מי נגד מי ולמה (מאמר)
חלקנו מהללים ומשבחים את צה"ל על מאמציו האדירים למנוע פיגועים ולפגוע בתשתיות הטרור. חלקנו מרססים כתובות נאצה על רכביהם של טייסים. חלקנו אומרים "תודה" לכוחות הביטחון על מאמציהם העילאיים לשמור על ביטחוננו. חלקנו אומרים "שואה", כלומר צה"ל הוא צבא המזכיר את הצבא הנאצי משום שהוא טובח בנשים וילדים. אלו מבינינו המביעים הערכה לכוחות הבטחון, מאמינים שהצבא הוא צבא מוסרי (הדוגל בטוהר הנשק), המדינה היא מדינת חוק, ולכן כאשר ישנם חריגים הם מטופלים כבר על ידי הצבא עצמו. במקביל גופי זכויות האדם למיניהם מגישים בג"צים, ושלטון החוק דואג לכפות על הצבא את נורמות המוסר הראויות. אך אלו מבינינו שצה"ל (משום מה) דווקא מזכיר להם את הצבא הנאצי (כמו יפה ירקוני ואחרים) כופרים בלגיטימיות של המערכת (אנשים כאלו אף עלולים להרחיק עד כדי בגידה במולדתם, כפי שרמז גדעון עזרא). בתווך ישנן וריאציות מגוונות, ואולם צריך לאמר את האמת: "בגדול" החלוקה היא לשניים: מצד אחד עם ישראל אשר מודה לכוחות הביטחון, מוקירם ותומך בהם, וממולו כל אלו שמגנים את כוחות הבטחון ונאבקים בהם בכל עוצמתם כדי לרפותם ולכבול את ידיהם (לעיתים להלשין עליהם לבית דין בינלאומי, ואף להשחית את רכושם). השמאל שהזדעזע ממותם של הילדים והאזרחים בהתנקשות בשחאדה, לוקח את האחריות לכך על "עצמו" (על צה"ל), וחש שהוא הגיע לרמת מוסר עילאית: שהרי הוא מבקר את "עצמו" (את מדינתו). הוא רק לא שם לב לבעיה פעוטה: זו איננה ביקורת עצמית! זוהי ביקורת על מדינתו, ביקורת שגם אויביה המרים ביותר של מדינתו שותפים אליה... האם זוהי באמת ביקורת עצמית? היכן בדיוק עובר הגבול בין לבקר את מדינתך ובין להיות "גייס חמישי"?... הביקורת של השמאל על צבאו ועל מדינתו, כבר מזמן איננה ביקורת עצמית. ביקורת עצמית כשמה כן היא: ביקורת של השמאל על עצמו. אלא שהשמאל איננו מעלה על דעתו לעשות זאת. "יש גבול" היא תנועה שמדגימה את האבסורד הזה בצורה מצויינת: יש גבול - למי? יש גבול - למה? כמובן: לכל הדברים שהתנועה מתנגדת להם (יש גבול להגנה העצמית שישראל רשאית לנקוט מפני אויביה). ומה בדבר גבולות לתמיכה ב"צדקת האויב"?... עד אנה ירחיק השמאל בתמיכתו ב"מאבקם הצודק של אויבינו"? בגבולות הללו הם דווקא אינם אוהבים לעסוק... השמאל נאבק למען שבירתה של האוכלוסיה הישראלית, כניעתה, ובריחה מן השטחים. מצד אחד מנסה הציבור הישראלי להפגין כושר עמידה, מאידך – כושר העמידה היחידי שמגלה השמאל הוא הכושר לעמוד עם ידיים מורמות... כל הקונספציות של השמאל קורסות בזו אחר זו. פעם זעק השמאל: "אין פתרון צבאי". היום מתברר שמאבקו של צה"ל בטרור נושא פירות רבים, ולא רק צבאיים: גם ארה"ב מגלה פחות ופחות "הבנה" כלפיו, ולא רק היא... פעם השמאל נלחם כחיה פצועה על "הערך הקדוש": "אין פרטנר אחר". אחר כך הוא המיר אותו ב"ערך קדוש חלופי": "לא לנו לקבוע עבורם מי ינהיג אותם". היום הוא כבר מתפשר על "הערך הלא קדוש": "אם לא ערפאת אז מישהו אחר, נו באמת, מה זה משנה?"