קשקוש בלבוש המקורי
New member
מי רוצה להתעצבן?
יש לי הרגשה, ותקנו אותי אם אני טועה, שוותיקי הפורום תפסו להם "כנפיים" ופרחו להם לטובת הצעירים, ואני נשארתי ה"זקן" היחיד בפורום. היתכן?! טוב, זה כבוד גדולן להיות בחבורה של צעירים, שכולם מכבדים אותך, אבל מסקרן אותי לדעת, מה קרה למנסון היקר והחביב שלנו, שהוסיף קצת צבע (אדום) לפורום בהודעותיו השנונות וה"פיקנטיות", גם "תל אביבי" יקירנו כבר לא כותב ומגיב כפי, שעשה זאת בעבר, טוהר יצא ל"מילואים" לצורך בחינות ואולי אפשר לזכור לחיוב את "העשירי למניין", שחזר אלינו לאחר הפסקה ממושכת ואת דיקיי, שכנראה בדרך ל"חזרה בתשובה"... (כבר הודעתי לו, שעוד מעט עלול להתחיל לבכות... חכו!...) ורק מנהלי הפורום מגיחים מפעם לפעם ודואגים לשמור על רמתו הגבוהה של הפורום. אז ככה: לאחר שטוהר הודיע על נבצרות זמנית, ולאחר שעקב כך הפסיק החל מהשבוע את כתיבת הבלוגים שלו, לא ראיתי מישהו, שימלא את החלל. ספק, אם מישהו מאיתנו ניחן בכשרון כה מזהיר לתאר כמעט בפרוטרוט שבוע אחר שבוע את הקורות אותו בימי חייו. אפילו אני הקשקשן לא רואה עצמי בעל כשרון דומה. בכל זאת החלטתי באופן חד-פעמי לתקופת הסתגלות לכתוב משהו משלי ולהביא אותו בפני הגולשים משום מעשה, שאירע השבוע ונשנה היום. מעשה שהיה כך היה: ביום שלישי בשעת בוקר ממוצעת מצלצל הפעמון בביתי. אני ניגש לפתוח ובפתח הבית אני מוצא את שכני לרחוב ולבית הכנסת הרב... (לא חשוב מה שמו!). אפשר להציע לך שידוך? כך בצורה ישירה בלי כל הקדמה, והאמינו לי, שיש פה לא אחד ולא שניים, שגילם בצירוף גיל חברם מגיע לגילי. מה לעשות? כולנו נגיע לגיל הזה... (הלוואי). הבעייה היא (אמיתית), שהחל מיום ראשון אני סובל מדלקת בעיני השמאלית, ורק ביום שלישי יכולתי לפגוש את הרופא הקבוע שלי. הסברתי לרב, שאינני חש כל כך בטוב, וכי עליי לפגוש את הרופא בלא קביעת תור מראש, והבטחתי לו להתקשר אליו במהלך השבוע. אז כפי שאתם יודעים השבוע הולך ומסתיים ועוד מעט תיכנס לה שבת המלכה, אבל כפי שאתם זוכרים, בכל בוקר יום שישי היינו שרים בגן: "היום יום שישי, היום יום שישי, מחר שבת, מחר שבת, שבת מנוחה..." (איזה יופי של שיר!). ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי... והבוקר בשעת בוקר ממוצעת מצלצל הפעמון שוב בביתי. מי עומד מאחורי הדלת? ניחשתם נכון! הרב... כן! זה עתה הוא חזר מהתפילה ולא יהיה לו תיאבון לארוחת בוקר, אם לא יכריח אותי לקבל את הצעתו. הסברתי לו, שכל השבוע לא חשתי כל כך בטוב, ולמרות זאת אני צריך גם לעבוד וגם לבקר אצל הרופא שוב (באמת!). מה גם היום?! למה לא תתקשר עכשיו? יסלח לי כבוד הרב אבל אם מלא הייתי מכירו כשכן ולא הייתי חייב בכבודו, הייתי מבקש ממנו בנימוס לבוא פעם אחרת. אני באמצע ארוחת הבוקר ואני משתדל לפחות לשמור על זמני הארוחות בתוך העולם המלא והדחוס, שבו אני שרוי עקב עבודתי, למרות