מי מכיר?מי יודע?

[ryurach]

מי מכיר?מי יודע?

אנחנו גרים בחו"ל, ובחודש הבא אני באה לארץ לביקור של חודשיים. מישהו מכיר גן, פעוטון, משפחתון טוב בתל אביב לבת שלי, שהיא בת שנה וחצי?

 

[אםהבניםשמחה]

לא מכירה, אבל...

למרות שלא שאלת אני עונה

לא נראה לי שבתור בת שנה וחצי, בארץ זרה, עם המון אנשים לא מוכרים, ובית לא מוכר, הייתי מסוגלת להכנס למשפחתון ולהתרגל אליו. מה גם שיש רק חודשיים...

 

[ליליה והגמדים]

למה לשלוח ילדה למשפחתון בחופשה?

אני מבינה שלעיתים יש סידורים וחברים וכולי, אולם אין מי שישמרו על הילדה?

 

[irisgh]

כי

יש אנשים שרוצים כל יום את הכמה שעות פרטיות-שקטות שלהם. ויש ילדים שמעסיקים אותך באינטנסיביות רבה. ואז כל תכנון היום חייב להיות סביבם. בין אם זה עבודה, ובין אם חופשה. גם חופשת מולדת להורים זה לא 'נופש'. כשרוצים לפגוש אנשים ולדבר איתם באמת, ילדים בני שנה וחצי הם ממש קוץ בתחת (אופס, סליחה). זה באמת לא פשוט 'להסתגל' לחודש וחצי. אבל אני מכירה אנשים שזה הצליח להם.

 

[ryurach]

and...

yes , i think that you are right , i think she will be happy with other kids then sometimes going with me to see all my friends that dont have kids , and she will have nothing do

 

[צימעס]

אבל...

כדאי להיות רגישה. אני מסתכלת על זה כך: הילדה תהיה במסגרת עם מטפלות וילדים שהיא לא מכירה, או עם אמא וחברים של אמא שהיא לא מכירה. לדעתי האפשרות השניה קלה יותר לילדה. ועוד נקודה - את אמא עכשיו. חבריך לא מצפים ממך שתנהגי כבעבר. ניתן להתגמש מעט: להפגש עם חברים שלך בפארק בו יהיה לבתך מה לעשות, לבחור את המקומות בהם אוכלים להיות ידידותיים לילדים, על שפת הים, לבקש מחברים שיבקרו אותך במקום שאת תבקרי אותם וכו'.

 

[irisgh]

זה קצת מסובך

אתה מגיע מחו"ל ומצפה שכולם פתאום יבואו לבקר אותך באופן שמתאים לך. אבל בעצם, לכל אחד יש את החיים שלו. הם לא בחופשה. הם ממשיכים לעבוד. ומתאים להם בעצם, למשל, הפסקת צהריים באמצע העבודה. ומלבד זאת, כאמא לילד אנרגטי, שיודע יפה מאוד להראות כשמשעמם לו: יש ילדים שבאמת צריכים יותר גירויים, מקומות עמידים לילדים, וכד'. יניבי, מגיל אפס וחצי, מת על ילדים אחרים. וכל 'חופשה' שעשינו, ללא ילדים, היתה קשה לו. ובכל פעם שמצאת ילדים, או מקום שמתאים לילדים, הוא פרח. ילדה בת שנה וחצי עדיין עשויה לדרוש 'מרדף': מטפסת למקומות מסוכנים לה וכד'. זה גיל, שאצל ילדים מעט נועזים, הוא קשה מאוד. יש להם יכולת פיזית לא קטנה, בגובה הראש + כסא + שולחן. והשיפוט לעומת זאת ...

 

[צימעס]

אני. אני מדברת רק עלי (ועל בעלי).

מרגע שנולדו ילדינו, אנחנו משפחה. על כל הויתורים שעלינו לעשות. נסיעות לחו"ל אינן טיולים כמו פעם, אלא בקצב ובאופי המתאימים לילדים (למשל - רכבת במקום מטוס

) מפגשים עם חברים אינן בבארים רועשים צפופים ועשנים. אנחנו משתתפים רק אירועים המתקימים בשעות הנוחות לנו. אנחנו מארחים יותר ממתארחים (חברינו הקרובים נטולי ילדים). אם אנחנו באים, זה לא "רק לכוס קפה". באופן כללי, אנחנו פחות מבלים. ככה אנחנו. וכשאנחנו חורגים - יותר מדי טיולים, נסיעות, פגישות - אנחנו רואים איך אנחנו והילדים נעשים עיפים, חולים, עצבניים, חסרי סבלנות. שיפוטיות? אולי. אני מדמינת איך ילדי היו מרגישים במקום הילדה.

