מכושפת
קר לי.
אני מחממת את החדר ומחליטה להתקלח שוב, המים החמים זורמים במקלחת ואני פשוט עומדת מתחת לזרם ולא עושה כלום. לא זזה.
הגוף שלי מפשיר לאט ומתחמם, אני לוקחת סבון מהמדף ומסבנת לאט את הגוף שלי, חיוך נמרח לי על הפרצוף כשאני נזכרת בהתמסררות איתו,
אנחנו לא מכירים, מעולם לא חשבתי שמישהו זר יציע לי כתף להניח את הראש, אבל הוא הציע וזה מפתה. מאוד.
אני מתעטפת בחלוק הלבן, עוטפת את השיער הרטוב במגבת רכה, החדר חמים ומהטלויזיה בוקעים קולות של איזה סרט,
אני מכבה את הטלויזיה ומדליקה נרות ריחניים,
מתיישבת על המיטה ומורחת קרם על הגוף הנקי שלי, אני שוב מחייכת לעצמי כשאני חושבת עד כמה אני מסקרנת אותו.
האמת היא שגם הוא מסקרן אותי, אבל העומס הרגשי שמציף אותי משתק, אני לא מצליחה לחשוב על צעד אחד קדימה מבלי לפחד,
פוחדת להשלות, פוחדת לאכזב, להתאכזב, פוחדת להפגע או גרוע מזה לפגוע.
אני מחליטה לקרוא קצת דברים שהוא כותב.
במטבח אני מכינה לי כוס שוקו חם ומחזקת אותו בבייליס, אני ניגשת לחדר העבודה שלי עם השוקו המחוזק שלי ומחפשת את הבלוג שלו.
פוסט אחד ועוד ועוד........
לא יכולה להפסיק לקרוא. מכושפת.
הוא כותב עלי? אלי?
אבל הוא בכלל לא מכיר אותי, וגם אני בכלל לא מכירה אותו. לא הרחתי אותו, לא שמעתי את הקול שלו.
המילים שהוא כותב לאחרת מתלבשות לי בול במקומות הנכונים, צולפות אחת אחרי השניה בדיוק מרהיב.
משהו מוזר קורה לי בכל מיני מקומות בגוף, זה חזק ממני ואני נמשכת אל זה. אני קוראת שוב את המילים שלו ולוגמת מהשוקו החם שלי. מוזר!
אני מחליטה לספר לו על זה במסר.
עכשו, מה שנשאר לי זה לראות איך הוא יגיב כשיקרא את המסר הזה.
עוד מעט אלך לקרוא עוד פוסט שלו..........
מכושפת?
קר לי.
אני מחממת את החדר ומחליטה להתקלח שוב, המים החמים זורמים במקלחת ואני פשוט עומדת מתחת לזרם ולא עושה כלום. לא זזה.
הגוף שלי מפשיר לאט ומתחמם, אני לוקחת סבון מהמדף ומסבנת לאט את הגוף שלי, חיוך נמרח לי על הפרצוף כשאני נזכרת בהתמסררות איתו,
אנחנו לא מכירים, מעולם לא חשבתי שמישהו זר יציע לי כתף להניח את הראש, אבל הוא הציע וזה מפתה. מאוד.
אני מתעטפת בחלוק הלבן, עוטפת את השיער הרטוב במגבת רכה, החדר חמים ומהטלויזיה בוקעים קולות של איזה סרט,
אני מכבה את הטלויזיה ומדליקה נרות ריחניים,
מתיישבת על המיטה ומורחת קרם על הגוף הנקי שלי, אני שוב מחייכת לעצמי כשאני חושבת עד כמה אני מסקרנת אותו.
האמת היא שגם הוא מסקרן אותי, אבל העומס הרגשי שמציף אותי משתק, אני לא מצליחה לחשוב על צעד אחד קדימה מבלי לפחד,
פוחדת להשלות, פוחדת לאכזב, להתאכזב, פוחדת להפגע או גרוע מזה לפגוע.
אני מחליטה לקרוא קצת דברים שהוא כותב.
במטבח אני מכינה לי כוס שוקו חם ומחזקת אותו בבייליס, אני ניגשת לחדר העבודה שלי עם השוקו המחוזק שלי ומחפשת את הבלוג שלו.
פוסט אחד ועוד ועוד........
לא יכולה להפסיק לקרוא. מכושפת.
הוא כותב עלי? אלי?
אבל הוא בכלל לא מכיר אותי, וגם אני בכלל לא מכירה אותו. לא הרחתי אותו, לא שמעתי את הקול שלו.
המילים שהוא כותב לאחרת מתלבשות לי בול במקומות הנכונים, צולפות אחת אחרי השניה בדיוק מרהיב.
משהו מוזר קורה לי בכל מיני מקומות בגוף, זה חזק ממני ואני נמשכת אל זה. אני קוראת שוב את המילים שלו ולוגמת מהשוקו החם שלי. מוזר!
אני מחליטה לספר לו על זה במסר.
עכשו, מה שנשאר לי זה לראות איך הוא יגיב כשיקרא את המסר הזה.
עוד מעט אלך לקרוא עוד פוסט שלו..........
מכושפת?
))