מי מצא

מי מצא

לאחרונה היו דיונים בפורום על כל מיני נושאים, שגרמו לאוריאל ולי לדסקס ביננו עניניי אימוץ. באחת השיחות דיברנו על בחירה, ועל כך שבעבר היה נהוג לומר לילד מאומץ שבחרו בו מכל הילדים. אוריאל התנגד לזה מייד. לא בחרנו בזיו. אנחנו קיבלנו את זיו כמו שאחרים מקבלים ילד בלידה - רגע אחד היא הייתה רעיון דו מיני, בין גזעי בכל גיל בין חצי שנה לשלוש שנים, וברגע לאחריו היא הייתה בתנו בת הכמעט שלוש ממוצא קזחי. באותו רגע היא הייתה בתנו ללא כל פיקפוקים (ואם אני חייבת להיות ישרה עם עצמי ולהודות שהתאהבתי בה במהלך תקופת החיברות ולא באותו רגע, ברור שעבור אוריאל האהבה הייתה מיידית וחד משמעית).

אתמול בערב היה תורי להקריא ספרים לפני השינה. זיו בחרה שני ספרים, ואני הוספתי לזה את "משה בתיבה" לקראת פסח. להבדיל משנים קודמות, זיו האזינה בתשומת לב לסיפור, בדקה את הציורים ושאלה שאלות הבהרה. הפעם היא ממש ראתה את ההקבלה לסיפורי אימוץ. לאחר שסיימתי את הסיפור, היא לא שילחה אותי מן החדר כדי שתוכל לשחק, אלא חיבקה את זרועי והתחילה עם "אמא" באותו טון בו היא משתמשת כאשר היא רוצה משהו אך בטוחה האם זה אפשרי "מי מצא אותי?"
אופס. כבר סיפרנו לה אינספור פעמים את סיפור חייה עד לפגישה איתנו והפיכתנו למשפחה, אבל עכשיו ממש לא הייתי מוכנה לזה.
הסברתי לה שלא מצאו אותה. שהאשה שילדה אותה (כי כל התינוקות מגעים מבטן של אשה) לא יכולה הייתה לטפל בה ("למה?" אני לא יודעת), ולכן נתנה אותה לאנשים מבית הילדים, שטיפלו בה.
"מי מצא אותך?"
סבתא ילדה אותי."
"מי מצא את סבתא?"
"סבתא שלי ילדה אותה"
"מי מצא את סבתא שלך?"
"סבתא של סבתא (סבתא מרי) ילדה אותה"
"יש לה שם מוזר." (בפועל אמרתי את שמות כל הסבתות.)
אבל על פי חיבוק זרועי והבעת פניה היה ברור שהנושא עדין לא סגור אצלה. לקחתי את שיחותי עם אוריאל צעד אחד קדימה. "את יודעת", אמרתי לה "כל הזמן ידעו היכן את וטיפלו בך, לא היה צריך למצוא אותך. אותנו היה צריך למצוא. אנחנו הלכנו לשופטת שתרשה לנו לאמץ, ורק אחרי שבדקו אותנו והרשו לנו בבלגיה, האנשים בקזחסטן מצאו אותנו להיות הורים שלך".
לאותו רגע זה עזר. זיו הרפתה מזרועי, פניה התבהרו והיא עברה ל"אמא, הייתי רוצה שכל ה-werlsbol (גלובוס) יהיה snoep (ממתק). ככה הייתי יכולה לאכול אותו"

והבוקר היא הגיעה למיטתנו מצויידת בכריתה ושמיכתה. לאחר שנתנה לנו הוראות לסידור המיטה כראוי לצרופה, היא רצה בזריזות להביא את koetje (בובת פרווה של פרה החביבה עליה לאחרונה) "כי היא גם נבהלה מהחלום".

אני רק מקווה שלא הלכתי רחוק מדי.
 

גילעד 63

New member
משה בתיבה

משה הוא אכן סיפור אימוץ. לפניו היה עוד אחד. בניו של יוסף מאסנת בת פרעה, אפרים ומנשה אומצו באיזה אופן על ידי יעקב "כראובן ושמעון יהיו לי" והפכו לשווים בין שאר עשרת השבטים.
 

KallaGLP

New member
לדעתי לא מדובר כאן בסיפור אימוץ.

