רגע, רגע
בואו נסדר את הדברים: אני הרי פנאטי-חשוך-קנאי, חושב שיש אמת אחת, וכולי וכולי. על כן, לא יהיה זה בלתי הגיוני לצפות ממני שאחשוב שהמדינה צריכה ללכת על פי כללי היהדות, כיון שהיהדות אינה 'דת' בלבד, דהיינו, מספקת צרכים אנושיים פרטיים כאלה ואחרים, כי אם גם תורת חיים, שחלק גדול ממנה נועד למדינה. על כן התורה מצווה על המלך, והנביאים מעולם לא משכו את ידיהם מלומר את דבר ה' על הפוליטיקה; כל התורה כולה מדברת רבות על הנהגת הציבור, ועל כן ציפיותי - שוב, בתור פנאט שחושב בתמימותו שיש אמת אחת ושיש דרך להגיע אליה - הן שהמדינה תנהג על פי היהדות, ועל כך אני נלחם ואלחם. לעומת זאת אתה (לצורך העניין אני משים דברים בפיך, על דרך ההכללה האהובה עליי) פלורליסט-סובלן-פוסטמודרניסט (נגיד), ואינך חושב שיש אמת אחת, או לפחות אתה חושב שאין דרך להגיע אליה, ועל כן אין מקום לכפות את אמונתך או כל אמונה שהיא על אנשים אחרים. כאשר מתברר שאתה כן כופה את השקפתך הפוסט-מודרנית עצמה (דהיינו, שכל אחד והאמת שלו וגו'), שבנו לפרדוקס שעליו דיברתי. אציין שהעמדה הפנאטית שהצגתי למעלה היא אולי עמדתי האידיאלית-אידיאולוגית, אבל אני בהחלט מודה ש'בחיים האמיתיים' הדברים לא הולכים ככה, ושיש להתפשר עם המציאות, ועם העובדה שלא כל עם ישראל הולך בדרך התורה, וכו' וכו'. אבל רק רציתי להציג את הקוהרנטיות שבעמדתי. ולגבי היגדו של הפרופסור המנוח: אכן, אם המדינה היא כמו איזבל בת אתבעל מלך צידונים, צדק הוא עד מאוד. אך כל שאיפתנו היא למלך כדוגמת חזקיה, שהוליך את הציבור לדרך חיים של תורה.