... כבר מזמן שהשמאל נוקט בעמדה שמעשית פירושה צידוד באויב, זו איננה הקנטה, זו עובדה. ראשית: השמאל מודה בגלוי בכך שהוא מאמין שמאבקו של האויב מאבק צודק הוא (זה לא סוד). שנית: השמאל נאבק למען כניעת ישראל, קרי: בריחתה מן השטחים תחת הסיסמא: "לצאת מן השטחים למען ישראל" (גם זה לא סוד), והנה כמה מפתיע: ממש "במקרה" זהו בדיוק גם מטרת הטרור... האם באמת קיים הבדל מהותי בין מאבק ובין דרכו? האם השמאל באמת יכול בעת ובעונה אחת גם להצדיק את המאבק הפלסטיני וגם לגנות את דרכו? למאבק הפלסטיני ולטרור הרי ישנה אותה מטרה. המאבק והדרך חד המה, מטרתם זהה. אם השמאל מסייע ל"מאבקם הצודק של אויבינו", בהכרח הוא גם מסייע לטרור. כל נסיון להפריד ביניהם אינו אלא דמגוגיה, התחסדות, וזריית חול בעיניים. השמאל טוען שהוא חלילה איננו מצדיק את הטרור, הוא רק מנסה "להבינו" כדי לדעת הכיצד יש להתמודד עימו. לפי ה"הבנה" המופלאה של השמאל הסיבות לטרור הן: מצוקה כלכלית, יאוש, ותשוקת נקמה עקב הרג, פציעה או התעללות באחד מבני המשפחה. האמנם זוהי "הבנה" אמיתית? האם זו התמונה כולה? השמאל, מסתבר, אינו אוהב לבלבל את עצמו עם העובדות. הוא "מבין", וזהו. הקשר ההפוך בין עוני וטרור: http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-2042897,00.html ובכן, הפתעה: קיים גם הסבר אלטרנטיבי ל"הבנת" הטרור, למשל: מערכת כלל איסלאמית משומנת המשתמשת בכלים רבי עוצמה כגון שטיפת מוח, מצוקה כלכלית מכוונת, דת, הסתות, תקציבי עתק, וגם טרור ומעשי לינץ´ בכל מי שמעז להביע דעה אחרת... כל זאת למען מטרה אחת ויחידה: השמדת ישראל! כן, יש גם "הבנה" אחרת. אבל השמאל מתעקש שהדרך היחידה להבין את הטרור היא דרכו... את הדרך הסוביקטיבית בה הוא מבין את הטרור הוא מכנה "הבנה" (ואת הבעלות על המונח הוא לוקח לעצמו...). האם זוהי באמת "הבנה"? לא. זו קונספציה! יתרה מכך: זהו מנגנון הגנה. הנה הסבר ברמה הפסיכו–אנליטית (בטענות נא לפנות לזיגמונד, לא אלי): ה"הבנה" של השמאל אינה אלא מנגנון הגנה נפשי, שנועד לאפשר לשמאלן לחיות בשלום עם תפיסה מעוותת לגמרי. תפיסה אשר משמעותה המעשית הינה תמיכה במאבק המבצע מעשי טבח בעמו משלו. השמאלן יודע היטב שמטרתו האמיתית של האיסלאם היא להשמידנו, אך ידיעה זו משתקת אותו מפחד, לכן הוא מסרב להביאה לתודעתו. לשם כך הוא מסתייע במנגנוני הגנה (כמו הכחשה, למשל). לא לחינם הנסיון לגרום לשמאלן להעלות על דעתו את האפשרות שזו איננה מלחמה של עם כבוש ומסכן למען שחרורו מעבדות לחירות, אלא מלחמה כלל איסלאמית למען השמדתנו, נידון מראש לכישלון... הקונספציה הזו לפיה מאבקם של הפלסטינים "מובן" ולפיכך יש להתייחס אליהם בסלחנות, פשטה לא רק בקרב השמאל אלא בעולם כולו. למשל, האו"ם מיד הזדעק לבדוק האם נטבחו ערבים בג´נין, אך משך שנים ארוכות מעולם לא