שמנמןעםקטן
New member
מכפלת
כמו בכל שנה כשמגיע החורף אני שב ומחליט להתחיל להתאמן. הכרס הקטנה שהולכת ותופחת ועצם העובדה שמתחיל להיות קריר יותר ואפשר להתאמץ בלי להזיע יותר מדיי מדרבנות אותי להתחיל "לזוז". אז קניתי לי שני מכנסי טריינינג (כי כולנו יודעים שאם קונים אז מתאמנים, לא?!...) וכפי שלרוב קורה נאלצתי לקצר אותם על-מנת שיתאימו לגובה שלי ולא אדרוך על שוליהם בכל צעד מצעדיי המתוכננים והפוטנציאליים על ההליכון.
מילדות אני מקצר מכנסיים אצל אותה תופרת שגרה בשכונה שלנו. אסתר שמתקנת בגדים בביתה ואמי לקחה אותי אליה לראשונה כשהייתי בן 8 אולי והיא הייתה אשה צעירה שגילה משולש מגילי. שנים היא מכירה את כל מכנסיי ואני לא מכיר שום תופרת אחרת. ממכנסי הקונג-פו שקיצרה בשבילי בכיתה ה', דרך הדגמ"ח הצבאי בטירונות וכלה בטריינינגים האופרטיביים פוטנציאלית שלי היו. כל מכנס.
השנים עשו טוב לאסתר. מאשה צעירה הפכה עם השנים לאשה בוגרת ונאה. קולה הצטרד והתעבה מעט בגלל הסיגריות שתמיד ליוו אותה, אבל שערה הלבן האסוף בקוקו הקנה לה ארשת מכובדת של אשה שעברה משהו בחייה. היא כמובן גם התעבתה עם השנים והלידות, וגופה הפך עגלגל ונשי ואפילו קמטי ההבעה שלצד עיניה החומות הוסיפו לה נופך מעט נוגה. והיו לה לא מעט כאלו בעקבות התקופות הקשות שעברה כשבעלה נהרג בשלום הגליל השני והותיר אותה לבדה אלמנה בת כחמישים.
כמעט ויכלתי לומר שהיא "ידידה של המשפחה" או "ידידה שלי". כל כך הרבה שנים ביחד וברובן היא הייתה כפופה לרגליי עם סיכות בפיה.
הגעתי לאסתר בערב, אחרי שעות העבודה המטורפות שלי. כמובן שהתקשרתי אליה קודם לכן כדי שלא תבהל כשאצלצל על דלתה בשמונה בערב. היא חיכתה לי ופתחה את הדלת בחיוך רחב ו"מה שלומך???" וגם "מה עם אמא? עדיין מבשלת כל כך טוב?". חייכתי חזרה והשבתי לה שאמי כבר לא כל כך מבשלת היום אבל היא בסדר ובדיור המוגן ממש טוב לה. אסתר הובילה אותי לחדר העבודה שלה תוך כדי עוד מילות עניין ונימוסים, בעוד אני שם לבי לכך שהיא עם "בגדי בית" שכללו מכנס שארוואל דק ולבן וגופיה באותו צבע. אף פעם לא ראיתי אותה כך, היות ותמיד הקפידה להתלבש ולהתאפר טיפ טופ כי "ליידי חייבת תמיד להיות הכי טיפ טיפ שאפשר!" הייתה מסכימה עם אמי בצעירותן.
עתה היא קיבלה אותי בבגדי בית פשוטים וללא איפור ולי פתאום היא נראתה רגישה ונשית. אשה, ולא אסתר התופרת. אשה מבוגרת ממני ביותר מעשור וחצי אבל אשה, ואפילו נאה.
