מי יציל את הבית שלי...

[chili3]

הכל מתחיל ונגמר ב'אצלי'

את מתייחסת לבית כבית שלך ולא כבית שלך ושל זוגך
וזה לא משנה אם בפועל הוא רשום על שמך
ברגע שבחרתם לחיות בבית ביחד, בזוגיות משותפת והוא חולק בהוצאות
זה הבית שלכם !
וכל עוד לא תראי את זה ככה, לא תיהי מסוגלת לתת לבת שלו תחושה טובה
וגרוע מזה, גם בעלך יתחיל להרגיש את זה על עצמו
זוגיות טובה לא יכולה לצמוח מתחושה שיש בעלת בית ויש דייר משנה.

 

[tiltanm]

בעלך יודע שזו הגישה שלך?

שלוש שאלות, אם תרצי לענות:

האם בעלך ידע כשרק עבר לגור אצלך שלפי הגישה שלך אז, ילדיו לא יהיו רצויים?
האם בעלך יודע כעת, אחרי זמן שהבית כביכול משותף, שלפי הגישה שלך ילדיו לא רצויים, ושאת סובלת מקיומם?
דיברת למעשה רק על בת אחת שלו, מה קורה עם שאר הילדים?

מתמיה אותי הוא שאת מצהירה שיש לך ציפייה שתגיעו להסכמה, כאשר במציאות את ממש לא סובלת אותה, ומהתיאור שלך נשמע ש"הסכמה", זה אומר שהיא אמורה להתיישר לפי הקו שלך, כלומר שעדיף שהיא תתאייד מהבית שאינה רצויה בו, תעשה את זה בשקט, ואולי אף בשמחה ועם חיוך על הפנים. אולי את מצפה גם שהיא תאמר לך תודה על היחס הנפלא והמסירות?

 

[דף חדש4]

הדייג ודג הזהב

שלוש משאלות היו לדייג ואשתו החמדנית ביקשה עוד ועוד עד שהם נשארו בלי כלום. הבחורה הזו ירקה לבאר שהיא שתתה ממנה, נשכה את היד שהאכילה אותה, הרגה את התרנגולת שהטילה ביצי זהב. הרצון שלי כלפיה בתחילה היה טוב. התפיסה שלי שגבר מגיע עם י לדיו- היתה ועודנה קיימת. למעשה- כל כך ראיתי את זה כך שפסלתי חלק מהגברים שיצאתי איתם בגלל שלא ראיתי איך אני חיה בשלום עם הילדים שלהם או אם נראה היה לי שילדיי לא יסתדרו עם הילדים שלהם כי ברור לי שהילדים והבן זוג זו עסקת חבילה. היה פעם גבר שהתחיל איתי וילדיי הכירו את ילדיו מבית הספר ולא אהבו אותם. לא התקדמתי עם הקשר הזה. וההפך- כשהילדים הסתדרו- זה היה נקודת זכות לקשר והועיל לקיומו.
אז כל זה מובן לי.
כמו כן- אני לא מנסה להפריד בין האבא לילדיו.
הרצון שלי היה טוב וגובה במעשים. התחושה שלי היא- שכל מה שעשיתי למענה לא היה מספיק ושהיא "הפילה אותי" כשהחליטה שהיא כועסת עלי ולא מגיעה אלי יותר בגלל כל מני סיבות ותוך התעלמות גמורה מכל המאמצים שנעשו על ידי ועל ידי הילדים שלי לקבל אותה ולתת לה להרגיש נח.
לכן אני כועסת עליה.
היא כפוית טובה בעיני ואיבדתי בה אמון.
יום אחד- אוכלת אצלי וגורמת לי להרגיש שאנחנו חברות ושהכל בסדר- ויום למחרת- לוקחת משהו שנאמר בשיחה וטוענת שהיא לא מרגישה נח להגיע יותר ולא מגיעה יותר ויוצרת קרע מיותר במשפחה. אז כן- אני כועסת עליה ולא- זה לא התחיל ככה. זה התחיל בהרבה רצון טוב מהצד שלי.

 

[tiltanm]

תודה על שהסברת. מבינה כעת איך התעורר הכעס שלך

לצערי אין לי מה להוסיף על השרשור הזה. וגם לא רעיון שיתרום לפתור את המצב. מלבד ההרגשה שאני נשארת אתה אחרי קריאה חוזרת של כל מה שנכתב שאולי מיהרתם מדי למגורים משותפים, ואולי בכלל האפשרות לפרום את הפקעת של המצב הזה היא לא לגור יחד?

