מי לה' אליי

[האנרכיסט האדום]

נהניתי לקרוא, כתיבה אמיצה וחכמה!

 

[עופר 123]

הסתכלתי קצת למטה...

וראיתי את החתימה שלך. את מצטטת את איינשטיין וכותבת ש"אי שפיות: הינה לעשות את אותו דבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות". במקום לנסות שוב ושוב, ולצפות שוב ושוב לתוצאות שונות, אולי הגיע הזמן לשקול את הדברים מחדש, ולהבין שאם כל כך הרבה לא שומרים על המשקל, אזי יש בעיה מלכתחילה עם כל ההגדרה של הצלחה וכשלון בדיאטות. לי זה נשמע קצת כמו מה שקרה בקיץ עם המחאה החברתית: כולנו חרוצים, כולנו עובדים קשה, אבל למרות העבודה והמאמץ, גילינו שהמצב עדיין בלתי אפשרי, וכולם מסביב במינוס ומתקשים להתקדם. לא סתם הגדירו את זה התפכחות, ואני באמת מקווה שתהיה בחברה שלנו התפכחות גם לגבי התפיסה שמי שלא יורד במשקל או לא שומר עליו - הוא לא כשלון ולא צריך להחמיר עם עצמו.

 

[נאוה פרנס, נטורופתית]

כשיש שקט פנימי אמיתי המשקל יורד מעצמו

עודף משקל הוא סוג של קיר שכל אחד ואחת מאיתנו בונים בינינו לבין העולם. עובי הקיר מספר על רמת הפגיעות של האדם שבפנים. זו לא כניעה, זה לא ויתור. זהו צורך קיומי עמוק מאוד. כל ניסיון להבין את הדברים מהשכל נדון מראש לכישלון - זה לא יושב על היגיון מנטלי. קחי אותך למשל. את מדברת על כשלונות. לא נכשלת! כן ירדת. נכון, זה לא נשמר. למה? זה לא כי נכשלת, זה בגלל שהחיים חשפו אותך למשהו שתת המודע זיהה כסכנה. אותו חלק בתוכך שתפקידו להגן עליך מפני פגיעות דומות לאלו שכבר עברת, מפעיל בך איזה דחף שלא יירגע עד שתגיעי למשקל "הנכון" אם תזהי את אותו הטריגר - תוכלי לרפא את הפצע ולאפשר לגופך לחיות במשקל נמוך יותר. מי שנראה לך שמוותר על ההקלה הפיזית, פשוט מרגיש נוח יותר מאחורי קיר עבה יותר. את מנצחת כי את לא מוותרת. נכשל הוא רק מי שלא קם שוב אחרי שנפל

 

[עוד פיה אחת פחות]

זה הדבר הכי מצחיק ששמעתי כבר הרבה זמן.

מבלי לפגוע בהשקפת עולמך, לא ייתכן שאינך מודעת לעובדה שעודף משקל נובע מאכילת יתר, ואין לו כל קשר לקירות ורגישות. הוא כן, לעומת זאת, קשור לאהבתי הרבה לשוקולד ולגבינות.

 

[נאוה פרנס, נטורופתית]

לא יכול להיות...