 

[irisgh]

נגעת בוואחד דילמה

מסכימה עם כל מילה. כמובן שגם אני, לצערי, גיליתי בדיוק את אותו הדבר, ואת המחיר שאנחנו משלמים בכל פעם שאני 'שוכחת'. ובכל זאת, את מגיעה לדילמה ענקית. כמה אני, אנחנו, עדיין בני אדם. איזה חלק מהחיים נקבע על ידינו. איך אנחנו שומרים גם על האיזון הנפשי שלי, שלך, של הבוגרות והבוגרים. זה נראה לי מקום לשרשור חדש. איפה אני, בעולם החדש הזה. אני רק אמא? גם אמא? גם בנאדם שעדיין אוהב הרפתקאות? זהו, שהחיים מסובכים.

 

[ryurach]

גם אני כמוך

אני חושבת את קצת טועה לגבילפאב לא יצאתי כבר שנים והבת שלי כל הזמן איתי אני לא עושה שום דבר בלעדיה

 

[צימעס]

לא יהיה לשתיכן קשה, פתאום גן?

 

[Kalla]

את יודעת

גם כשהורים מרשים לעצמם לפעמים לבלות בלי הילדים, זו עדיין משפחה ואפילו משפחה שבה רוב הזמן כן עושים ויתורים ופשרות ומבלים הרבה פחות. זה שפעם ב... נוסעים לחו"ל/הולכים לפאב/משתתפים באירוע ללא הילדים כדי לבלות כמו פעם עדיין לא מפחית מעניין המשפחה והויתורים היומיומיים. אני לא רואה את הויתורים כמטרה בפני עצמה כדי לטפוח לעצמי על השכם ולהגיד לעצמי שבזכות זה אנחנו הורים טובים יותר, אלא כאילוץ. נכון שהאילוץ הזה הכרחי רוב הזמן ואני תמיד אעדיף את האילוץ הזה אם זה מה שדרוש כדי לגדל את הילדים שלי, אך זה לא אומר שלא אנצל את ההזדמנויות הנדירות שיש לי כן לבלות לבד עם בעלי באווירה של "פעם". וזה בלי שום קשר לבילויים הרבים והכיפיים שכן עושים עם הילדים, תוך התחשבות מלאה בצרכים שלהם. גישת ה"הכל או לא כלום" אף פעם לא התאימה לי בתחום הזה. ובלי קשר - אני לא מכירה את הילדה הזאת, את צרכיה החברתיים ואת יכולת ההסתגלות שלה ולכן קשה לי לשפוט, גם אם על פניו גן חדש לתקופה כה קצרה במקום זר לילדה בגיל כה מוקדם לא נראה לי פתרון טוב. כמו כן, לא התבקשנו לחוות דעה. אני רק יודעת שלילדיי במקרה כזה הייתי דואגת למצוא סידור אחר או לחילופין, אם לא הייתי מצליחה, לבלות את התקופה הזאת איתם.

 

[צימעס]

תיארתי מה היה אצלי עד כה

זה בהחלט לא ערך "להמנע לעד מבילוי ללא הילדים", אבל באמת נדיר מאוד אצלי שהיה משהו שאני מאוד רוצה, ם רוצה להגיע בלי הילדים או לא יכולה להביא את הילדים, וגם באמת יש לי כח בשבילו. זה קרה לנו פעמים ספורות, בכולן הילדים היו עם סבא/סבתא או אבא.

 

[Kalla]

זה שאין כוח אני מבינה.

