אני זזה איתך רגע ולוקחת את הדיון למקום עדתי
למזרחים יש סממני אבל מאוד בולטים.
הם כמעט מקדשים אותו.
הכל מאוד מוחצן מאוד עם רגש.
יהיה להם מאוד קשה להמשיך.
שנים אחרי אתה תראה את המת בכל מקום.
אתה תרגיש את זה בבית ותראה את זה בעצב של מי שמולך.
זה לא יעזוב אותם.
והם לא יחשבו שאולי יש להם עוד ילדים שצריכים לקבל הורים,שצריכים לגדול במקום מאושר.
אני אומרת לך ממה שאני ראיתי במשפחה המורחבת שלי.
הגישה הנכונה צריכה להיות כמו בספור דויד שהתפלל על הבן שלו והתאבל וצם,כל עוד היה סיכוי הוא עשה הכל.
ביום שזה הסתיים והילד מת ,הוא קם והמשיך.
אז אתה צודק.
צריך לקדש את החיים ולא את המת.
איך עושים את זה?..
לא יודעת.