לא יכול להיות שעם כל מה שמדברים על קושי לרדת ולשמור על הירידה, לא יכול להיות שעם כל הפטנטים והשיטות, הדיאטות, המוצרים, אימוני הכושר והניתוחים לא יכול להיות שתעשיית ההרזיה היא המוכרת ביותר בעולם וההצלחה שלה מהנמוכות ביותר, העולם הולך ומשמין ואת עדיין חושבת שעודף משקל זה רק אכילת יתר. אז מעבר לזה שיש אנשים שמנים שאפילו לא אוכלים הרבה, עודף משקל הוא בכלל לא הבעיה. עודף משקל הוא סימפטום וראוי להתייחס אליו ככזה. אחד הגורמים לעודף משקל זה אכילת יתר שלרוב רק תומכת בתהליכים אחרים. אני נוטה להסתכל על אכילת יתר כאחת מצורות הביטוי של הפרעות אכילה ככלל. הפרעות אכילה הן סימפטום של דברים עמוקים בהרבה. מתחת להן תמצאי שפע של חוויות רגשיות קשות יותר או פחות. העובדה שאת לא רואה את זה לא עושה את זה פחות נכון, אבל יותר מזה, את סוגרת בפני עצמך את האפשרות לרפא ולהחלים. וכן, למרות מה שאומרים ב- OA, אני מאמינה שאפשר להחלים. למשל: את אוהבת שוקולד וגבינות. את יודעת שהשלמת חוסרים תזונתיים יכולה להרגיע את התשוקה שלך למזונות אלו? כן, אחרי שנים יש גם הרגל - חשיבתי, רגשי - שצריך לשחרר אותו, אבל הבאת הגוף שלך לאיזון תגרום לקונפליקט בין החשיבה שלך לבין מה שהגוף מוכן לקבל. אם את אוכלת שוקולד וגבינות כל הזמן, לא תוכלי לענות על השאלה, אבל רוב האנשים עם תשוקות יספרו לך מתי הם אוכלים יותר. אני הייתי ממש לאחרונה בגל ארוך של שוקולדים - המשקל נשאר יציב, למה? כי הייתי בשלב בתהליך בו דברים אחרים היו באיזון ובנוחות. לפני כשבוע קרו כמה דברים: 1. הפסקתי עם השוקולדים 2. שוב השתבשה לי שנת הלילה ומצאתי את עצמי ערה בלילה וישינה ביום 3. לפני כשבועיים, משהו שסמכתי עליו נעשה פתאום לא בטוח - הקרקע שלי זזה קצת המשקל עלה למרות שאני אוכלת פחות קלוריות ואוכל מזין יותר. בעבר, כשהתעקשתי על דיאטה שלא בזמנה, הגוף שלי צבר נוזלים. אני יכולה לכתוב ספרים (וכותבת הרבה כמו שאת רואה) על מה שעומד מאחורי בעיות בריאות ובכללן הפרעות אכילה. חלק מהדברים עברתי על בשרי, חלק אני מכירה כמטפלת משיחות ומטיפול באנדים רבים. תצחקי. כשתסיימי לצחוק, תנסי לבדוק את מה שאני אומרת. כנסי לאינטרנט ותראי כמה דיאטניות ואחרות מלמדות היום דברים אחרים: "הרזיה באמצעות המחשבה", "הרזיה ללא דיאטה", "להיות חברה של הגוף" ועוד. ה- OA מדבר על 12 הצעדים שהם מסלול רוחני, ועוד הרבה. אם ירידה במשקל הייתה עניין של כוח רצון - הייתי היום רזה. תני לעצמך קרדיט. אילו זה היה פשוט כל כך - רק לאכול פחות - הפורום הזה היה ריק. טוב, אולי לא ריק אבל היו כאן בודדים כי כל אחד מאלו שכאן (ואני לא מכירה כאן אף אחד עדיין) ירד במשקל לפחות פעם בחייו ואף אחד מהם לא הסתכל בראי ואמר: לא מתאים לי! מחר אני מתחיל/ה לאכול. כולם, כולל את יספרו על כוח בלתי נשלט ששיבש את הכל. כוח בלתי נשלט - מה זה? למה? שאלת פעם? אולי הגיע הזמן לראות את הדברים מזווית אחרת...

 

[עוד פיה אחת פחות]

טוב

אין לי בעיה עם פלורליזם.

 

[האנרכיסט האדום]

עדיין בשורה התחתונה - זו אכילת יתר

נכון שפעמים רבות אכילת יתר נובעת מבעיות רגשיות, אבל יש גם מצב הפוך. הנה אשתי למשל, כשהיא עצבנית או לחוצה, היא מאבדת לגמרי את התיאבון ולא מסוגלת לאכול כלום. בתקופות לחוצות היא יכולה להוריד ככה בלי כוונה בכלל ובכל להרגיש 2-3 קילו בחודש אני לעומת זאת לא מרגיש שינוי בהרגלי האכילה שלי בשום מצב, אני משתדל לאכול מסודר ושלוש ארוחות ביום ובאמת המשקל שלי יציב כמעט לגמרי כבר כמה שנים טובות.