אצלנו יש תמיד אופר (שהילדים, אגב, קרואים לה סבתא מרוב שרגילים אליה ואוהבים אותה) שישנה בבית 6 לילות בשבוע וסבתא במרחק 10 דקות נסיעה למקרי חירום, וכל הילדים (אני לא מדברת כעת על התקופה האחרונה שאנחנו מטופלים בתינוקת) ישנים לילה שלם, כך שתיאורטית יכולנו לצאת כל ערב. אבל גם לנו אין רצון ולעיתים אין כוח, ובפועל יצאנו בשנים האחרונות מעט מאוד ולזמנים מאוד קצרים. על חו"ל אין מה לדבר ופאבים כבר מזמן לא "אין" אצלנו. לסרט הולכים אולי פעם בשנה, וגם זה רק בגלל שלא רצינו לפספס את "שר הטבעות". אפילו את המנוי לתיאטרון לא ניצלנו במלואו כי לא היה לי כוח ללכת (בהריון). את המשחקים אנחנו מקיימים אצלנו בבית, מאחרים הרבה וכמעט תמיד מתארחים עם הילדים. לטיולים גם יצא לנו לנסוע רק עם הילדים. כך שבפועל, בילוי שהוא רק אנחנו לבד הוא נדיר מאוד ודווקא בגלל זה כל כך מיוחד ורצוי. אני מודה שאם הייתה לי אפשרות (ואין לי, לצערי) לעזוב הכל לשבוע-שבועיים אחרי שקרן קצת תגדל ולנסוע לחו"ל לשטוף את הראש - הייתי קופצת על ההזדמנות, ובעיני זה נורמלי לגמרי להרגיש כך. ויש לקחת בחשבון עוד דבר - עצם הידיעה שיש סבא/סבתא/מטפלת או כל גורם אחר שיכול להיות שם בשבילך במקרה הצורך, בין אם את חייבת לצאת מהבית לבילוי או לסידורים, או סתם לשחרר אותך לכמה שעות מנוחה ושינה, כבר מאוד משחררת (אני יודעת מניסיון - עצם העובדה שאני אומרת לעצמי שאם מאוד ארצה, אוכל לצאת לכמה שעות או לשכב לנוח - מה שאני אף פעם לא עושה באמת - מעודדת אותי מאוד). אמא שאין לה משפחה, כסף למטפלת ובעלה כמעט ולא נמצא בבית, והיא תמיד תקועה בבית ונטל הטיפול בבית ובילדים תמיד רק עליה, מרגישה בודדה ושחוקה וזקוקה מדי פעם לצאת מהשגרה כדי לא לאבד את כל כוחותיה ואת שפיותה. למזלי, אף פעם לא הייתי בנעליה של אם כזאת ולמרות שאני בטוחה שהייתי יוצאת מדעתי מהר מאוד, עדיין אני לא יכולה ממש לתאר לעצמי את מצבה הפיזי והנפשי. לכן, אני חושבת, שאין לי כל זכות לבקר אותה על כך שפעם בשנה וחצי היא משתוקקת למעט שעות פנויות לעצמה, גם אם נדמה לי שהייתי נוהגת אחרת, ובוחרת בסידור שאולי לא נראה אופטימלי, אך כנראה היחיד שהיא יכולה או רוצה להרשות לעצמה.

 

[צימעס]

מסכימה עם כל מה שאמרת

הדבר היחיד שנראה לי לא סביר (ז"א - קשה מאוד מאוד לילדה) במקרה זה הוא גן לחודשיים. שימי לב שבתשובתי הראשונה לאמא השואלת, הצעתי (אם אין ברירה - ונכון ש"אין ברירה" יכולה להחליט רק היא עבור עצמה) מטפלת, עם עדיפות למישהו שהילד מכיר.

 

[Kalla]

וזה גם מה שהייתי בוחרת עבור ילדיי

אך ראיתי שיש כאן תשובות של כאלה שמספרים על ילדים שדווקא העדיפו סידור של גן והסתגלו בקלות רבה, ואני סומכת על האמא שמכירה מספיק טוב את הבת שלה בשביל לדעת עד כמה סידור כזה באמת יכול להתאים לה. עוד דבר חשוב - היות והילדה חיה כל חייה בחו"ל (לפחות כך הבנתי) כשכל המשפחה וחברים קרובים בארץ, קצת בעיה למצוא כאן מטפלת שהיא מכירה. אולי במקום גן של ממש, אפשר למצוא מישהי שמטפלת בבית בעוד ילד אחד או שניים, או שיש לה ילדים משלה. מצד אחד, זה יספק לילדה חברה ומצד שני זו מסגרת אינטימית דיה.

 

[ליליה והגמדים]

../images/Emo45.gif

 

[ryurach]

because...

i think that 2 months are a long time for a kid , and i think that she will be happy in kindergarden with other kids during the day then staying at home.... i heard about other israelis that live outside of israel and do that too, thanks anyway

 

[צימעס]

את מתכונת - לחודשיים?

את באה לביקור עבודה? נראה לי קשה לפעוטה להסתגל לגן חדש (ובסגנון שונה ממה שהיא מכירה, בגלל הבדלי מנטליות) בשביל רק חודשיים. אם את חיבת - הייתי מנסה להתארגן על מטפלת, עדיף מבני המשפחה שהיא פגשה בעבר (אולי סבתא או חברים שהתארחו אצלכם).

 

[לאה_מ]

גם לי זה נראה סידור עדיף

ומאד יתכן שסבתות/דודים ישמחו מאד לשמור עליה כחלק מעניין הביקור שלכם כאן.