מי יודע מה הבעי'ה

[המאושרת1]

מי יודע מה הבעי'ה

הכי גדולה לחתן והכלה??? החמות... נו...מה לעשות... חמה וכלות לא תמיד מסתדרות... {"שלום בני,שלום כלתי,הגעתי...ואני אשאר כל עוד תוכלו לסבול אותי..." "מה....אמא שלך לא תישאר אפילו לקפה???} והחתן לא תמיד מת על האמא של אשתי {"יקירי,איפה הספר 'איך לחיות עד 120 שנה???" "שרפתי אותו..." "מה???? למה??? "אמא שלך רצתה לקרוא אותו..."} ודווקא בחג הזה אנו מוצאים חמות שבכל מהותה דאגה לכלותי'ה. חמות,שלמרות המצוקה והמרירות,הפחד והעצב ששולטים בחיי'ה כמערבולת,היא ממריצה בכלות שלה לשוב אל הוריהן ולהתחיל לבנות את חייהן מחדש. חמות,שלמרות הכאב של אובדן האיש שלה,למרות ניתוק הקשר הזוגי,היא מעודדת את רות למצוא קשר זוגי,למצוא חתן. חמות,שלמרות שקברה את בני'ה,היא אוחזת בחיקה תינוק,את התינוק של כלתה אבל לא של בנה. ולא רק אוחזת בו אלא,היא היא הופכת להיות לו לאמנת. הזאת נעמי??? זאת נעמי!!!

 

[המאושרת1]

נעמי...

"לא הי'ה לי בחי'י דבר זולת להיות אשת-חיל לבעלי אלימלך,לו ילדתי בעצב,כמו שסידרה לכל הנשים חווה אמנו את העצבון של להיות אם הבנים שמחה,שני בנים זכרים. לגדול קראנו מחלון,כי חולה הי'ה בלידתו ובקשנו עליו מחילה והבריא.לאחיו הבא אחריו,קראנו כליון בתקווה ובתפילה כי יכלו כל צרותינו. אוי...לא קלה הייתה דרכנו בבית לחם יהודה,הרעב איים ללכוד אותנו בין שיניו ולמרות שאהבת הארץ ובניינה היו חשובים לי,הלכתי אחרי אישי לשדות זרים,שדות מואב. שם,רחוק מהבית,הרחק מהורי ומחמותי,מן המשפחה המורחבת החזיר המלך שלי את נשמתו לאלוקיו. ובהיעדר דמות אב התאהבו המלאכים שלי בשיקצע מקומיות יפות כמו שרק מואביות יכולות להיות ומבלי לשאול לדעתי,הפכתי חמות לכלות לא משלנו. אויש,טעטע...מה אומר ומה אדבר?! לילות לא עצמתי עין.הרי לא ל'ילדות' האלה פיללתי.ומה יגידו השכנים?! ואם תגיע השמועה למולדת?! באותו הרגע,כעסתי עליו,על האלימלך השלומיאל הזה,שככה החליט לעלות לשיחה צפופה עם הקב"ה והותיר אותי כאן למטה עם שני בנים ושתי הכלות,שאפילו נכד לא הביאו לי 10 שנים תמימות. מה כבר ביקשתי?! לפחות להיות סבתא!!! לחבק איזה נכד... בסתר לבי קיוויתי כי הצאצאים שלי יגרשו את השיקצע שלהם אחרי 10 שנות עקרות. וזו,כמובן,הייתה הבעיה שלהן,כי כולם יודעים שכשאין ילדים האישה אשמה.בלילות על יצועי דמיינתי איך אנחנו חוזרים לשדות בית לחם ושם נערכות חתונות כדת וכדין וסוף סוף יהי'ה לי קצת נחת. אבל לאלימלך שלי,ע"ה,הי'ה כנראה משעמם בגן-עדן כך שהוא צירף אליו את בניו כדי שיהיו שלושה לזימון,אם הם עוד זוכרים מה זה בכלל... וכך נותרתי אני,האלמנה והאם השכולה,עם שתי כלות מואביות תלויות על צווארי כאבני ריחיים. ביני לביני חשבתי שהכי טוב לי וגם להן שתשובנה כל אחת לאמה-יולדתה,אולי תמצאנה שייגעץ מתאים משלהן לפרק ב' ואני??? אני אשוב לי לביתי. אבל תהרגו אותי אם אצליח להבין את הראש שלהן {נו,טוב,לא ראש יהודי...} שהחליטו להידבק בשולי סינרי,סליחה,שמלתי וכך הלכו אחריי בשדות השלף האינסופיים,הלוך ובכה. רק אחרי שהסברתי להן את עובדות החיים וכי זקנה שכמותי כבר לא תהיה פתח לתקווה לבנים נוספים,הבינה עורפה את הרמז ולאחר פרידה מרגשת הפנתה לי עורף וחזרה למקורותי'ה. תמיד ידעתי שעורפה יותר מעשית,יותר הגיונית, יותר תכליתית מזו השניי'ה רות. אחחחח...רות,רות,היא הייתה כזה-כאילו רגשנית,חולמנית,מסורה,נאמנה,מפרגנת,מחבקת ואמיתית כזו,ממש נפש יהודית פעמה בה. אז נכון שלא תמיד הבית אצלה הי'ה מבריק ומתוקתק ואם לאמר ת'אמת,גם התבשילים לא היו משהו,אבל ברוחניות,שפתיים יישקו,היא הייתה חזקה ומתחזקת תמידית. כן,רק היום,אחרי שדבקה בי ממש והמילים שאמרה לי כאילו בלחש באוזן,ריגשו אותי {אבל אני אישה חזקה,אני לא אבכה...}כן כן,אותן מילים שהפכו ללוגו בשלטי חוצות "באשר תלכי אלך...". רק היום,אחרי זה,הבנתי שזה ממש לא חשוב אם הכלה היא בלעבוסטית שביתה מתוחזק לתלפיות ובניה כדוגמנים לתפארה סביב שולחנה?! היום נפל לי אסימון גדול לחלל שבתפיסת עולמי כחמות:הכי חשוב זו האהבה,זו הדבקות,זה הנאמנות והקשר. כבר מזמן סלחתי לה על המוצא שלה,שהרי ציפור קטנה לחשה לי שהנין שלה יהי'ה ממש מלך על אמת ולא רק המלך של אמא וסבתא שלו. מאז אני אומרת לכל חברותיי:היזהרו בכלותיכן שאולי מהן יצאו גדולי עם ישראל...