הוצאתי את המכנסיים מהשקית עם הלוגו הממותג ולבשתי אותם. אסתר הביטה בי עם יד אחת על צדה ואמרה "צבע יפה. כשהייתי צעירה גברים לא לבשו צבעים כאלו. רק שחור ולבן ואפור. יפה לך הצבע החי הזה...". חייכתי ואמרתי תודה. היא נאנחה רגע והתיישבה על ברכיה לפניי בעודה מסדרת את תחתית המכנסיים ומעט נוגעת לא נוגעת בשוקיי תוך כדי. ממקום מבטי יכלתי לראות את הרווח שבין שדיה שהגופיה חשפה למדי. הם היו לבנים והיו עליהם קמטים קטנים וצפופים וכמעט בלתי נראים של חזה של אשה שהניק ועבר הרבה שנים. באופן מפתיע זה גירה אותי ופתאום חשתי את אברי מתנפח. ניסיתי להלחם במחשבות שלקחו אותי למקומות בהם היא עירומה ואני מדמיין את גופה הבשל, הרך והנשי. נאבקתי בדמיון שלי בטענות של "תפסיק סוטה. זאת אסתר שאתה מכיר מגיל אפס כמעט" ו"היא כמעט בגיל של אמא שלך יא דפוק", אבל כלום לא עזר. נגיעותיה המקריות והעדינות של אסתר ברגליי והמחשוף שלה שהיה נראה עמוס ורך כל כך לא עזבו אותי וגרמו לדמי לזרום במהירות ובעצמה בגופי ולהתפיח את האזורים הרגישים שבתוך הזין שלי שכבר היה כמו בזלת לערך.
לפתע אסתר התרוממה ובעודה מזדקפת ועולה לחיה השתפשפה בזקפתי דרך מכנס הטריינינג הרך והיא נרתעה לשבריר שניה וקפצה לאחור בעודה לא מבינה במה פגעו פניה. "מה זה יש לך משהו במכנסיים" פלטה והביטה בי ולאחר שניה כשירדו הדברים לסוף דעתה היא הסמיקה וזזה לאחור והחזיקה את סנטרה בידה במבוכה בעודה לא נושמת. רציתי למות. רציתי להקבר באותו הרגע. ואז היא שאלה "למה?" בעיניים פקוחות לרווחה.
לא ידעתי מה לומר. גם לא ידעתי למה התכוונה בשאלתה. שתקתי ורציתי להיעלם לאין ולכלום.
"מה קרה?" היא המשיכה לשאול ועיניה נעו בין זקפתי שהעמידה אוהל במכנסיי לבין פניי. כאילו לא רצתה להסתכל ובו בזמן לא יכלה להתיק עיניה משם.
שתקתי. מה יכולתי לומר.
"למה זה ככה? תענה לי" המשיכה לשאול בעודה על ברכיה זקופה לפניי וכולה סמוקה ומתנשמת בכבדות.
"סליחה" עניתי. "זה לא נשלט" המשכתי בחצי לחש.
"אבל למה?" שבה והקשתה. "אני אשה זקנה. מה כבר יכל לעשות לך את זה?!" שאלה בקול מעט גבוה מהלחץ והמבוכה והצביעה על הזין שלי שהיה כמו אנדרטה לדיראון עולם...
מחיתי. "את לא זקנה! ממש לא! את אשה יפהפיה וזה טבעי ואני לא שולט בזה ואני מתנצל. באמת!" עניתי והבטתי ברצפה.
היא חייכה והניעה את ידיה בביטול. "אני? אשה יפה? אתה נורמלי? מה עובר עליך? אני זקנה... מה קרה לך?!" ופתאום היא חייכה ולא נראתה כאילו קיבלה סטירה מחייזר.
"לא. את לא. את באמת אשה יפה מאד. ומה קשור הגיל?"
היא שתקה והתנשמה בכבדות ופתאום לחשה כאילו לעצמה "לא יאומן. גדיל'ה הקטן. לא יאומן. לא יאומן."
"גדיל'ה הקטן?! ככה את קוראת לי?" שאלתי בחיוך שהפתיע אפילו אותי.
"כן" היא ענתה וחייכה. "מילדות. תמיד היית גדיל'ה הקטן...." ולאחר שתיקה קלה הוסיפה "מה שאני כבר לא יכולה לומר היום..." ועיניה התמקדו באיבר שלי שבלט ממכנסיי באופן שלא הותיר מקום לדמיון.
ואז היא נגעה בו...