 

[לימון מוסיפה המון]

אכן כן

השמנה היא חומה שיש בה שימושים רגשיים שמתחילים באכילה הרגשית כאמצעי לפיצוי הכאן והעכשיו ובהמשך אמצעי להתרחקות והשתבללות מאחורי הקירות העבים שנבנו.. את אומרת דברים מאוד חשובים, לא חושבת שפה המקום לדון בהם. תודה

 

[dify]

זו הבחירה שלך

לייחס למשקל משמעות קיומית ולראות בו כישלון... או ליתר דיוק זו הפנמה שלך את המסרים של התרבות המערבית במאה ה21... בתרבויות אחרות, במקומות אחרים, בחורה שמנמנה היא לא כישלון, להיפך, שומן נתפס כסמל להצלחה... דווקא אותן שדופות דוגמת טוויגי נחשבות סמל למסכנות... מה שאני מנסה להגיד זה שהפרשנות היא לא אובייקטיבית, אנחנו נותנים אותה. אז נכון את חיה במדינה מערבית בימנו, ולכן סביבך שומן לא נחשב דבר חיובי, לא מתווכחת על זה לרגע, אבל זו לא סיבה, עבורי לפחות, להרגיש שהמשקל הוא עניין קיומי בחיי, שאני צריכה להיות במלחמה מתמדת, שזה אומר שאני אשקיע את מיטב האנרגיות שלי- גם בזמן, בתשומת לב, ברגש, בדבר הכל כך תסלחי לי, זניח, כמו משקל. אני מאמינה, וזו דעתי האישית, שאדם שכל חייו סובבים קודם כל סביב מראה חיצוני ורושם הוא לוזר. הוא אדם שכנראה שאין לו משהו טוב יותר להציע. ואם חיים פעם אחת אז אני רוצה להשקיע את מיטב הזמן שלי בעולם הפנימי שלי ובאנשים שאני אוהבת ולא בשאלה איך אני נראית בעיני המראה של זרים שלא מכירים אותי ואולי איכפת להם, אם בכלל, רק מכמה אני שוקלת. אני גם לא מתחברת לשקר העצמי שרזים בריאים יותר.. דווקא בתקופה שהיתי בחדר כושר הגוף (הייתי אז רזה ב20 קילו לעומת היום) כאב לי על בסיס קבוע, רק כשהפסקתי ללכת הבנתי כמה הרבה עומס הורדתי מהגוף וכמה נעים לי יותר בגוף שלי עכשיו. היום אני מבוגרת ב8 שנים מאז ושוקלת 20 קילו יותר והרבה פחות כואב לי (בעצם רוב הזמן שום דבר לא כואב לי... אלא אם כן אני יושבת הרבה שעות בישיבת מדיטציה). בשיא הכנות אני לא יכולה להבין איך אנשים מנהלים את כל חייהם מנקודת הסתכלו תכל כך צרה שממנה נבנית כל הערכה העצמית שלהם לגבי עצמם ולפעמים גם לגבי אחרים. אני באמת לא מבינה איך אנחנו נותנים לאנשי השיווק למכור לנו שאנחנו לא מספיק טובים כדי שננפח עוד קצת את חשבון הבנק שלהם ע"י קניית הבטחות למראה רזה/יפה/צעיר יותר... מלחמה סזיפית נגד הגוף שבאופן טיבעי מזדקן ומכביד. איך אנשים לא מבינים שהם פראיירים שמשחקים לידי תעשיה שמגלגלת כסף ע"י מכירת אשליות?

