מצטרפת להמלצה על "איך לדבר
כך שהילדים יקשיבו ולהקשיב כך שהילדים ידברו", ואפשר גם במקרה הזה "אחים ללא יריבות", שניהם מאת אדל פבר ואיליין מייזליש. הם כוללים גם רעיונות פרקטיים, שאלה שאני ניסיתי - עובדים. בדרך כלל בדינמיקה כמו שאת מתארת יש הדדיות. הכרתי זוג אחים, שהגדול היה מתפרץ ומרביץ לקטן, אבל הקטן היה כל הזמן עסוק בלעצבן את הגדול - הוא פשוט ידע איך לגעת לו בנקודות הכי רגישות. אז מהבחינה הזו אני מאד מסכימה עם אוריון - סביר מאד מאד להניח, שההתפרצויות של הגדולה נובעות על רקע של דינמיקה בעייתית (בעיקר כי אם הבנתי נכון היא לא מתנהגת כך כלפי אנשים אחרים). מה אפשר לעשות? אני לפעמים (בתקופות קשות
) עושה לילדים שלי "גישור" - אני יושבת איתם, כל אחד מספר מה מטריד אותו, אני מבקשת מהם להקשיב זה לדבריו של זה, אני משקפת את הדברים שלהם, אני מבקשת מכל אחד מהם לומר תכונה אחת טובה שיש באחותו/אחיה, אני שואלת אותם אלו פתרונות אפשריים הם רואים לסיטואציה הבעייתית. אנחנו כותבים את כל הפתרונות המוצעים על נייר - הכללים הם - כל אחד יכול להציע כמה פתרונות שהוא רוצה, אין "נכון" ו"לא נכון", אסור לפסול רעיון, ובטח שלא לפסול את מציע הרעיון. כל רעיון נרשם (ורצוי בצורה של "סיעור מוחות" - הבעיה במרכז והרעיונות באופן אקראי מסביב). אחרי שמיצינו את שלב החשיבה המשותפת, מנסים למפות את הרעיונות, לראות אלו רעיונות הולכים יחד, מה ניתן לעשות איתם, לאלו כיוונים ניתן לקחת את זה. אחר כך מנסים לצמצם ולשפוט את הרעיונות (ולא את מי שהציע אותם!) על פי קריטריונים של התאמה לנפשות הפועלות, סבירות, אפשרות יישום וכו'. בסוף מגיעים לפתרון. אפשר לכתוב ממש הסכם. כדאי לחשוב גם על דרכים לאכיפת ההסכם (איך מזכירים למישהו את ההסכם אם הוא "שכח", אולי איזה פיצוי שהמפר צריך לספק לנפגע מההפרה, וכו'). זה בדרך כלל לא פתרון לנצח, אבל זה תמיד עובד. צריך לקחת בחשבון שהילדים שלי מיומנים בטכניקות האלה, וזה לא קורה בין רגע, אז שחברתך תתאזר בסבלנות. לא תמיד זה מחולל שינוי מיידי, ולפעמים קשה לרתום אותם לתהליך - זה דורש הרבה אמון ואמונה ביכולות שלהם להצליח. ואני כן בעד חיזוקים חיוביים - "עושה לי שמח בלב לראות אתכם משחקים כל כך יפה". כמו שאני אומרת להם כשאני כועסת, אני גם אומרת שאני מאושרת.