שרק לעיתים רחוקות אני מצליח בכך, והוא: למה לא תתקשר עכשיו? השבתי לו חד-משמעית, שאינני נוהג לעשות עסקים בזמן הארוחות, ואפילו לעובדים, שאני אחראי עליהם, אני משתדל לא להשיב בזמנים אלו, אם לא מדובר במקרים דחופים... וכאן אני מבקש לעשות "אתנחתא" קלה ולפנות לדיקיי: כבר התחלת להתעצבן? אני רוצה לראות את ה"לבן בעיניים" אצלך. למה להתעצבן? כי צריך לצאת מהארון. לפעמים זה יכול להיות יפה בתיאוריה אבל המציאות לפעמים נוהגת בניגוד לכל דמיון אפשרי. אני חי בקהילה דתית סגורה לפחות מהבחינה הזאת. כאן עוד לא שמעו על דעותיו הליברליות של הרב שרלו ושל רבנים אחרים (וגם אינני יודע, כיצד היה נוהג הרב שרלו עם בני קהילתו במקרה דומה...). אי אפשר לאלץ חברה שלמה, שמוקיעה את ההומוסקסואליות (גם אם מתוך בורות ואי הבנה), להיפתח רק בגלל שאני רוצה לצאת מהארון. מה זאת אומרת? תפנה לרופא, שיטפל בבעייה שלך! תפנה ל"עצת נפש"! בקיצור: לא היה נשאר לי הרבה, עד שהייתי אומר "די" ואולי אף חושב על התאבדות... (אפשר להירגע! זה לא בתוכנית כיום...). מצב זה עלול לקרות לכל אחד מאיתנו. גם סבבב, מנהלנו היקר, שחזר זה עתה מנבצרותו, כבר כתב פעם, שלא הרי שיחתי עם א' (לא זאת מבית הנשיא...) כהרי שיחתי עם ב'. צריך להבין, שהעולם איננו רק "שחור ולבן" ולפעמים הפתיחות עלולה לעלות בהסגר נוראי של בדידות. החברה החילונית לא תציע לי עבודה תחליפית שוות ערך לזו, שאני עובד בה כיום, ובוודאי לא בגילי המתקדם. חוץ מזה אינני חושב כלל להיפרד מאמונתי. למרות הסתירות טוב לי איתה. היא מעשירה את חיי בשבתות ובמועדים ואפילו בימי אבל כתשעה באב, שבהם אנו זוכרים את חורבן הבית, ומייחלים לבניין הבית השלישי, שייכון לעד, אשר שם נעלה עולותנו ושלמינו, וזה אמור להיות מרשים ביותר. אינני רוצה לאבד גם את זה, כי האמונה היא זאת, שמחזיקה אותי שפוי בתוך העולם מלא הסתירות, שבו אני שרוי בעוונותיי, כי רבו. מה יהיה עכשיו עם השכן? אה! כן! הוא לא להתקשר אליי טלפונית לפני כשעתיים, בשעה שישנתי את שנת הצהריים מרוב מאמץ של השבוע האחרון. עכשיו מתוך נימוס ביקשתי להתקשר אליו בחזרה אולם הוא כבר לא היה בביתו (למזלי). בתשעה באב בוודאי לא מתעסקים בשידוכים ולכן יתכן, שכל הרעיון ירד מהפרק לעוד 10 שנים. בגילוי לב אודה כאן, שלא הייתי מתנגד לשידוך עם אשה, שתדע מראש על נטיותיי או אפילו עם לסבית. אין לי התנגדות עקרונית לקיום מוסד מעין זה (בוודאי לא בגילי) והעיקר: "ותשקוט הארץ ארבעים שנה" (לבקשת מנהלי הפורום - הצעות מעניינות נא להפנות במסר אישי בלבד). שבת שלום לכולם ואפשר להפסיק להתעצבן. אני עומד להירגע לכבוד שבת... שתהיה לכולנו שבת מקסימה, ושנזכה לקיום הבטחתו של רון לארגן שבת חברים (לא שכחתי אבל אני מוכן לסלוח ובלבד, שהשבת תחזור על עצמה) ולו אחת ולא שתיים אלא מדי חודש בחודשו. שבת מקסימה לכווווווווווווווווווווווווולם.