העלה על דעתו לבדוק האם נטבחים יהודים. מדוע? האם לא טובחים בנו? טובחים! אלא ששחיטת היהודים נתפסה אצלו כ"מובנת" (ובאופן מעשי: מוצדקת). כמוהו גם האירופאים ואפילו ארגון אמנסטי. והנה לאחרונה, מאז נאום בוש, החל תהליך מדהים של התפכחות בעולם כולו. מאז כבר ארגון אמנסטי הגיע להארה הנפלאה לפיה שחיטת יהודים פסולה היא, ולפיכך החליט הארגון להסיר את חותמת השגחת הכשרות שלו משחיטת היהודים. נפלא, והנה כעת גם האיחוד האירופי לפתע זכה להארה, סוף סוף הוא "גילה" את ההסתה: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2049753,00.html נברכו כמובן בברכת "מזל טוב" (מגיע לו). אגב, מדוע זה לקח לו שנים רבות כל כך (שנים בהם יהודים נטבחו והוא שתק)? כנראה ששוב מדובר בשבי באותה קונספציה מעוותת ושגויה: קונספציית ה"הבנה" (שמשמעותה הצדקה). ובכן, בהתאם לאותה רוח של תהליך ההתפכחות התחיל גם שר ההגנה של ארה"ב לבטא תפיסת עולם אשר פעם נתפסה כ"גזענות טהורה" שפשוט "לא תעלה על הדעת": http://images.maariv.co.il/cache/cachearchive/07082002/ART331102.html האם מדובר באירועים מקריים בלתי קשורים זה לזה, או בתהליך התפכחות כלל עולמי? העתיד יאמר... לסיכום דיון מסוג זה, אני תמיד שואל את אותה השאלה, ותמיד נותר גלמוד ובלא מענה: אם השמאל אכן איננו מצדיק את הטרור (אלא רק "מבין" אותו), כיצד היה נוהג הוא אילו כן היה מצדיק אותו?... ערב טוב, ו... המשך "הבנת" הטרור מהנה לכולנו...
חלקנו מהללים ומשבחים את צה"ל על מאמציו האדירים למנוע פיגועים ולפגוע בתשתיות הטרור. חלקנו מרססים כתובות נאצה על רכביהם של טייסים. חלקנו אומרים "תודה" לכוחות הביטחון על מאמציהם העילאיים לשמור על ביטחוננו. חלקנו אומרים "שואה", כלומר צה"ל הוא צבא המזכיר את הצבא הנאצי משום שהוא טובח בנשים וילדים. אלו מבינינו המביעים הערכה לכוחות הבטחון, מאמינים שהצבא הוא צבא מוסרי (הדוגל בטוהר הנשק), המדינה היא מדינת חוק, ולכן כאשר ישנם חריגים הם מטופלים כבר על ידי הצבא עצמו. במקביל גופי זכויות האדם למיניהם מגישים בג"צים, ושלטון החוק דואג לכפות על הצבא את נורמות המוסר הראויות. אך אלו מבינינו שצה"ל (משום מה) דווקא מזכיר להם את הצבא הנאצי (כמו יפה ירקוני ואחרים) כופרים בלגיטימיות של המערכת (אנשים כאלו אף עלולים להרחיק עד כדי בגידה במולדתם, כפי שרמז גדעון עזרא). בתווך ישנן וריאציות מגוונות, ואולם צריך לאמר את האמת: "בגדול" החלוקה היא לשניים: מצד אחד עם ישראל אשר מודה לכוחות הביטחון, מוקירם ותומך בהם, וממולו כל אלו שמגנים את כוחות הבטחון ונאבקים בהם בכל עוצמתם כדי לרפותם ולכבול את ידיהם (לעיתים להלשין עליהם לבית דין בינלאומי, ואף להשחית את רכושם). השמאל שהזדעזע ממותם של הילדים והאזרחים בהתנקשות בשחאדה, לוקח את האחריות לכך על "עצמו" (על צה"ל), וחש שהוא הגיע לרמת מוסר עילאית: שהרי הוא מבקר את "עצמו" (את מדינתו). הוא רק לא שם