטן - הרעיונות הללו בסיפורים קיימים משחר הזמן, עוד הרבה לפני שהייתה טלוויזיה. החברה המודרנית, בעיקר מאז התקופה הויקטוריאנית, מנסה לשנות ולהעלים את אותם חלקים "מזוויעים" מתוך הסיפורים. גדולי העושים במלאכה עד לפני זמן לא רב היו אולפני "וולט דיסני" ותואמיהם. בעולם מספרי הסיפורים האמריקאיים יש נטיה גורפת ל"יפייף" סיפורים ולהצמיד להם מוסרי השכל ממוקדים. ההיסטוריה החברתית של העולם מראה שזו טעות נוראה, המובילה לצמיחת ילדים נטולי יכולת התמודדות עם המציאות שסביבם הגדלים בבתים בהם ההורים מותשים מלהציל את ילדיהם מכל עוולה ומשקיעים את כל מרצם ב"ריפוד" מלאכותי של המציאות. מה שנעשה? הטבע הוא אכזר ובאותה מידה מלא יופי.
