מכירים את זה?
שישנה הרגשה שמשהו חסר? מצד אחד, יש הכל- חברים טובים, משפחה תומכת, עבודה רווחית, ציון טוב בפסיכומטרי... ומצד שני, לא תמיד אני מרגיש נוח לדבר עם חברים שלי על הבעיות שמציקות באמת, מה גם שיש כאלו שלא יודעים עליי. מצד שני, אחיי לא יודעים עליי, וההורים שלי לפעמים מקשים עליי עם כל מיני שאלות ("למה אין לך חברה?") למרות שהם כבר כמעט 3 שנים יודעים עליי. מצד שני, העבודה שוחקת אותי לגמרי, לא משאירה לי חיים.... אה כן, ויש את הגורם המרכזי לשביזות הזו- מחסור חמור באהבה! דאמט, אני גר בסוף העולם. ואני מאוד אוהב את המושב, לא הייתי מוותר עליו בחיים (לולא הטיול הגדול שמתקרב). אין פה באיזור כמעט "אופציות" (לא מצאתי מילה אחרת לתאר את זה), וקשר מרחוק לא עובד בשבילי (מניסיון). אין לי "ידידים" הומואים, ככה שגם אין לי ממש עם מי לדבר על זה. החברים הקרובים מנסים להבין, אבל לא תמיד בהצלחה. בחיים לא הייתי במסיבת גייז, או בכל אירוע שמוגדר כ"גאה". אני גם לא מחבב את ת"א במיוחד, ובגלל זה אני לא מגיע לשם כמעט בכלל. מה עושים? יכול להיות שאני לוקח דברים קשה, ללא סיבה מיוחדת?
שישנה הרגשה שמשהו חסר? מצד אחד, יש הכל- חברים טובים, משפחה תומכת, עבודה רווחית, ציון טוב בפסיכומטרי... ומצד שני, לא תמיד אני מרגיש נוח לדבר עם חברים שלי על הבעיות שמציקות באמת, מה גם שיש כאלו שלא יודעים עליי. מצד שני, אחיי לא יודעים עליי, וההורים שלי לפעמים מקשים עליי עם כל מיני שאלות ("למה אין לך חברה?") למרות שהם כבר כמעט 3 שנים יודעים עליי. מצד שני, העבודה שוחקת אותי לגמרי, לא משאירה לי חיים.... אה כן, ויש את הגורם המרכזי לשביזות הזו- מחסור חמור באהבה! דאמט, אני גר בסוף העולם. ואני מאוד אוהב את המושב, לא הייתי מוותר עליו בחיים (לולא הטיול הגדול שמתקרב). אין פה באיזור כמעט "אופציות" (לא מצאתי מילה אחרת לתאר את זה), וקשר מרחוק לא עובד בשבילי (מניסיון). אין לי "ידידים" הומואים, ככה שגם אין לי ממש עם מי לדבר על זה. החברים הקרובים מנסים להבין, אבל לא תמיד בהצלחה. בחיים לא הייתי במסיבת גייז, או בכל אירוע שמוגדר כ"גאה". אני גם לא מחבב את ת"א במיוחד, ובגלל זה אני לא מגיע לשם כמעט בכלל. מה עושים? יכול להיות שאני לוקח דברים קשה, ללא סיבה מיוחדת?
