מי זרק את מי?

[אשתו של לאזארוס לונג]

מי זרק את מי? ../images/Emo3.gif

קרה לכם פעם שנפרדתם ממישהו ואחרי מלא זמן הסתבר שלא ברור "מי זרק את מי"? הבוקר שמעתי ממישהו את המשפט: "אבל זאת לא אשמתי שהחלטת לברוח ממני" ונותרתי עם מבט כזה

(בטלפון). אני?! לברוח?! ממנו?! מה, הוא דפוק?! הוא באמת לא זוכר שהוא היה הדבר הכי חשוב לי בעולם ושאם זה היה תלוי בי הייתי מוכנה לכרות יד או רגל או כל דבר אחר בשביל לעשות שהיחסים איתו יצלחו ושאני אהיה זאת שנושאת את ילדיו ברחמי? (אתם יכולים להרגע, כבר הרבה מאוד שנים שאני לא מרגישה כך כלפי אף אחד יותר). בקיצור, היציאה הזאת בילבלה אותי, כי למרות שהתגובה שלי היתה כאילו הוא מתלוצץ, אני לא מצליחה להחליט אם הוא באמת התלוצץ או שזאת החוויה (המעוותת) שנשארה לו ממני. וגם קצת מבלבל אותי שזה מבלבל אותי, כי... מה בכלל אכפת לי? היסטוריה עתיקה. ווי אר טוקינט כמעט עשר שנים, כן? מה, לא?

 

[Mנטה]

קרה לי, כן.

זה נראה לי דרך חיננית של הצד השני למשוך עוד קצת פינוקים ותשומת לב, שלא לומר מחמאות קשות.

 

[אשתו של לאזארוס לונג]

את אומרת שזה היה בפולנית?

מזל שלא הבנתי. לא נפלתי לשם.

 

[זאן מישל קוואק]

ביננו, מה זה משנה?

 

[רגליים קרות]

מה נותר לנו בעולם הזה פרט למעט כבוד

 

[זאן מישל קוואק]

מה זה, קזבלן?

למי יש כבוד? מה שחשוב זה הכבוד העצמי. ואם אני זה שנזרק - אז מה? זה קורה, לא נעים, אבל זה לא בהכרח אומר שאני הדפוק פה (ביננו - עצם העובדה שהיא זרקה אותי מעיד עליה שהיא פשוט לא מבינה). ביני ובין האקסית שלי היה למשך זמן קצר ויכוח מי גרם לפרידה - היא אמרה שזה אני, אני אמרתי שזו היא, אבל אחרי זמן קצר עצרתי את זה - קודם כל זה לא משנה, ושנית - העיסוק בזה רק גרם לי להמשיך והתבוסס בבוץ במקום לאסוף את עצמי וללכת הלאה. פשוט שמתי את זה בצד. היא אומרת שאני אשם? בסדר. ואם הוא אמר שהוא זרק אותך ולא את אותו - גם בסדר - שיבושם לו. את יודעת את האמת.

 

[אשתו של לאזארוס לונג]

לא-לא-לא! אתם כה לא מבינים!

זה מה-זה לא עניין של אגו וכבוד. בדיוק להיפך! וזה גם זה שהדברים לא מתקבלים כמו שנדמה לי שמסרתי אותם וגם (אולי) תחושת ההחמצה וכאלה דברים. זה כל כך לא מה שאתם אומרים. מה גם שלאחרונה (מאז שקצת התהדק בינינו הקשר) העסקתי את עצמי הרבה מאוד בשאלות של מה בדיוק השתבש שם ומה אני יכולה ללמוד מזה על עצמי בתוך מערכות יחסים. לפעמים אפילו רציתי לשאול אותו, כך בישירות, למה, בעצם, הוא הרגיש צורך כה עז לברוח ממני (נשארנו לגור יחד הרבה אחרי שהיחסים הסתיימו באופן רשמי אבל רק כשהוא אשכרה עזב את העיר זה נגמר באמת וגם אז זה לקח עוד קצת זמן) ומה הוא חושב שהייתי צריכה (או יכולה) לעשות אחרת. בשביל עצמי, לא בשבילו. הוא כבר שנים אבוד, מבחינתי, אבל מעולם לא נעשה פוסט-מורטם אמיתי של מה שקרה בינינו ואני מרגישה שיש שם משהו שאני יכולה ללמוד ממנו. אבל אני לא שואלת. ועכשיו, ההערה הזאת שלו (שיותר ויותר אני משכנעת את עצמי שהיא היתה הלצה), טיפונת הוציאה אותי מאיזון. זה הכל.

 

[איזבלה גרדנר]

אולי הוא כמוני?

אני איומה. לא לוקחת אחריות על כלום ולא עוזבת אלא פשוט מעזיבה. מדהים איך כל פעם שאני רוצה לגמור עם בחור הוא קם והולך לבד. בהתחלה עוד חשבתי שזו מקריות. יש כמובן גם את אלה שעוזבים בלי שייחלתי לכך אבל זה כבר סיפור אחר. אולי בחוויה שלו את עזבת אותו, לא משנה מה היה בפועל

 

[צימעס]

זה קרה לי פעם אחת