מכירים את זה שאין מילים?

[lital172]

מכירים את זה שאין מילים?

קשה לי נורא. אני ממשיכה לתפקד וכבר מצאתי עבודה חדשה.. אבל משהו בלב כל כך עצוב לי. הזמן עובר מאיר לא איתנו כל פעם זה מכה בי מחדש. אני יכולה להיות עסוקה כל היום ברגע שאני נכנסת למיטה או נחה לרגע. אני נזכרת בו הדמעות יורדות לא מאמינה שהוא לא כאן. שהוא לא אוכל יותר ונושם ושותה. ואוכל את העוגה שהוא אהב של אמא. ושר וצוחק איתנו . כואב שהסוף היה רק כאבים. בכתפיים. בצוואר בכל מקום. וההחגים.. כל כך קשים... זה פשוט להרגיש חור בלב.. ולא משנה כמה הזמן יעבור , העצב והגעגוע הזה ישארו איתי לתמיד. כלדבר שאני עושה שה מרגיש חסר טעם כי הוא לא כאן ולא יכול לחוות את זה איתי. בא לי לצעוק ולכעוס... ולא להאמין יותר בכלום.. המחלה הזאת לא פסיקה לקחת מלאכים ולי נשבר הלב.... שונאת את המוות. שונאת שהוא בא. ושונאת שהוא חד משמעי כל כך....

אז מנגבת את הדמעות... וממשיכה לעוד יום בלעדיך. לפחות הילדים משמחים אותי....

אשמח לחיבוק רחב ...

 

[simplistic]

ליטלי

מחבקת אותך חזק...מוות - אין חזרה ממנו, זה נכון. אבל חלק ממאיר נשאר איתך תמיד (ועם כל מי שהכיר אותו), וככה הוא ממשיך לחיות, אצלכם בלב. אני מאמינה (מכל מה שסיפרת עליו) שהוא לא היה רוצה שתהיי עצובה, אלא שתזכרי אותו בחיוך ובצחוק, ושתחיי את החיים שלך הכי טוב שאת יכולה.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

ליטלי יקרה.

האובדן הוא עצום, ואכן לתמיד ישאר,
אבל לא תמיד תרגישי שהכל חסר טעם ומייאש כל כך.
זה חלק מהתחושות שמלוות את האבל.
טוב שאת נותנת לזה ביטוי,
מותר להרגיש את כל זה, מותר לכעוס, מותר לזעום על החולי הנורא ועל הסבל שהוא הביא איתו- לו ולכם.
אני מקווה שלאט לאט תרגישי טוב יותר, כולכם.

חיבוק גדול גדול.

 

[מולי בלון]

לכתוב? לא לכתוב?

 

[חלומותשל אחרים]