זה יותר דומה לסיפור מלחמה, שבה מעבירים ילדים לידי זרים כדי להציל את חייהם. לאמא של משה לא הייתה כל כוונה לוותר על בנה והיא לא סבלה מחוסר מסוגלות הורית משום סוג. אני לא רואה במה שהיא עשתה אקט של ויתור על הילד, אלא אקט נואש של הצלה בתנאים אקוטיים של סכנת חיים מיידית. זה סיפור טרגי שיש בו בהחלט קווים משיקים לאימוץ, אך מעולם לא ראיתי בו סיפור אימוץ אמיתי.
ובלי קשר, בתך חכמה ומתוקה.
 

סביון1

New member
אולי המסירה של משה לא היתה דומה לסיפורי אימוץ

של ימינו, אבל בת פרעה כן אימצה אותו כבנה.
 

KallaGLP

New member
יש שלושה צלעות למשולש.

מבחינתי זה לא ממש סיפור אימוץ. כמובן שזכותם של אחרים לחשוב אחרת.
 

גילעד 63

New member
מעבר לזה

שמשה בעצם נמסר פעמיים. בפעם הראשונה הושם בתיבה על שפת היאור, ובפעם השנייה ישירות לבת פרעה.
מבחינת בת פרעה, היא אימצה אותו כשמצאה אותו ביאור.
מבחינת יוכבד אימו, הוא נמסר לאימוץ אחרי שנגמל.
אולי בפעם הראשונה הביולוגית לא פעלה כמו התסריט הקלאסי של אימוץ אבל בפעם השנייה בהחלט כן.
 

KallaGLP

New member
נישאר חלוקים בדעתנו.

ובהזדמנות זו תיקון טעות: שלוש צלעות.
 

גילעד 63

New member
כרגיל
וסחתין על התיקון

 
יוכבד לא מסרה אותו לאימוץ

אך בתיה אימצה אותו.

כמו בספורי מלחמה רבים ונוראיים, הילד חזר לעמו ומשפחתו עם בגרותו.
שלא כמו בסיפורי אימוץ רבים, אמו המאמצת הצטרפה אליו למרות הבדלי התרבות (או לפחות ככה התוספות לטקסט התנכי טוענות), ולא גרמה לו להקרע בין משפחותיו.

עבור זיו התקיים סיפור האימוץ של משה על ידי בת פרעה. בניגוד לסיפור האימוץ של טרזן, היא ראתה שמשפחה הביולוגית לא מתה כדי שהילד מאומץ.
אם אני מכירה אותה, כעת נעבור תקופת עיבוד לזה, ובובות רבות ימצאו על ידי מי שיצילו אותם לאחר שמסרו אותם, ולא רק טופלו באהבה אחרי שההורים והמשפחה המורחבת מתו.

השלב הבא - להתמודד עם סיבות מסירה שאינן אהבה טהורה בזמן מלחמה למען הצלת חיי הילד.
 

גילעד 63

New member
אמו של משה

מסרה את בנה למה שאני חושב שאפשר לכנות, עמותת האימוץ הגדולה בשמיים. היא מסרה אותו מתוך אמונה שיינצל כי יימצא ויאומץ.
הרבה אמהות ביולוגיות מוסרות את ילדיהן כדי שיהיו להם חיים טובים יותר כי הן לא רואות תסריט שבו הן יכולות להעניק לו את מה שהוא צריך. במקרה הזה אין אפשרות לשמור עליו חי.
מרגע שבתיה בת פרעה מוצאת אותו, יש כאן קוים משיקים מאד לאימוץ מבחינת המאומץ עצמו.
 

KallaGLP

New member
יש קווים משיקים

אך לדעתי זה לא סיפור אימוץ. אני לא מאמינה בעמותת האימוץ הגדולה בשמיים, כך שזה לא אומר מבחינתי כלום. זה היה ניסיון נואש להצלה והוא הצליח, כי זה סיפור אלגוריה וזה חייב היה להצליח ולהתנהל בדיוק על פי הקווים שישרתו את הסיפור, לכל האורכו. שוב, כל אחד זכאי לדעתו. בעיניי זה לא סיפור אימוץ.
 

גילעד 63

New member
ברור שכל אחד זכאי לדעתו

יחד עם זה, כשכתוב שיוכבד מוסרת אותו אחרי שנגמל לבת פרעה, ובת פרעה "תיקחהו ויהיה לה לבן". אם זה לא אימוץ מה זה כן אימוץ?
הוא לא גודל כניצול מלחמה או אסון. הוא ממש אומץ וגודל כמצרי לכל דבר ולא סופר לו דבר על מקורותיו הביולוגיים.
לכל אחד זכות לדעתו. לאחד זברה זו חיה שחורה עם פסים לבנים ולשני זו חיה לבנה עם פסים שחורים אבל אין ויכוח שזו זברה.
יחד עם זה, זו רק דעתי.
 