 

[לימון מוסיפה המון]

ברור

שזו בחירה שלי. רק שהמוקד מבחינתי זה לא המשקל, הוא הסמפטום בלבד. ולכן להבנתי לצאת בבריקדות לשימור המשקל זה להתעסק במסגרת ולא בתוכן. אני כבר קצת גדולה מידיי בשביל להתעסק באם יקבלו אותי שמנה או רזה, קיבלו, מקבלים, מעריכים, מכבדים ואוהבים אותי בכל הגדלים, מקצועית ואישית גם יחד...זו ממש לא הפואנטה שלי. הרצון לא לשמר קילוגרמים עודפים, נובע מההקלה הרגשית והפיזית שאני חשה כשהם לא עליי. נוח לי ונעים לי יותר עם עצמי וגם בריא לי בתקופות הרזות יותר. ואין לי כוונה להתעלם מזה. יש מצב שלך ספציפית רזון פחות בריא. יכול להיות. ההקשר הוא לא שקר, הוא מציאות סטטיסטית. שאת בהחלט לא חייבת לקבל אותה. ובשיא הרצינות, אנחנו נמצאות פה בפורום שעוסק במשקל ולכן פה הדיון סובב סביב הנושא הנ"ל. אמנם יש בהחלט אנשים שחייהם מתחילים ונגמרים במראה החיצוני, אבל כאן, מבחינתי, זו ממש לא הנקודה. אני טיפל'ה יותר מורכבת מסך כל הקילוגרמים שלי

ועזבי רגע את עניין הפרסום ותעשיית האשליות, אנחנו מסתובבים עם הגוף שלנו. לא הכי חשוב שלנו ירגיש טוב בתוכו? לאחד זה קל יותר, לאחר זה מאתגר. תמיד אהבתי אתגרים וחידות היגיון בכלל עושות לי את זה. ולסיכום מבחינתי, אין נכון ולא נכון. יש מה שמתחבר לך ועושה לך טוב. נעים לך עם התוספת שלך, סבבה. לי לא נעים עם תוספת ה 20 קילו שהוספתי לי בשנתיים האחרונות. לי ברור שאמשיך ללמוד, לחקור ולהכיר דרכים נוספות שיעזרו לי להכיר ולהקל על הגוף שלי, עד שאמצא את הדרך הנכונה לי ביותר. זה חלק ממני וחלק מהאישיות החקרנית שלי בתכנים שמעניינים אותי. לך זה מיותר, לגיטימי. לא חייבות לחשוב אותו דבר

 

[dify]

אני התייחסתי למשפט הזה שלך:

"לי אישית להחליט שזה המצב ושאני מוותרת על התקופות קלות המשקל שלי, מבחינתי זה מראש להפיל את עצמי לויתור קיומי שלי. " שמדבר על "ויתור קיומי" שלך... ברור שאם את רוצה לצבוע מחר את השיער לבלונד ומחרתיים לאדום זה לגיטימי לא פחות מאשר אם מחר יתחשק לך לרדת 5 ק"ג או לעלות 5 ק"ג... אבל את לא כתבת על זה כעל עוד אופציה אלא כעל סמל לויתור שלך לעצמך, כאילו שלבחור לא להילחם על לרדת במשקל זה סמל לכישלון שלך בעיניך. אם לא הבנתי נכון, אז סליחה, זו הנקודה אליה התייחסתי

 

[לימון מוסיפה המון]

הבנת נכון

רק שעדיין המשקל הוא סימפטום לכל המכלול שהוא מביא איתו. כבדות, עייפות, קושי בתנועה, כאבי ברכיים, גב ועוד להחליט שאני לא מנסה שוב לגרום לעצמי להרגיש טוב יותר, זה ויתור קיומי. אני לא מחוברת למשקל ולסך הקילוגרמים שלי. אני כן מחוברת לסך כל התחושות שלי לגבי עצמי ולהרגיש טוב עם עצמי, בעייני זה מעל הכל.

 

[dify]

