מי לוקח למי?
טוב, יש לי קצת זמן לשרוף אז חשבתי להתייחס לטענה חשובה ומרכזית שמושמעת ע"י מי שמתנגד למדינת רווחה. גם אני נגד מדינת רווחה כי אני חושב שכולם צריכים להתפרנס מעבודה, אבל להבדיל מהקפיטליסטים למיניהם אני חושב שהכלכלה צריכה להיות בנויה בצורה שתאפשר לכל אחד להתפרנס מעבודתו וכל זמן שזה לא כך (והם גם לא רוצים שזה יקרה), אז מדינת רווחה עדיפה בעיני על ג'ונגל קפיטליסטי. בכל אופן, הטיעון שלהם אומר משהו כזה: כשמקצצים בקיצבאות למיניהן זה לא נכון ש"לוקחים" משהו מאנשים. המצב הוא הפוך, כדי לממן את הקיצבאות הממשלה "לוקחת" מאנשים כסף שהם הרוויחו ביושר ונותנת אותו לאנשים שהרוויחו פחות כסף. אז כשמקצצים בקצבאות, ובמקביל עושים הקלות במס לעשירים, זה לא שלוקחים לעניים את כספם אלא מחזירים לעשירים את כספם. איך שאני מבין את הטענה היא אומרת משהו כזה: נגיד שאנשים הולכים לדוג בנהר, רוב האנשים מצליחים לדוג דג או שניים וכמה אנשים מצליחים לדוג עשרה דגים. ואז באה הממשלה, לוקחת מהם חמישה דגים ומחלקת אותם לאלה שהצליחו לדוג רק דג אחד. הטיעון הזה הוא די חזק, אבל מוטעה, הסיבה שהוא מוטעה היא שהכלכלה הפסיקה לעבוד בצורה כזאת בערך לפני 8000 שנה. מהיום שבני אדם התחילו להתיישב ולגדל מזון התחילה חלוקה של התוצרת והחלוקה הזאת היתה תמיד פונקציה של יחסי כוח ולא של שום דבר אחר ולכן האיכרים שעיבדו את האדמה קיבתו חלק יותר קטן מבעלי האדמות שהיה להם הכוח הפוליטי והצבאי. הטיעון הזה מתעלם לחלוטין מאיך שהכלכלה עובדת ומאיך שעושר נוצר ומחולק, הרי ברור לכולם שאם מישהו מרוויח 50,000 שקל זה לא אומר שהוא עבד פי עשר יותר קשה ממי שמרוויח 5,000 שקל. את הדרך שבה העושר נוצר ומחולק במשק קפיטליסטי אפשר לתאר בצורה פשטנית כך: המשקיע מקים עסק, מוכר מוצר או שירות במחיר גבוה מעלות הייצור וכך נוצר רווח. רווח הברוטו מחולק בגדול לארבע חלקים. חלק אחד הולך על חמרי גלם ותשתיות. החלק השני הולך לממשלה בצורת מיסים. החלק השלישי הולך על משכורות לעובדים. החלק הרביעי הולך אל המשקיע. לכל אחד מן המרכיבים הנ"ל יש אינטרס להגדיל את חלקו בעוגה ככל הניתן, אם הממשלה חזקה ובעלי ההון חלשים אז יהיו מיסים גבוהים, אם העובדים מאוחדים ומאורגנים יהיו משכורות גבוהות והרווח של המשקיע, בשני המקרים, יקטן. וכמובן שאם בעלי ההון חזקים והעובדים חלשים אז המשכורות יהיו יותר קטנות, אם בעלי ההון חזקים יחסית לממשלה אז המיסים יהיו נמוכים ובמקרים האלה רווחי בעלי ההון יגדלו. מחיר חמרי הגלם והתשתיות תלוי גם הוא באותם משחקי כוח. אז יש פה משחק על סכום אפס, מי שמרוויח עושה זאת על חשבון מישהו אחר. אז ההבדל העקרוני בין האיש העשיר לאיש העני הוא שהעשיר פשוט נמצא בעמדת כוח יותר טובה. אז למה המשקיע נמצא בעמדת כוח יותר טובה?, במשפט אחד, הוא הבוס, הוא בעל העסק, מלך הביצה, אדון הטירה וכו'. בגלל שהוא הבוס הוא שומר את המשכורות וההוצאות נמוכות ככל האפשר כדי שהחלק שחלו יהיה כמה שיותר גדול. בעקרון, לא חייבים אותו כדי שהעסק יתפקד, העובדים יכולים להקים עסק בעצמם ואז הם לא יתחלקו ברווחים עם שום בוס (וזה עובד מצויין בקואופרטיב "מונדרגון" ואחרים). העניין הוא שרק לעיתים נדירות היה לעובדים את ההון להשקיע בהקמת עסק ולכן מי שמקים את העסק זה מי שכבר היה לו כסף קודם, זה יכול להיות כל אחד כל זמן שיש לו את הכסף. אז יש פה מעגל קסמים, מי שיש לו כסף יכול להעסיק עובדים ולהרוויח עוד כסף על גבם, מי שאין לו כסף נאלץ לעבוד עבור מי שיש לו אז העשיר נעשה יותר עשיר והעני נעשה יותר עני (לפחות באופן יחסי). התהליך הזה הוא מתכון לצרות ולאי שקט חברתי אז בשלב מסויים הממשלות החליטו להרגיע את העניינים, הן פשוט לקחו יותר מיסים מלמעלה והזרימו אותם למטה. זאת היתה מדינת הרווחה, היא אפשרה לחזקים להרוויח על חשבון החלשים אבל לא במידה שתיצור בלגאן וכולם היו מרוצים, העובדים היו יכולים לשאוף ליותר אבל הם חיו בסדר ולא היתה להם מוטיבציה לחרחר מהומות. המעסיקים גם כן יכלו לשאוף ליותר אבל היה להם מספיק והיה שווה לשלם יותר מסים תמורת שקט תעשייתי. כמובן שזה לא נמשך לנצח, העשירים התחילו לתבוע את זכותם להשתמש בכוחם כדי להרוויח יותר על חשבון העובדים שלהם ולהתלונן שהממשלה לוקחת את הכסף שלהם. אז הכסף הזה הוא שלהם לא בגלל שהם עבדו יותר קשה והצליחו אלא בגלל שהם צברו כוח, ובאותה מידה גם הממשלה יכולה לצבור כוח ולקחת נתח יותר גדול על חשבונם וגם העובדים יכולים לעשות אותו דבר. אז אם זאת שאלה של כוח וכל אחד מנסה לשפר את מצבו עד כמה שהוא יכול שלא יבלבלו לנו את המוח על הכסף שהם הרוויחו ביושר ונגזל מהם כדי להינתן לאיזה מובטל שהם לא מוכנים להעסיק.
טוב, יש לי קצת זמן לשרוף אז חשבתי להתייחס לטענה חשובה ומרכזית שמושמעת ע"י מי שמתנגד למדינת רווחה. גם אני נגד מדינת רווחה כי אני חושב שכולם צריכים להתפרנס מעבודה, אבל להבדיל מהקפיטליסטים למיניהם אני חושב שהכלכלה צריכה להיות בנויה בצורה שתאפשר לכל אחד להתפרנס מעבודתו וכל זמן שזה לא כך (והם גם לא רוצים שזה יקרה), אז מדינת רווחה עדיפה בעיני על ג'ונגל קפיטליסטי. בכל אופן, הטיעון שלהם אומר משהו כזה: כשמקצצים בקיצבאות למיניהן זה לא נכון ש"לוקחים" משהו מאנשים. המצב הוא הפוך, כדי לממן את הקיצבאות הממשלה "לוקחת" מאנשים כסף שהם הרוויחו ביושר ונותנת אותו לאנשים שהרוויחו פחות כסף. אז כשמקצצים בקצבאות, ובמקביל עושים הקלות במס לעשירים, זה לא שלוקחים לעניים את כספם אלא מחזירים לעשירים את כספם. איך שאני מבין את הטענה היא אומרת משהו כזה: נגיד שאנשים הולכים לדוג בנהר, רוב האנשים מצליחים לדוג דג או שניים וכמה אנשים מצליחים לדוג עשרה דגים. ואז באה הממשלה, לוקחת מהם חמישה דגים ומחלקת אותם לאלה שהצליחו לדוג רק דג אחד. הטיעון הזה הוא די חזק, אבל מוטעה, הסיבה שהוא מוטעה היא שהכלכלה הפסיקה לעבוד בצורה כזאת בערך לפני 8000 שנה. מהיום שבני אדם התחילו להתיישב ולגדל מזון התחילה חלוקה של התוצרת והחלוקה הזאת היתה תמיד פונקציה של יחסי כוח ולא של שום דבר אחר ולכן האיכרים שעיבדו את האדמה קיבתו חלק יותר קטן מבעלי האדמות שהיה להם הכוח הפוליטי והצבאי. הטיעון הזה מתעלם לחלוטין מאיך שהכלכלה עובדת ומאיך שעושר נוצר ומחולק, הרי