כמו בכל שנה כשמגיע החורף אני שב ומחליט להתחיל להתאמן. הכרס הקטנה שהולכת ותופחת ועצם העובדה שמתחיל להיות קריר יותר ואפשר להתאמץ בלי להזיע יותר מדיי מדרבנות אותי להתחיל "לזוז". אז קניתי לי שני מכנסי טריינינג (כי כולנו יודעים שאם קונים אז מתאמנים, לא?!...) וכפי שלרוב קורה נאלצתי לקצר אותם על-מנת שיתאימו לגובה שלי ולא אדרוך על שוליהם בכל צעד מצעדיי המתוכננים והפוטנציאליים על ההליכון.
מילדות אני מקצר מכנסיים אצל אותה תופרת שגרה בשכונה שלנו. אסתר שמתקנת בגדים בביתה ואמי לקחה אותי אליה לראשונה כשהייתי בן 8 אולי והיא הייתה אשה צעירה שגילה משולש מגילי. שנים היא מכירה את כל מכנסיי ואני לא מכיר שום תופרת אחרת. ממכנסי הקונג-פו שקיצרה בשבילי בכיתה ה', דרך הדגמ"ח הצבאי בטירונות וכלה בטריינינגים האופרטיביים פוטנציאלית שלי היו. כל מכנס.
השנים עשו טוב לאסתר. מאשה צעירה הפכה עם השנים לאשה בוגרת ונאה. קולה הצטרד והתעבה מעט בגלל הסיגריות שתמיד ליוו אותה, אבל שערה הלבן האסוף בקוקו הקנה לה ארשת מכובדת של אשה שעברה משהו בחייה. היא כמובן גם התעבתה עם השנים והלידות, וגופה הפך עגלגל ונשי ואפילו קמטי ההבעה שלצד עיניה החומות הוסיפו לה נופך מעט נוגה. והיו לה לא מעט כאלו בעקבות התקופות הקשות שעברה כשבעלה נהרג בשלום הגליל השני והותיר אותה לבדה אלמנה בת כחמישים.
כמעט ויכלתי לומר שהיא "ידידה של המשפחה" או "ידידה שלי". כל כך הרבה שנים ביחד וברובן היא הייתה כפופה לרגליי עם סיכות בפיה.
הגעתי לאסתר בערב, אחרי שעות העבודה המטורפות שלי. כמובן שהתקשרתי אליה קודם לכן כדי שלא תבהל כשאצלצל על דלתה בשמונה בערב. היא חיכתה לי ופתחה את הדלת בחיוך רחב ו"מה שלומך???" וגם "מה עם אמא? עדיין מבשלת כל כך טוב?". חייכתי חזרה והשבתי לה שאמי כבר לא כל כך מבשלת היום אבל היא בסדר ובדיור המוגן ממש טוב לה. אסתר הובילה אותי לחדר העבודה שלה תוך כדי עוד מילות עניין ונימוסים, בעוד אני שם לבי לכך שהיא עם "בגדי בית" שכללו מכנס שארוואל דק ולבן וגופיה באותו צבע. אף פעם לא ראיתי אותה כך, היות ותמיד הקפידה להתלבש ולהתאפר טיפ טופ כי "ליידי חייבת תמיד להיות הכי טיפ טיפ שאפשר!" הייתה מסכימה עם אמי בצעירותן.
עתה היא קיבלה אותי בבגדי בית פשוטים וללא איפור ולי פתאום היא נראתה רגישה ונשית. אשה, ולא אסתר התופרת. אשה מבוגרת ממני ביותר מעשור וחצי אבל אשה, ואפילו נאה.
