מי שלא היה הפסיד

מי שלא היה הפסיד

וויש לא היתה אז הפסידה שתי אלפות.

אבל זה היה יום הקדילאק.
אז הנה כמה
 
והנה סיפור נוגע ללב

גידי היה חבר מועדון וחבר אישי שלי מאד קרוב. לפני שנה הוא נפטר מסרטן ולאחרונה אישתו מופיעה למפגשים עם המרקורי שהיתה מאד אהובה עליו.
 
ןלצערי באתי עם המיצובישי

כי הפלקון תקולה (שוב..) על בעיית הצתה ומה שנותר היה לדדות איתה לחשמלאי...
אז גם מחר לא אגיע למפגש ברופין (מה גם שיהיה גשם ואז גם המוסטנג תהיה עמוק באורווה...
 

wish2

New member
הסיפורים האלה

על אנשים שממשיכים מסורת של מישהו שמת להם קורעים.
זה כמו שביום הזכרון מראים הורים שמשאירים את החדר של הבן בדיוק כמו שעזב אותו.
זה שובר את הלב.
 

wish2

New member
כן.אבל זה עדיין עצוב

אני חושבת שלראות אנשים כואבים את השכול.
כואבים אובדן של מישהו יקר זה אחד הדברים הקשים.
 
תראי, מה שכתבת נכון, אבל

הכאב הוא אותו כאב. השאלה מה אתה עושה עם זה ואיך אתה ממשיך הלאה.
אימי איבדה בחייה שתי בנות וכלה ולהגיד לך שזה קל? בטח שלא אבל היא תמיד היתה לנו ולנכדים ותמיד שידרה אופטימיות.
אני בכלל נגד השתלטות המתים על החיים וכך נהגתי גם בביתי שלי.
 

puma141

New member
וואו בני..היממת אותי עכשיו..

עצוב. המשפט האחרון חזק. שאפו..על הכח..
 
ואל זה באמת ניתן לאמר

מה שלא הורג - מחשל (תוך רמיזה לשירשור בפורום השכן)
 

puma141

New member
אכן..

במקרה הזה שציינת, זה..חישול שנמצא בקצה של הסקאלה..
 

wish2

New member
אני זזה איתך רגע ולוקחת את הדיון למקום עדתי

למזרחים יש סממני אבל מאוד בולטים.
הם כמעט מקדשים אותו.
הכל מאוד מוחצן מאוד עם רגש.
יהיה להם מאוד קשה להמשיך.
שנים אחרי אתה תראה את המת בכל מקום.
אתה תרגיש את זה בבית ותראה את זה בעצב של מי שמולך.
זה לא יעזוב אותם.
והם לא יחשבו שאולי יש להם עוד ילדים שצריכים לקבל הורים,שצריכים לגדול במקום מאושר.
אני אומרת לך ממה שאני ראיתי במשפחה המורחבת שלי.
הגישה הנכונה צריכה להיות כמו בספור דויד שהתפלל על הבן שלו והתאבל וצם,כל עוד היה סיכוי הוא עשה הכל.
ביום שזה הסתיים והילד מת ,הוא קם והמשיך.
אז אתה צודק.
צריך לקדש את החיים ולא את המת.
איך עושים את זה?..
לא יודעת.
 
אני חושב שההבדל הוא בתקופה הראשונה

ובהתיחסות לשבעה-שלושים-שנה
הייתי ביחידה צבאית שבה נהרגו המון חיילים בסדיר ובמילואים והייתי ועודני בקשר עם המשפחות.
אז במעגלים הראשונים, כולל בהלוויה יש הבדל ממש בין העדות.
אבל בהמשך אין הבדל. יש ייקים שאוצרים את הכל בפנים ואחר כך זה מתפרץ או שהם פשוט מתים (ממש)
ויש מזרחיים שממשיכים הלאה. אני מדבר בטווח הארוך.
אבל היגון הוא אותו יגון ואלה שממשיכים עם החיים ולא עם המתים, אבל יודעים גם ליצור "שסתומי פריקת לחץ" לאורך כל החיים, אלה הם הרוב לדעתי בלי שום שיוך כלשהו.
 

puma141

New member
איזו מהן

של בייקר? הן יפות.*בתנאי שהן משודרגות*
 
לבייקר אין קדילק אלא פורד והוא לא היה

ובנוגע ליופי זאת שאלה של טעם. אני חסיד השימור למקוריות (ולכן למשל יש לי בשתי המכוניות רדיו לחצנים של "תדירן"...)
כל המכוניות בתמונות הן שמורות מקורי.
 

puma141

New member
הבנתי שלכל מי שיש כזו מכונית-מעדיף להשאיר

אותה מקורית, ואפילו טורח להביא חלקים מארה"ב:)

טורח?! אובססיבי!
 
תסתכלי באלבום השיפוץ של המוסטנג

המון חלקים יובאו כולל כנפיים, מכסה מנוע ובגאז', פחים פנימיים (שלא רואים אותם) ומה לא.
למוס אין בעיית חלפים אבל כדי לתקן את הגיר של אחד האוטובוסים הרחקתי עד ניו זלנד...
 
למעלה