לב לבעיה פעוטה: זו איננה ביקורת עצמית! זוהי ביקורת על מדינתו, ביקורת שגם אויביה המרים ביותר של מדינתו שותפים אליה... האם זוהי באמת ביקורת עצמית? היכן בדיוק עובר הגבול בין לבקר את מדינתך ובין להיות "גייס חמישי"?... הביקורת של השמאל על צבאו ועל מדינתו, כבר מזמן איננה ביקורת עצמית. ביקורת עצמית כשמה כן היא: ביקורת של השמאל על עצמו. אלא שהשמאל איננו מעלה על דעתו לעשות זאת. "יש גבול" היא תנועה שמדגימה את האבסורד הזה בצורה מצויינת: יש גבול - למי? יש גבול - למה? כמובן: לכל הדברים שהתנועה מתנגדת להם (יש גבול להגנה העצמית שישראל רשאית לנקוט מפני אויביה). ומה בדבר גבולות לתמיכה ב"צדקת האויב"?... עד אנה ירחיק השמאל בתמיכתו ב"מאבקם הצודק של אויבינו"? בגבולות הללו הם דווקא אינם אוהבים לעסוק... השמאל נאבק למען שבירתה של האוכלוסיה הישראלית, כניעתה, ובריחה מן השטחים. מצד אחד מנסה הציבור הישראלי להפגין כושר עמידה, מאידך – כושר העמידה היחידי שמגלה השמאל הוא הכושר לעמוד עם ידיים מורמות... כל הקונספציות של השמאל קורסות בזו אחר זו. פעם זעק השמאל: "אין פתרון צבאי". היום מתברר שמאבקו של צה"ל בטרור נושא פירות רבים, ולא רק צבאיים: גם ארה"ב מגלה פחות ופחות "הבנה" כלפיו, ולא רק היא... פעם השמאל נלחם כחיה פצועה על "הערך הקדוש": "אין פרטנר אחר". אחר כך הוא המיר אותו ב"ערך קדוש חלופי": "לא לנו לקבוע עבורם מי ינהיג אותם". היום הוא כבר מתפשר על "הערך הלא קדוש": "אם לא ערפאת אז מישהו אחר, נו באמת, מה זה משנה?"... כבר מזמן שהשמאל נוקט בעמדה שמעשית פירושה צידוד באויב, זו איננה הקנטה, זו עובדה. ראשית: השמאל מודה בגלוי בכך שהוא מאמין שמאבקו של האויב מאבק צודק הוא (זה לא סוד). שנית: השמאל נאבק למען כניעת ישראל, קרי: בריחתה מן השטחים תחת הסיסמא: "לצאת מן השטחים למען ישראל" (גם זה לא סוד), והנה כמה מפתיע: ממש "במקרה" זהו בדיוק גם מטרת הטרור... האם באמת קיים הבדל מהותי בין מאבק ובין דרכו? האם השמאל באמת יכול בעת ובעונה אחת גם להצדיק את המאבק הפלסטיני וגם לגנות את דרכו? למאבק הפלסטיני ולטרור הרי ישנה אותה מטרה. המאבק והדרך חד המה, מטרתם זהה. אם השמאל מסייע ל"מאבקם הצודק של אויבינו", בהכרח הוא גם מסייע לטרור. כל נסיון להפריד ביניהם אינו אלא דמגוגיה, התחסדות, וזריית חול בעיניים. השמאל טוען שהוא חלילה איננו מצדיק את הטרור, הוא רק מנסה "להבינו" כדי לדעת הכיצד יש להתמודד עימו. לפי ה"הבנה" המופלאה של השמאל הסיבות לטרור הן: מצוקה כלכלית, יאוש, ותשוקת נקמה עקב הרג, פציעה או התעללות באחד מבני המשפחה. האמנם זוהי "הבנה" אמיתית? האם זו התמונה כולה? השמאל, מסתבר, אינו אוהב לבלבל את עצמו עם העובדות. הוא "מבין", וזהו. הקשר ההפוך בין עוני וטרור: http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-2042897,00.html ובכן, הפתעה: קיים גם הסבר אלטרנטיבי ל"הבנת" הטרור, למשל: