מי ניצח?

מי ניצח?

בימים האחרונים נידונה בתקשורת השאלה: מי ניצח המתנחלים או המשטרה? לבד משהשאלה מוזרה, וכי מאבקם של המתנחלים הוא זה? נצחונם הוא נצחון עם ישראל, וכן הפסדם! אבל אני רוצה לשאול שאלה אחרת לגמרי- מי ניצח המחבלים או אנחנו? הטרור או אנחנו? אני נזכר בכל אותם פעמים בהם עליתי לאוטובוס סוקר את הנוסעים ואת מטענם במבטי, יודע שלא ברור כלל אם אגיע ליעדי שלם או בחלקים אם בכלל חלילה וחס. איך בכל מקום הומה אדם, קניון או טרמפיאדה וכדומה, חולפת המחשבה: 'הנה עכשיו יבוא הבום'. איך מהדורות חדשות רבות מספור נפתחות בדיווח על פיגוע, מרגמה, קאסם, תקרית ירי וכו' וכו' רח"ל. מה אני מדבר על סכנת חיים? כמה פעמים עמדתי כמו גולם חמש ועשר דקות בפתח התחנה המרכזית בירושלים או בת"א מחכה שהמאבטחים יסיימו לבדוק את מטעני ואת מטענם של שאר העומדים בתור? כמה פעמים הפסדתי אוטובוסים וחיכיתי שעות (במצטבר) עקב כך? אני יכול להמשיך להתפייט עוד הרבה בנושא, אבל אני חושב שאין צורך. כולכם חוויתם את המציאות הזאת בעשור האחרון בדיוק כמוני. אני יודע שהיום שבו חלילה ימסרו את גוש-קטיף לערבים, יהיה היום בו נודה קבל עם ועולם שהכוחניות והאלימות ניצחו. אתם המדברים גבוהה גבוהה על האנרכיה שיוצרים מתנגדי הגירוש בכפר מיימון, אתם הדואגים לדמוקרטיה ולשלטון החוק, (החשוב ללא ספק למען הסדר הטוב) ומנגד תומכים בפינוי יהודים מגוש-קטיף. אתם עצמכם נכנעים לאנרכיה, לחוסר הדמוקרטיה, לכוחניות ולאלימות. אתם נכנעים למחבלים, לטרוריסטים, לשהידים ולכל אותם מטורפים שמנסים בכל דרך לפגוע בנו. ושוב אני שואל: מי ניצח הטרור או אנחנו?
 
למעלה