 

[המאושרת1]

ערפה...

תמיד אמרו אצלנו שהבחורים היהודים הם משהו אחר ואני שתמיד חיפשתי משהו אקזוטי מצאתי את בחיר לבי. הוריי דווקא היו גאים שמצאתי בן מעם הסגולה,הרי דווקא את הבנים האלה הק-ל אוהב ועושה להם נסים. האמת...הכי פחדתי מאמא שלו. שמועה הגיעה אלינו למואב כי החמות היהודיי'ה,ישמור הק-ל מפני'ה.כי אצלה תמיד הבן צודק והכלה טועה. לכן כל השנים נהגתי בזהירות ובעדינות והאמת,היא דווקא הייתה דיי בסדר,הנעמי הזאת. שתקה כל השנים ולא הציקה בעניין הכאוב ההוא של נכדים. כשמת בעלי היא ניסתה לשכנע אותי לחזור לבית הוריי. דווקא כ"כ רציתי ללכת אתה לארץ היהודים,אולי אקים לי בית שני בקרבם,אבל בסוף הבנתי שאין לי סיכוי מול גיסתי רות. זאת,הייתה תמיד הכלה הנחשבת יותר למרות שאני גם עשיתי השתדלות להיות בסדר. אבל מה לעשות?! עם חמות יהודי'ה כשרה למהדרין אולי לא כדאי להתעסק. אז חזרתי לי לאמא שלי ושלום על ישראל ועל נעמי גם...

 

[המאושרת1]

רות...

זו הייתה אהבה ממבט ראשון. לא,לא הבעל.דווקא אמא שלו. מן הרגע הראשון הבחנתי כי יש בה מן משהו כזה,שעד היום אני לא יכולה להגדיר.כמו מין קסם אישי שקשה לעמוד בפניו. אצילות נפש גם כשכואב וקשה,התעלות מעל מצוקות היומיום והתמודדות עם אתגרים קשים.היא נשכה שפתיים ושמרה הכול בלבב פנימה. גם כשחלפו השנים ולא ילדנו לה עורפה ואני נכדים, גם כשכולם מסביב ריכלו ודיברו מאחורי גבה על כלותיה האחרות,גם כשהתאלמנה רחוק מהמולדת והמשפחה. היא הייתה הסלע האיתן של המשפחה. ולמרות הבדלי התרבות הגיל והמנטליות היא הייתה בשבילי תמיד כמגדלור בים הסערות. לעולם לא אשכח אותם רגעים מצמררים בהם ליווינו אותה בפנים שטופי דמע לעבר מולדתה,כשהיא מנסה לשכנע אותנו לחזור לשורשים שלנו,הביתה. באותו הרגע הרגשתי שחוט החסד שהי'ה משוך על פני'ה תמיד הפך בליבי למן קשר עבות של אהבה אלי'ה. והרגשתי שאני לא יכולה לתת לה ככה סתם ללכת,הרגשתי כי יש לה ולי מן גורל אחד המקשר אותנו,האלמנות ללא צאצאים,ללא תוחלת וללא עתיד. אין לי מושג איך שרתה עלי פתאום רוח הפיוט ויצא לי פתאום המשפט "עמך עמי אלוקיך אלוקי..." והיא אולי חושבת שלא הרגשתי,אבל אני הרגשתי,הרגשתי את הרעד בקולה,בפני'ה,בגופה,כאשר אמרתי לה "באשר תלכי אלך..." הרעד שמלווה התרגשות. ואתם,לא מאמינים,אבל לפעמים חמות היא לא פחות מאמא,תדעו עכשיו שאם רק תרצו גם אצלכם זו לא תהי'ה אגדה.

 

[קליט]

אחותי !

אולי תכתבי כתבות לעיתונות ? אולי תוציאי ספרי מחשבה/חכמה ? אולי תפתחי את הכישרון העצום הפורה והרווגוני שלך -למשהו יותר תועלתי מקצועי ותורם לחברה ? מה דעתך ?

 

[מסעיר]

תאווה לעיניים

 

[קליט]

דברי פי חכם חן !