יש לי הרגשה, ותקנו אותי אם אני טועה, שוותיקי הפורום תפסו להם "כנפיים" ופרחו להם לטובת הצעירים, ואני נשארתי ה"זקן" היחיד בפורום. היתכן?! טוב, זה כבוד גדולן להיות בחבורה של צעירים, שכולם מכבדים אותך, אבל מסקרן אותי לדעת, מה קרה למנסון היקר והחביב שלנו, שהוסיף קצת צבע (אדום) לפורום בהודעותיו השנונות וה"פיקנטיות", גם "תל אביבי" יקירנו כבר לא כותב ומגיב כפי, שעשה זאת בעבר, טוהר יצא ל"מילואים" לצורך בחינות ואולי אפשר לזכור לחיוב את "העשירי למניין", שחזר אלינו לאחר הפסקה ממושכת ואת דיקיי, שכנראה בדרך ל"חזרה בתשובה"... (כבר הודעתי לו, שעוד מעט עלול להתחיל לבכות... חכו!...) ורק מנהלי הפורום מגיחים מפעם לפעם ודואגים לשמור על רמתו הגבוהה של הפורום. אז ככה: לאחר שטוהר הודיע על נבצרות זמנית, ולאחר שעקב כך הפסיק החל מהשבוע את כתיבת הבלוגים שלו, לא ראיתי מישהו, שימלא את החלל. ספק, אם מישהו מאיתנו ניחן בכשרון כה מזהיר לתאר כמעט בפרוטרוט שבוע אחר שבוע את הקורות אותו בימי חייו. אפילו אני הקשקשן לא רואה עצמי בעל כשרון דומה. בכל זאת החלטתי באופן חד-פעמי לתקופת הסתגלות לכתוב משהו משלי ולהביא אותו בפני הגולשים משום מעשה, שאירע השבוע ונשנה היום. מעשה שהיה כך היה: ביום שלישי בשעת בוקר ממוצעת מצלצל הפעמון בביתי. אני ניגש לפתוח ובפתח הבית אני מוצא את שכני לרחוב ולבית הכנסת הרב... (לא חשוב מה שמו!). אפשר להציע לך שידוך? כך בצורה ישירה בלי כל הקדמה, והאמינו לי, שיש פה לא אחד ולא שניים, שגילם בצירוף גיל חברם מגיע לגילי. מה לעשות? כולנו נגיע לגיל הזה... (הלוואי). הבעייה היא (אמיתית), שהחל מיום ראשון אני סובל מדלקת בעיני השמאלית, ורק ביום שלישי יכולתי לפגוש את הרופא הקבוע שלי. הסברתי לרב, שאינני חש כל כך בטוב, וכי עליי לפגוש את הרופא בלא קביעת תור מראש, והבטחתי לו להתקשר אליו במהלך השבוע. אז כפי שאתם יודעים השבוע הולך ומסתיים ועוד מעט תיכנס לה שבת המלכה, אבל כפי שאתם זוכרים, בכל בוקר יום שישי היינו שרים בגן: "היום יום שישי, היום יום שישי, מחר שבת, מחר שבת, שבת מנוחה..." (איזה יופי של שיר!). ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי... והבוקר בשעת בוקר ממוצעת מצלצל הפעמון שוב בביתי. מי עומד מאחורי הדלת? ניחשתם נכון! הרב... כן! זה עתה הוא חזר מהתפילה ולא יהיה לו תיאבון לארוחת בוקר, אם לא יכריח אותי לקבל את הצעתו. הסברתי לו, שכל השבוע לא חשתי כל כך בטוב, ולמרות זאת אני צריך גם לעבוד וגם לבקר אצל הרופא שוב (באמת!). מה גם היום?! למה לא תתקשר עכשיו? יסלח לי כבוד הרב אבל אם מלא הייתי מכירו כשכן ולא הייתי חייב בכבודו, הייתי מבקש ממנו בנימוס לבוא פעם אחרת. אני באמצע ארוחת הבוקר ואני משתדל לפחות לשמור על זמני הארוחות בתוך העולם המלא והדחוס, שבו אני שרוי עקב עבודתי, למרות שרק לעיתים רחוקות אני