מערכת כלל איסלאמית משומנת המשתמשת בכלים רבי עוצמה כגון שטיפת מוח, מצוקה כלכלית מכוונת, דת, הסתות, תקציבי עתק, וגם טרור ומעשי לינץ´ בכל מי שמעז להביע דעה אחרת... כל זאת למען מטרה אחת ויחידה: השמדת ישראל! כן, יש גם "הבנה" אחרת. אבל השמאל מתעקש שהדרך היחידה להבין את הטרור היא דרכו... את הדרך הסוביקטיבית בה הוא מבין את הטרור הוא מכנה "הבנה" (ואת הבעלות על המונח הוא לוקח לעצמו...). האם זוהי באמת "הבנה"? לא. זו קונספציה! יתרה מכך: זהו מנגנון הגנה. הנה הסבר ברמה הפסיכו–אנליטית (בטענות נא לפנות לזיגמונד, לא אלי): ה"הבנה" של השמאל אינה אלא מנגנון הגנה נפשי, שנועד לאפשר לשמאלן לחיות בשלום עם תפיסה מעוותת לגמרי. תפיסה אשר משמעותה המעשית הינה תמיכה במאבק המבצע מעשי טבח בעמו משלו. השמאלן יודע היטב שמטרתו האמיתית של האיסלאם היא להשמידנו, אך ידיעה זו משתקת אותו מפחד, לכן הוא מסרב להביאה לתודעתו. לשם כך הוא מסתייע במנגנוני הגנה (כמו הכחשה, למשל). לא לחינם הנסיון לגרום לשמאלן להעלות על דעתו את האפשרות שזו איננה מלחמה של עם כבוש ומסכן למען שחרורו מעבדות לחירות, אלא מלחמה כלל איסלאמית למען השמדתנו, נידון מראש לכישלון... הקונספציה הזו לפיה מאבקם של הפלסטינים "מובן" ולפיכך יש להתייחס אליהם בסלחנות, פשטה לא רק בקרב השמאל אלא בעולם כולו. למשל, האו"ם מיד הזדעק לבדוק האם נטבחו ערבים בג´נין, אך משך שנים ארוכות מעולם לא העלה על דעתו לבדוק האם נטבחים יהודים. מדוע? האם לא טובחים בנו? טובחים! אלא ששחיטת היהודים נתפסה אצלו כ"מובנת" (ובאופן מעשי: מוצדקת). כמוהו גם האירופאים ואפילו ארגון אמנסטי. והנה לאחרונה, מאז נאום בוש, החל תהליך מדהים של התפכחות בעולם כולו. מאז כבר ארגון אמנסטי הגיע להארה הנפלאה לפיה שחיטת יהודים פסולה היא, ולפיכך החליט הארגון להסיר את חותמת השגחת הכשרות שלו משחיטת היהודים. נפלא, והנה כעת גם האיחוד האירופי לפתע זכה להארה, סוף סוף הוא "גילה" את ההסתה: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2049753,00.html נברכו כמובן בברכת "מזל טוב" (מגיע לו). אגב, מדוע זה לקח לו שנים רבות כל כך (שנים בהם יהודים נטבחו והוא שתק)? כנראה ששוב מדובר בשבי באותה קונספציה מעוותת ושגויה: קונספציית ה"הבנה" (שמשמעותה הצדקה). ובכן, בהתאם לאותה רוח של תהליך ההתפכחות התחיל גם שר ההגנה של ארה"ב לבטא תפיסת עולם אשר פעם נתפסה כ"גזענות טהורה" שפשוט "לא תעלה על הדעת": http://images.maariv.co.il/cache/cachearchive/07082002/ART331102.html האם מדובר באירועים מקריים בלתי קשורים זה לזה, או בתהליך התפכחות כלל עולמי? העתיד יאמר... לסיכום דיון מסוג זה, אני תמיד שואל את אותה השאלה, ותמיד נותר גלמוד ובלא מענה: אם השמאל אכן איננו מצדיק את הטרור (אלא רק "מבין" אותו), כיצד היה נוהג הוא אילו כן היה מצדיק אותו?... ערב טוב, ו... המשך "הבנת" הטרור מהנה לכולנו...