 

[דף חדש4]

בשבילי- לא לגור ביחד זה אומר להפרד

אני יודעת שיש זוגות שגרו ביחד ואז יצאו לבתים נפרדים לרוב בגלל הילדים. אבל אצלי - להפריד בתים זה אומר להודות בכשלון ולהכריז על כך שמגורים משותפים לא יכולים להכיל את הקשיים ושהדרך היחידה להתמודד זה לגור בנפרד וכיון שאני לא רואה את עצמי גרה בנפרד מבן הזוג שלי- הפתרון הזה לא יכול להיות מקובל עלי. אני שואפת לפתרון תוך כדי מגורים של בני הזוג ביחד.

 

[זהב טה ו ר]

ויוה לה וירטואל!

כולנו פה מנסות לחנך אותך, להסביר לך איפה את לא בסדר...

אבל מצד שני נדמה לי שלרוב הכותבות פה (וגם הכותבים) היו לפעמים מחשבות של "כמה היה קל יותר אילו לא היו ילדים בסיפור הזה..."
ואולי זו הייחודיות של הפורומים, והאינטרנט בכלל.
להיות מסוגל להוציא פה את התיסכולים והכעסים שלעולם לא נפגין בפומבי, וגם להשתמש בפורום כדי לעזור לעצמנו לנסח ולמקד את מה שבאמת באמת מפריע לנו, ולפעמים אולי קשה לנו להודות בו במודע.

והכי חשוב - את צודקת. אם זה מגיע למצב שאת לא מסוגלת יותר להתמודד עם המצב, והוא מפריע לך באופן ממשי בחיי היום יום, או אז באמת אין סיבה להמשיך ולהתאמץ לקיים את הזוגיות הזו.

 

[דף חדש4]

תודה!!!

 

[chili3]

מסכימה איתך שאם זה לא עושה לה טוב הזוגיות

הזו לא היתה צריכה להמשיך ולהתקיים
אבל - היא נשואה לו !!!
כולנו כבר פירקנו נישואים בעבר (או לפחות רובינו פה)
אני מצפה מאנשים בפרק ב (וגם מעצמי) לא למהר להתחתן שוב לפני שבטוחים שזה הדבר
פה נראה שהיא קודם התחתנה ואז חשבה אם זה מתאים לה

 

[דף חדש4]

לפעמים...

לפעמים דווקא הנשואין מוציאים את הדברים. לפני הנשואין- לא היתה מתקפה כזו של הילדה. היא התנהלה כאילו הכל בסדר. לפעמים דווקא אקט הנשואין והמחויבות הזו- יכול להוציא את השדים- את הצורך של הילדה לבדוק את הנאמנות של האבא. לפעמים דווקא אחרי שאנחנו מתחתנים ומרגישים בטוחים או מבינים שהמצב אינו זמני אלא לתמיד- עולים נושאים שלא תפסו את הבמה קודם. אני שמה לב שאחרי הנשואין- הבעל שלי מרשה לעצמו להראות לי בו צדדים שלא ראיתי קודם, למרות שהיינו יחד מעל שנתיים לפני שהתחתנו. אז אני לא חושבת שיש דבר כזה- לדעת הכל לפני שמתחתנים. אבל כשאתה מתחתן- יש מחויבות גדולה יותר להתמודד עם מה שיש בלי לבחור באופציה של פרידה כל כך מהר.

 

[chili3]

ברור שלא הכל מובטח לפני הנישואים.

אבל הרגיש מהתגובות שלך שידך קלה על ההדק בהקשר של פרידה, אם הדברים לא יסדרו בדיוק כמו שציירת לך בראש

 

[דף חדש4]

יד קלה על ההדק

זו הרגשה נכונה שהתקבלה לגבי היד הקלה על ההדק כי הצגתי את זה ככה וזה מייצג התלבטות שלי- עד כמה להשאר ולהתמודד עם הקשיים ועד כמה מותר לוותר כי אם ויתרתי על קשר עם הבעל הראשון שהוא אבי ילדיי, עם כל הקושי והטראומה והכאב וההפסד הכספי שהיו מעורבים בזה- אז למה להאבק על קשר שהרבה הרבה פחות מעורב ומושקע בו. אולי זו תמיד ההתלבטות או הסכנה בפרק ב'. לא יודעת. אבל אני שם- מתלבטת. עד כמה אני מוכנה להתאמץ ולהאבק.

 

[chili3]

מאוד עצוב האי מחוייבות שאת מייחסת לזוגיות

בפרק ב'
בטח ובטח עם אדם שבחרת להנישא לו

 

[ronahaa]

פרק ב זו חבילה. אי אפשר לקחת רק

מה שמתאים.
הגבר הראשון שיגרום למי מילדיי להרגיש לא בבית או לא נח, יראה את הגב שלי מייד. לא משנה אפילו אם הם יהיו בני חמישים, הבית שלי תמיד יהיה הבסיס והבית שלהם.
אולי פשוט תפרידו בתים. בעיניי את גורמת עוול לבעלך.