גילעד 63

New member
לא עניין של קשה. עניין של שיחה ודיון

זה טבעה של שיחה שיש בה פתח לעמדות ודעות שונות, והאחד מראה לשני ולפעמים יכול לנסות לשכנע אותו או לנסות לראות כיוונים שונים משלו.
זה כמו שאני אגיד לך שקשה לך לראות עמדה שונה משלך, לבחון את הדברים מחדש וכתוצאה מזה לשנות את דעתך. לא?
 

KallaGLP

New member
לא, כי אני מקבלת את העובדה

שדעתך שונה משלי. אני הסברתי את עמדתי אך אין לי עניין לעסוק בניסיונות שכנוע כי מבחינתי זה בסדר שמישהו יחשוב אחרת, אין כאן הרי נוסחה מתמטית נכונה באופן מוחלט. כל אחד קורא את הכתוב ומחליט מה דעתו (עם או בלי קשר לכתוב), אני לא רואה צורך לחזור על דבריי שוב כי לדעתי הם מספיק ברורים.
לטעמי בניסוחים שלך יש איזה משהו חמקמק של כאילו עליונות שממנה משתמע שברור שהעמדה שלך היא הנכונה והצודקת וכל היתר אינן נכונות, ולא משנה מה חושב מי שמחזיק בהן. זו לפחות התחושה שלי מההתכתבות איתך ולכן אני מנסה להימנע מלהיכנס לדיונים מהסוג הזה איתך. יכולתי לכתוב דברים רבים על מה שאתה כותב, לא רק בשרשור הזה, אך מסיבה זו אני נמנעת מלעשות זאת. איכשהו, אתה נותן תחושה שמי שחושב אחרת ממך תמיד טועה, אבל אתה סולח לו כי מה לעשות, המסכן לא מבין מהחיים שלו.
התלבטתי אם לכתוב את הדברים האלה או לא, אך החלטתי לנסות להסביר את תחושתי.
 

גילעד 63

New member
אני אצטט אותך לעצמך

את זכאית לחלוטין לדעתך לגבי מה שצורת הכתיבה או ההתנסחות שלי עושה לך. יותר מזה את זכאית להביע אותה.
אני לא יכול להיות אחראי לתחושות שלך. כמו הדעות שלך, הן רק שלך.
אני סתם חושב שהיה ראוי אם היית כותבת את הביקורת האישית הזו והשיתוף בתחושותייך לגבי כבנאדם, במסר ולא בשרשור, אבל זו רק דעתי.
מה שאני לא מבין זה למה את רק מנסה להימנע. באמת תימנעי. גם אני אעשה אותו דבר.
דרך אגב, אפשר היה לומר בדיוק את אותם דברים על מה שאת אומרת ואיך שאת כותבת, אבל זו רק דעתי.
 

KallaGLP

New member
ואכן הגבתי לנוגה ולא לך.

אתה זה שהגבת לי. אחרי שהגבת, ניסיתי כמה פעמים לעצור את הדיון, אך אתה התעקשת ועוד באת אליי בטענות למה אני לא מעוניינת להמשיך בדיון. קצת סותר את הרצון שלך להימנע, לא? שלא לדבר על כך שאתה מצפה שאני אשתוק כשאתה מגיב להודעה שלי. ובסוף אתה גם יוצא נעלב כשמנסים להסביר לך בעדינות מה אתה עושה. אתה ממש רוצה לשלוט כאן בעניינים, אבל אם אתה רוצה להימנע מדיון איתי, כל מה שאתה צריך לעשות הוא לא להגיב כשאני מגיבה להודעות של אחרים. אם תגיב להודעה שלי, אני לא יכולה להבטיח שאמנע מתגובה.
 
זה בהחלט עניין של שיחה ודיון

לכתוב שכל אחד זכאי לדעתו ואז לכתוב:
"לאחד זברה זו חיה שחורה עם פסים לבנים ולשני זו חיה לבנה עם פסים שחורים אבל אין ויכוח שזו זברה."
זה לאמר בפועל - כל אחד זכאי לדעתו, כל עוד הוא מסכים לדעתי.

קאלה רואה השקה לאימוץ, אך לא אימוץ במלוא מובן המילה.
אתה לא רואה סייגים לאימוץ.
מה הבעיה פשוט לקבל את זה שאתם מפרשים את סיפור "משה בתיבה" (או כל סיפור אחר) אחרת, במקום לכפות על האחר את דעתך?
 
למעלה