ברור לכולם שאם מישהו מרוויח 50,000 שקל זה לא אומר שהוא עבד פי עשר יותר קשה ממי שמרוויח 5,000 שקל. את הדרך שבה העושר נוצר ומחולק במשק קפיטליסטי אפשר לתאר בצורה פשטנית כך: המשקיע מקים עסק, מוכר מוצר או שירות במחיר גבוה מעלות הייצור וכך נוצר רווח. רווח הברוטו מחולק בגדול לארבע חלקים. חלק אחד הולך על חמרי גלם ותשתיות. החלק השני הולך לממשלה בצורת מיסים. החלק השלישי הולך על משכורות לעובדים. החלק הרביעי הולך אל המשקיע. לכל אחד מן המרכיבים הנ"ל יש אינטרס להגדיל את חלקו בעוגה ככל הניתן, אם הממשלה חזקה ובעלי ההון חלשים אז יהיו מיסים גבוהים, אם העובדים מאוחדים ומאורגנים יהיו משכורות גבוהות והרווח של המשקיע, בשני המקרים, יקטן. וכמובן שאם בעלי ההון חזקים והעובדים חלשים אז המשכורות יהיו יותר קטנות, אם בעלי ההון חזקים יחסית לממשלה אז המיסים יהיו נמוכים ובמקרים האלה רווחי בעלי ההון יגדלו. מחיר חמרי הגלם והתשתיות תלוי גם הוא באותם משחקי כוח. אז יש פה משחק על סכום אפס, מי שמרוויח עושה זאת על חשבון מישהו אחר. אז ההבדל העקרוני בין האיש העשיר לאיש העני הוא שהעשיר פשוט נמצא בעמדת כוח יותר טובה. אז למה המשקיע נמצא בעמדת כוח יותר טובה?, במשפט אחד, הוא הבוס, הוא בעל העסק, מלך הביצה, אדון הטירה וכו'. בגלל שהוא הבוס הוא שומר את המשכורות וההוצאות נמוכות ככל האפשר כדי שהחלק שחלו יהיה כמה שיותר גדול. בעקרון, לא חייבים אותו כדי שהעסק יתפקד, העובדים יכולים להקים עסק בעצמם ואז הם לא יתחלקו ברווחים עם שום בוס (וזה עובד מצויין בקואופרטיב "מונדרגון" ואחרים). העניין הוא שרק לעיתים נדירות היה לעובדים את ההון להשקיע בהקמת עסק ולכן מי שמקים את העסק זה מי שכבר היה לו כסף קודם, זה יכול להיות כל אחד כל זמן שיש לו את הכסף. אז יש פה מעגל קסמים, מי שיש לו כסף יכול להעסיק עובדים ולהרוויח עוד כסף על גבם, מי שאין לו כסף נאלץ לעבוד עבור מי שיש לו אז העשיר נעשה יותר עשיר והעני נעשה יותר עני (לפחות באופן יחסי). התהליך הזה הוא מתכון לצרות ולאי שקט חברתי אז בשלב מסויים הממשלות החליטו להרגיע את העניינים, הן פשוט לקחו יותר מיסים מלמעלה והזרימו אותם למטה. זאת היתה מדינת הרווחה, היא אפשרה לחזקים להרוויח על חשבון החלשים אבל לא במידה שתיצור בלגאן וכולם היו מרוצים, העובדים היו יכולים לשאוף ליותר אבל הם חיו בסדר ולא היתה להם מוטיבציה לחרחר מהומות. המעסיקים גם כן יכלו לשאוף ליותר אבל היה להם מספיק והיה שווה לשלם יותר מסים תמורת שקט תעשייתי. כמובן שזה לא נמשך לנצח, העשירים התחילו לתבוע את זכותם להשתמש בכוחם כדי להרוויח יותר על חשבון העובדים שלהם ולהתלונן שהממשלה לוקחת את הכסף שלהם. אז הכסף הזה הוא שלהם לא בגלל שהם עבדו יותר קשה והצליחו אלא בגלל שהם צברו כוח, ובאותה מידה גם הממשלה יכולה לצבור כוח ולקחת נתח יותר גדול על חשבונם וגם העובדים יכולים לעשות אותו דבר. אז אם זאת שאלה של כוח וכל אחד מנסה לשפר את מצבו עד כמה שהוא יכול שלא יבלבלו לנו את המוח על הכסף שהם הרוויחו ביושר ונגזל מהם כדי להינתן לאיזה מובטל שהם לא מוכנים להעסיק.
