מי צייד, מי ניצוד?
זו לא כתיבה שלי. הלוואי יכלתי לכתוב כך.
כך היא כתבהבכתב ההרשאה: תפרסם אתה את הסיפור הזה. תכתוב ... .... וצייד. תכתוב שאני ציידת גם. תפרסם את הסיפור הזה. רק בלי הניק שלי.
"תלבשי את הבגדים האלה", הוא אומר והיא מסתכלת על הערימה המסודרת והמקופלת שהניח בידיה. מפרידה אותם זה מזה. סוודר, חצאית, תחתונים. תחתונים? היא שואלת אותו בעיניה ובקול חד היא מאשימה: "של אמא שלך הבגדים האלה. ואני לא יכולה להיות התחליף". "את באמת לא יכולה", הוא אומר בשקט ואוסף מהרצפה את הערימה שהשליכה. היא לוקחת את הבגדים מידיו. לא יודעת בעצמה מה לעשות עכשיו. הוא טופח לה קלות על היד. היא מסתכלת עליו בשקט ויוצאת. כמה דקות אחרי כן היא חוזרת אליו בבגדים לא שלה. לא יודעת איך ללכת בהם. רק מרגישה זרה. בדירה הזאת, איתו, עם עצמה. והוא מתרגש. מביים אותה. תלכי לפה, תעשי ככה, תעשי ככה. הנרגנות בקול שלו מטרידה אותה עכשיו יותר מהכל. הוא לא מרוצה מהתוצאה. משהו השתבש לו בתוכניות והוא לא מוצא את הדרך לחזור או להגיע. התנועות שלה קצרות וזוויתיות. "תהיי אמא", הוא פתאום אומר וחותך שוב את האוויר. "אני לא אמא שלך ולא יכולה להיות", היא שומעת את עצמה מובסת. זה מקפיץ אותו. הוא ניגש אליה כמו חיית טרף. היא לא זזה אבל מרגישה כאילו בורחת. הוא מותח עליה את הבגדים. מיישר את הקפלים. העיניים שלה כבדות והלב נאטם כשהיא שומעת אותו מבקש: "תניקי אותי". קר לה. היא רוצה לשבת. היא רוצה להיות במיטה שלה לבד. והוא מטלטל אותה ולא נותן לה ליפול. "תניקי אותי". כשהיא פותחת את העיניים הוא רואה בהן את האימה. הוא לוקח את היד שלה ושם על פניו. מעביר אותה לאט לאט על עצמו. היא אוספת את היד אליה בחזרה. הוא מתיישב על הרצפה. זה בידיים שלה עכשיו. גם קודם היה אבל היא לא הרגישה. היא מורידה את הסוודר. ורוכנת מעליו. מכופפת רק את הגב עד ששני השדיים שלה מיטלטלים מעליו. הוא מרגיש שהאוויר מתערבל אחרת ומרים את הראש. הפה שלו מחפש ומוצא פטמה. הוא מקרב את השפתיים. הסוודר של אמא שלו מתקמט תחת ידיו. והוא יונק. היא לא יודעת מה היא מרגישה. היא לא יודעת כמה זמן זה נמשך. כשהרגליים לא יכולות יותר לשאת את משא הכיפוף היא קורסת לתוכו. הוא מחבק ומלטף. אותה ואת הסוודר. אם היה פה מבחן, היא חושבת, היא נכשלה בכל הפרמטרים.
הוירטואליות האלוהית הזו. האפשרות להגיע לקריבויות שכאלה בכמה זמן? יום? יממה? כן, ספרו לי סיפורים והשמצות על המציאות המזויפת הזו שוירטואליות הוא שמה. לא נייתקלתי במדיום מכשף כמותה. וירטואליות אלוהית ממש, ולו בעבור הזכות לשיחה עם כותבת הדבר המדהים הזה.
זו לא כתיבה שלי. הלוואי יכלתי לכתוב כך.