מצליח בכך, והוא: למה לא תתקשר עכשיו? השבתי לו חד-משמעית, שאינני נוהג לעשות עסקים בזמן הארוחות, ואפילו לעובדים, שאני אחראי עליהם, אני משתדל לא להשיב בזמנים אלו, אם לא מדובר במקרים דחופים... וכאן אני מבקש לעשות "אתנחתא" קלה ולפנות לדיקיי: כבר התחלת להתעצבן? אני רוצה לראות את ה"לבן בעיניים" אצלך. למה להתעצבן? כי צריך לצאת מהארון. לפעמים זה יכול להיות יפה בתיאוריה אבל המציאות לפעמים נוהגת בניגוד לכל דמיון אפשרי. אני חי בקהילה דתית סגורה לפחות מהבחינה הזאת. כאן עוד לא שמעו על דעותיו הליברליות של הרב שרלו ושל רבנים אחרים (וגם אינני יודע, כיצד היה נוהג הרב שרלו עם בני קהילתו במקרה דומה...). אי אפשר לאלץ חברה שלמה, שמוקיעה את ההומוסקסואליות (גם אם מתוך בורות ואי הבנה), להיפתח רק בגלל שאני רוצה לצאת מהארון. מה זאת אומרת? תפנה לרופא, שיטפל בבעייה שלך! תפנה ל"עצת נפש"! בקיצור: לא היה נשאר לי הרבה, עד שהייתי אומר "די" ואולי אף חושב על התאבדות... (אפשר להירגע! זה לא בתוכנית כיום...). מצב זה עלול לקרות לכל אחד מאיתנו. גם סבבב, מנהלנו היקר, שחזר זה עתה מנבצרותו, כבר כתב פעם, שלא הרי שיחתי עם א' (לא זאת מבית הנשיא...) כהרי שיחתי עם ב'. צריך להבין, שהעולם איננו רק "שחור ולבן" ולפעמים הפתיחות עלולה לעלות בהסגר נוראי של בדידות. החברה החילונית לא תציע לי עבודה תחליפית שוות ערך לזו, שאני עובד בה כיום, ובוודאי לא בגילי המתקדם. חוץ מזה אינני חושב כלל להיפרד מאמונתי. למרות הסתירות טוב לי איתה. היא מעשירה את חיי בשבתות ובמועדים ואפילו בימי אבל כתשעה באב, שבהם אנו זוכרים את חורבן הבית, ומייחלים לבניין הבית השלישי, שייכון לעד, אשר שם נעלה עולותנו ושלמינו, וזה אמור להיות מרשים ביותר. אינני רוצה לאבד גם את זה, כי האמונה היא זאת, שמחזיקה אותי שפוי בתוך העולם מלא הסתירות, שבו אני שרוי בעוונותיי, כי רבו. מה יהיה עכשיו עם השכן? אה! כן! הוא לא להתקשר אליי טלפונית לפני כשעתיים, בשעה שישנתי את שנת הצהריים מרוב מאמץ של השבוע האחרון. עכשיו מתוך נימוס ביקשתי להתקשר אליו בחזרה אולם הוא כבר לא היה בביתו (למזלי). בתשעה באב בוודאי לא מתעסקים בשידוכים ולכן יתכן, שכל הרעיון ירד מהפרק לעוד 10 שנים. בגילוי לב אודה כאן, שלא הייתי מתנגד לשידוך עם אשה, שתדע מראש על נטיותיי או אפילו עם לסבית. אין לי התנגדות עקרונית לקיום מוסד מעין זה (בוודאי לא בגילי) והעיקר: "ותשקוט הארץ ארבעים שנה" (לבקשת מנהלי הפורום - הצעות מעניינות נא להפנות במסר אישי בלבד). שבת שלום לכולם ואפשר להפסיק להתעצבן. אני עומד להירגע לכבוד שבת... שתהיה לכולנו שבת מקסימה, ושנזכה לקיום הבטחתו של רון לארגן שבת חברים (לא שכחתי אבל אני מוכן לסלוח ובלבד, שהשבת תחזור על עצמה) ולו אחת ולא שתיים אלא מדי חודש בחודשו. שבת מקסימה לכווווווווווווווווווווווווולם.