הכבדות הזו היא הפסיכולוגיה שלך

אין לי טיפת כבדות בחיי, גם לא כאבים ולא כלום. אני חושבת שההבדל ביננו הוא בדיוק המהות של הפורום הזה. אני מקבלת את עצמי כמו שאני וחיה כמו שאני ולכן אני לא משכנעת את עצמי כמה אני מסכנה ונוראית שאני שמנה, יחד עם זה אני לא משייכת אוטומטית כל קושי לזה שאני שמנה... אז כאחת שקיבלה ממש הבוקר את תוצאות בדיקות הדם שלה, אני יכולה להעיד שאני אדם בריא לחלוטין. ושכמו שכבר העדתי קודם, בתקופה שעשיתי כושר 3 פעמים בשבוע כאב לי הרבה הרבה יותר... אלא שאת הכאב הזה אנחנו מקבלים באהבה, כמו כאבים של הוצאת שערות.. כי זה כאב שנועד להביא אותנו לענות על ההגדרות החברתיות.. ואילו כשנתקלת לנו האצבע הקטנה בשולחן אנחנו מיד נאשים את זה שאנחנו שמנים כי הפנמנו היטב את שטיפת המוח של השיווק המערבי ששומן אשם בכל... אז וואלה, את רוצה להאשים את המשקל שלך- תהני. אני לא אפריע לך. במקום זה אני אציע לך לבדוק את המרכיב הפסיכולוגי. במקום לדכא את עצמך על זה שאת שמנה, ואז הדכאון הזה יגרום לך להרגיש חסרת אנרגיה וכבדה. קחי מהפורום הזה את המתנה שהוא מחלק בחינם- לימדי לאהוב את עצמך, קבלי את עצמך, תשתחררי מהשאלה מה חושבים עלי, ואז פתאום תרגישי קלילה, תרגישי מלאת אנרגיה, תרגישי שהחיים נפלאים! והם נפלאים! באמת! חבל, פשוט חבל שאת שורפת עוד יום ועוד יום על להיות השוטרת שמענישה את עצמה על שום דבר מהותי. את פשוט יוצרת במו ידיך את הקישקוש של הריחוק והכבדות בזה שאת מכניסה את עצמך לדכאון, משכנעת את עצמך שאינך טובה כמו שאת. במקום להתעסק במשקל תשאלי את עצמך מה היית עושה בכל הזמן שהיה מתפנה לך לו לא היית מתעסקת בענייני משקל, יכול להיות שתגלי בחורה על הכייפאק בתוכך ))

 

[לימון מוסיפה המון]

לגיטימי

שלא בא לך לקרוא את מה שאני כותבת. ולגיטימי שאנחנו נצמדים למנטרות שלנו. ככה הגוף שלך מגיב, הסטטיסטיקה מעידה שרוב האנשים מגיבים אחרת. טוב לך עם עצמך, תהני ותחגגי. לי טוב אחרת. בא לך להאמין שלמשקל אין שום משמעות בחייך, רוצי עם זה. איפה הבנת שאני מתעסקת במה אחרים חושבים? הסברתי וחזרתי והסברתי שאכילה מופרזת והשמנה מקושרים אצלי עם תקופות לא טובות, קוראים לזה אכילה רגשית/הפרעת אכילה- תבחרי את. השמנה היא רק, רק וחוזרת שוב רק הסמפטום החיצוני ואת חוזרת ומתעסקת בזה שוב ושוב ושוב. לי לא טוב להיות שמנה, זה לא עניין של שיטור, זה לא עניין של מה אחרים אומרים לי. לי. מה הקטע לשכנע אותי שהמנטרות שאת מאמינה בהן מתאימות לי? השחרור שלך הוא שלך, השחרור שלי אחר. לוגית, אנחנו כנראה מבינות אחרת את גופינו וחיינו. אה, ואני כבר לא מורידה שיערות, מצאתי פתרון שלא מכאיב יותר. לייזר. כמו שכתבתי לעופר. כדי לשנות לא חייבים להחליף מטרות, אפשר ואפילו עדיף לחפש דרכים חדשות להשגת היעד.

 

[dify]

לא קראתי?

הלא עניתי בדיוק על המשפט שלך: "אכילה מופרזת והשמנה מקושרים אצלי עם תקופות לא טובות" אמרתי שאת ההקשר את עושה, וזו בחירה שלך להתעלל בעצמך דרך הקישור הזה. לפחות לכאורה כאשת טיפול את אמורה לזהות משפט כזה כחומר נפלא לטיפול ולהבין שיש לך הזדמנות לשינוי (ואת זה אני אומרת כאחת עם תעודות בתחום). את לא חייבת לקחת, ברור שמצדי את מזומנת להמשיך להתעלל בעצמך ככל שאת רוצה, אבל אל תפילי עלי האשמה שלא קראתי, קראתי והקדשתי לך תשובה מכל הלב, ובאמת שאלתי את עצמי בשביל מה אני טורחת כשזו התגובה? תעשי בחייך מה שאת רוצה, רק את חיה את התוצאות של הבחירות הפסיכולוגיות שלך ומשלמת את המחיר, לא אני