הוצאתי את המכנסיים מהשקית עם הלוגו הממותג ולבשתי אותם. אסתר הביטה בי עם יד אחת על צדה ואמרה "צבע יפה. כשהייתי צעירה גברים לא לבשו צבעים כאלו. רק שחור ולבן ואפור. יפה לך הצבע החי הזה...". חייכתי ואמרתי תודה. היא נאנחה רגע והתיישבה על ברכיה לפניי בעודה מסדרת את תחתית המכנסיים ומעט נוגעת לא נוגעת בשוקיי תוך כדי. ממקום מבטי יכלתי לראות את הרווח שבין שדיה שהגופיה חשפה למדי. הם היו לבנים והיו עליהם קמטים קטנים וצפופים וכמעט בלתי נראים של חזה של אשה שהניק ועבר הרבה שנים. באופן מפתיע זה גירה אותי ופתאום חשתי את אברי מתנפח. ניסיתי להלחם במחשבות שלקחו אותי למקומות בהם היא עירומה ואני מדמיין את גופה הבשל, הרך והנשי. נאבקתי בדמיון שלי בטענות של "תפסיק סוטה. זאת אסתר שאתה מכיר מגיל אפס כמעט" ו"היא כמעט בגיל של אמא שלך יא דפוק", אבל כלום לא עזר. נגיעותיה המקריות והעדינות של אסתר ברגליי והמחשוף שלה שהיה נראה עמוס ורך כל כך לא עזבו אותי וגרמו לדמי לזרום במהירות ובעצמה בגופי ולהתפיח את האזורים הרגישים שבתוך הזין שלי שכבר היה כמו בזלת לערך.
לפתע אסתר התרוממה ובעודה מזדקפת ועולה לחיה השתפשפה בזקפתי דרך מכנס הטריינינג הרך והיא נרתעה לשבריר שניה וקפצה לאחור בעודה לא מבינה במה פגעו פניה. "מה זה יש לך משהו במכנסיים" פלטה והביטה בי ולאחר שניה כשירדו הדברים לסוף דעתה היא הסמיקה וזזה לאחור והחזיקה את סנטרה בידה במבוכה בעודה לא נושמת. רציתי למות. רציתי להקבר באותו הרגע. ואז היא שאלה "למה?" בעיניים פקוחות לרווחה.
לא ידעתי מה לומר. גם לא ידעתי למה התכוונה בשאלתה. שתקתי ורציתי להיעלם לאין ולכלום.
"מה קרה?" היא המשיכה לשאול ועיניה נעו בין זקפתי שהעמידה אוהל במכנסיי לבין פניי. כאילו לא רצתה להסתכל ובו בזמן לא יכלה להתיק עיניה משם.
שתקתי. מה יכולתי לומר.
"למה זה ככה? תענה לי" המשיכה לשאול בעודה על ברכיה זקופה לפניי וכולה סמוקה ומתנשמת בכבדות.
"סליחה" עניתי. "זה לא נשלט" המשכתי בחצי לחש.
"אבל למה?" שבה והקשתה. "אני אשה זקנה. מה כבר יכל לעשות לך את זה?!" שאלה בקול מעט גבוה מהלחץ והמבוכה והצביעה על הזין שלי שהיה כמו אנדרטה לדיראון עולם...
מחיתי. "את לא זקנה! ממש לא! את אשה יפהפיה וזה טבעי ואני לא שולט בזה ואני מתנצל. באמת!" עניתי והבטתי ברצפה.
היא חייכה והניעה את ידיה בביטול. "אני? אשה יפה? אתה נורמלי? מה עובר עליך? אני זקנה... מה קרה לך?!" ופתאום היא חייכה ולא נראתה כאילו קיבלה סטירה מחייזר.
"לא. את לא. את באמת אשה יפה מאד. ומה קשור הגיל?"
היא שתקה והתנשמה בכבדות ופתאום לחשה כאילו לעצמה "לא יאומן. גדיל'ה הקטן. לא יאומן. לא יאומן."
"גדיל'ה הקטן?! ככה את קוראת לי?" שאלתי בחיוך שהפתיע אפילו אותי.
"כן" היא ענתה וחייכה. "מילדות. תמיד היית גדיל'ה הקטן...." ולאחר שתיקה קלה הוסיפה "מה שאני כבר לא יכולה לומר היום..." ועיניה התמקדו באיבר שלי שבלט ממכנסיי באופן שלא הותיר מקום לדמיון.
ואז היא נגעה בו...
אהבתי את הכתיבה שלך
