נותרתי פעורת נקבוביות ../images/Emo15.gif
כשאני הייתי בתיכון ניתוחים פלסטיים כבר התחילו להיות נפוצים. ניתוחי אף בעיקר. הבנות היו עושות אותם בחופש הגדול בין י"א לי"ב (כי היה אסור לעשות לפני גיל 17) וחוזרות עם אף חדש והמון התלחששויות מאחורי הגב. אבל מה? אז היה מקובל שמי שרוצה לעשות ניתוח מבקשת מההורים כסף, הם אומרים לה שמה פתאום, היא יפה גם ככה, יופי זה לא העיקר בחיים, ובטח שאף יותר קצר לא שווה את כל הכאב. מי שבאמת הרגישה שזה מה שחסר לה בחיים עבדה קשה, הרוויחה כסף, רבה עם ההורים ועשתה ניתוח, וזה לא נורא בעיניי (אם היה ניתוח שהיה עושה אותי יפה הייתי עושה אבל אני כבר מקרה אבוד
)למרות שכמעט כל המנותחות/חים שאני מכירה נראו יותר טוב קודם. מה שמזעזע בכתבה הזאת כל כך זו האימא, שטוחנת לבנותיה במוח שהן לא מספיק יפות בעיניה. שמסדרת להן ניתוח אף בגיל 15 ובגיל 17 מציעה ניתוח חזה, שנותנת לביתה לעשות פילינג כימי שורף בגיל 23(!). שמה שמעסיק אותה יום אחרי חתונתה הראשונה הוא האף שלה (אכן לא פלא שהיא התגרשה) ורואה את החזה המנופח שלה כמתנת יום הולדת לבעלה. אני מקווה שלא כל הנשים (כי עדיין מדובר בעיקר בנשים, למעט הגולש מייקל ג'קסון) שעושות ניתוחים פלסטיים רואות בעצמן חפץ שתפקידו בחיים להיות קישוט יפה, אבל קשה לי לחשוב על מניע אחר לעשות 8 ניתוחים פלסטיים. למה זה ככה? די ברור מה אני חושבת, לא?