 

[לימון מוסיפה המון]

אשת טיפול יקרה

את ממשיכה לקרוא את עצמך וגישתך. צר לי. תעשי הפרדה בין תובנותייך לתובנותיי.. הרי זה בסיסי בעולם הטיפול. להיות קשוב למטופל ולוא דווקא לדרך שהמטפל מאמין שתביא לו את האושר..הרי הוא הפואנטה. ראית עולמי כנראה מתנגשת בשלך ולכן הקושי בפרשנות. ההשמנה היא ההתעללות, היא הפגיעה. היא ההסתגרות לשיטתי. האכילה חסרת הגבולות היא היא סימפטום השנאה העצמית. האוכל הוא אמצעי לבריחה מהתמודדות. אין באוכל שמייצר השמנה מופרזת שום הנאה ושום עונג. זו אכילה מכאיבה. לא הירידה במשקל. הירידה במשקל לא משחררת רק מהכבדות הפיזית (וכן, יש לי בראש זיכרון לאיך מרגיש לי רזה יותר) אז אנחנו רואות ומבינות הפוך. קורה. עולם דמוקרטי.

 

[dify]

תחיי איך שבא לך

 

[קליספרה]

אבל זה בדיוק הקטע - התחושה שאת פחות

כשאת יותר היא סוביקטיבית שלך. אם הבחירה שלך היא להלחם זה בסדר גמור. אבל אם הבחירה של עופר היא לחיות את חייו כמו שהם למה שהוא יצטרך להרגיש שהוא פחות - פחות ממי? פחות ממה? אני מסרבת לייחס את השווי שלי למשקל שלי. המשפט שאת חוזרת ומעלה של פיה אומר את אותו דבר - נמאס לי שהעולם דן את ערכי על פי המשקל שלי. מה זה החיים הליכה במסלול עם X נתונים שאת מקבלת או נופלים עליך בדרך. כדי להמשיך הלאה את אמורה לזהות את המצב, לבחור מה לחעשות ואיך להמשיך מכאן. מי שנולד אם מטען גנטי או התנהגותי או וואט אבר שמביא אותו להיות בחלק השמן של העקומה - צריך קודם כל להכיר בעובדה עד כמה הדבר מפריע לו ואם זה מפריע לו יותר ממה שנדרש כדי להשתנות. בשביל כל אחד התשובה היא אחרת . כל אחד צריך להיות מכובד בהחלטתו

 

[לימון מוסיפה המון]

איפה הבנת

שאני לא מכבדת חשיבה שונה משלי? לא יכולה להתחבר לכל גישה, לכבד זה ברור. אם טוב לעופר כך, מעולה לו. למה זה צריך לשנות לי? מאיפה הבנת שאמרתי שעופר או כל אחד אחר צריך להרגיש שהוא פחות? פחות ממה? הרי חזרתי שוב ושוב ואמרתי שזו גישתי שלי.

 

[קליספרה]

מי אמר שאת לא מכבדת חשיבה שונה משלך?

את מצטטת שבשבילך עודף משקל והתחושות שנובעות ממנו הוא סיוט בשביל האחר דיאטה היא סיוט בשבילי ספורט הוא סיוט כל אחד וסיוטיו הוא. מה שאני מנסה לומר שברור לי שלכולנו יש בחירה - הבעיה היא שהבחירה לא להתענות לטובת דיאטה תתקבל במקרה הטוב בביקורת במקרה הרע בשלילה וביטול שאנחנו רואים גם בשרשור זה. פחות ממה - בואי לא נתמם. החברה מכתירה את השמן כפחות - פחות מרזה פחות ממי שעושה דיאטות. זה בדיוק מה שתפיסה שלילית עושה. אין שום סיבה שבעולם שמשקל יהווה קריטריון למשהו