מכה אותי

[ירדן של ירון וטל]

מכה אותי../images/Emo122.gif

טל ממש מרביץ פה ושם. אני לא דואגת כי זה חריג. בד"כ זה מגיע כשהוא לא מרוצה ממשהו. כמו לדוג' אתמול בערב נסענו לקניות אני הבעלול והוא. הכנסתי אותו לכיסא מה שתמיד מלווה במחאות "קלות" + בקשות לביפ ביפ. אבא אמר תיכף אני אעשה ביפ. ואני קיבלתי "מין שטוזה" לאף. ירד לי דם. כן אני דיי רגישה באזור ההוא אבל עדיין כאב לי נוראאא. יצא לי מרוב כעס מין "טאאאאאאל" הוא נעלב נורא מייד התחיל לבכות ואני לא הייתי מסוגלת לנחם אותו. ש' עמד בצד היה בהלם והרים את קולו על טל. מה שאני לא כ"כ מסוגלת לעשות. עדיין כואב לי נורא. מה עושים במקרים כאלה. ?? אני מודה לכם כקוראה סמויה בד"כ. ועכשיו צריכה את עזרתכן הכנה. תודה, ג'ו והמשך לילה טוב.

 

[irisgh]

ובן כמה טל?

 

[ירדן של ירון וטל]

שנה ו 9 חודשים "תמימים"

חייבת לומר לאחר שקיבלתי "הסבר" שאסור לצעוק . . . (כאילו דהה) ברגע ראשון של כאב זה מה שיצא לי מהפה. לא כך אני מחנכת את בני. היה לי כ"כ כואב שיצא לי "טאאאאאל" הוא נבהל בכה והחנפן הזה אח"כ אומר לי "שיקה" = נשיקה... מתה עליו למרות הכל. אבל ברגעים הקריטים איך מתמודדים עם זה.?

 

[אלדורית]

נשמע לי שהתמודדת בסדר

אם מה ש"מתפלק" לך ברגע של כאב עז הוא צעקה ולא מכה, את כבר מראה שאת בשליטה טובה. קשה לי להאמין שאפשר לא לצעוק אף פעם (גם תלוי באופי ובנטיה האישית: לי זה קורה הרבה יותר ממה שהייתי רוצה, לבן-זוגי הרבה פחות), בפרט ברגע מפתיע כל כך של כאב עז. אז הוא נבהל (ממך), ואת נבהלת (גם מעצמך וגם מהתגובה שלו), ואחר כך התאוששתם. כמו שבנסיעה באוטובוס צפוף את עלולה בהחלט לדרוך למישהו על הרגל בטעות, כך בגידול ילדים את עלולה בהחלט למצוא את עצמך צועקת באופן בלתי מתוכנן. בשני המקרים מדובר בסוג של טעות, שההצדקה היחידה שלה היא נסיבתית: בנסיבות כאלה טעות כזאת עלולה להתרחש בסבירות גבוהה, אבל היא עדיין טעות, ולכן יש להתנצל עליה, ממש כמו שתתנצלי אם תדרכי למישהו על הרגל בטעות, אפילו בתנאי צפיפות. ההתנצלות מבהירה שלצעקה אין הצדקה חינוכית, ושאת אחראית גם לשגיאותייך. לגבי התיחסות לאלימות ילדים בגיל שנתיים--יש בפורום מאמרים (ודיונים קודמים) בנושא שכדאי להציץ בהם.

 

[ירדן של ירון וטל]

כתבת מקסים .. רק ש..

ברור שצעקתי בלי להתכוון. והאנלוגיה לדריכה על מישהו באוטובוס - הגיונית, כביכול . אבל לא הייתי מוצאת את עצמי בסיטואציה הזו מבקשתת סליחה...לעומת האוטובוס. כשאני כועסת על טל במקרים אחרים הוא משפיל את מבטו ומגרד את האוזן במין מבט שהוא מבין ונעלב ממני. ואז, עדיין באותה סיטואציה מנסה לדובב אותי ולהצחיק אותי כאילו לוודא איתי שאני עדיין צוחקת ואוהבת אותו כתמיד , ואני בד"כ נשברת , לא עומדת בצחוק שלו. זוה גרוע הבעל לא מרים את קולו לעולם ומספיק במבט שלו לעבר טל, העניינים חוזרים למסלולם. מה לא שם עליי הבחור?

 

[lulyK]

בטח ש"שם עלייך"

אבל היחסים שלו איתך שונים מהיחסים שלו עם אבא שלו (להבדיל אלפי הבדלות, את זוכרת כילדה איך היית מגיבה כשאדם זר היה מעיר לך? מימיי לא עניתי לאדם זר, ועם אמא שלי תמיד התווכחתי - או ניהלתי משא ומתן

). למה לא להתנצל בסיטואציה הזו? "הבהלתי אותך עם הצעקה שלי, אני מצטערת. נבהלתי מהמכה שנתת לי. אתה זוכר שלא מרביצים גם אם לא מרוצים מהמצב?". משפט ארוך מדי כמובן, אבל את מבינה את רוח הדברים.