פוליטיקה כאשליה, ומלכות ה’ כמציאות היחידה
העולם נראה רועש. כותרות מתחלפות, ממשלות קמות ונופלות, בחירות, קואליציות, אופוזיציות, אידאולוגיות, הפגנות, נאומים. נדמה כאילו ההיסטוריה מונעת בידי בני אדם: נשיאים, מלכים, מצביאים, פקידים. אך כל הרעש הזה – כך מלמדת היהדות מראשיתה ועד עומקה – אינו אלא מסך עשן. אשליה קולקטיבית. תיאטרון גדול שמאחוריו פועל שחקן אחד בלבד: הקדוש ברוך הוא.
כבר דוד המלך חותך את האשליה בפסוק חד וברור:
“ה’ מֶלֶךְ, ה’ מָלָךְ, ה’ יִמְלֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד” (תהלים י, טז).
לא “ה’ גם”, לא “ה’ מעל”, אלא ה’ הוא המלך – תמיד, בכל זמן, ללא מתחרים. אם ה’ הוא המלך, מהי פוליטיקה? לכל היותר – תפאורה.
הנביא ישעיהו מתאר כיצד הקב״ה מביט על שליטי העולם כעל דבר זעיר וחולף:
“הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְּלִי וּכְשַׁחַק מֹאזְנַיִם נֶחְשָׁבוּ” (ישעיהו מ, טו).
האימפריות, המעצמות, כל מה שנראה עצום – כטיפה שנשפכה מדלי. לא כוח, לא משקל, לא מהות.
גם ספר דניאל, שנכתב מתוך לב הסערה הפוליטית של בבל ופרס, קובע עיקרון חד:
“וְהוּא מְשַׁנֵּא עִדָּנַיָּא וְזִמְנַיָּא, מְהַעְדֵּה מַלְכִין וּמְהָקֵים מַלְכִין” (דניאל ב, כא).
לא העם מחליף מלכים, לא הקונגרס, לא הצבא – אלא הוא. כל היתר הם כלים.
חז״ל מחריפים עוד יותר. בגמרא נאמר:
“אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה” (חולין ז ע״ב).
אם תנועה זעירה של אצבע מוכרעת בשמים, קל וחומר שמינוי נשיא, נפילת ממשלה או פריצת מלחמה. מכאן שפוליטיקה, במובן של שליטה אנושית בגורל, פשוט אינה קיימת.
המדרש מנסח זאת בחריפות פיוטית:
“לב מלכים ושרים ביד ה’” (משלי כא, א).
לא “מושפע”, לא “מושגח” – ביד. כמו חפץ. כמו כלי. המלך חושב שהוא מושל, אך לבו עצמו מוזז כרצון מי שאמר והיה העולם.
הקבלה מסבירה שהעולם כולו מנוהל דרך מערכת הספירות, והספירה התחתונה – מלכות – אין לה כלום מעצמה. כל מה שיש לה הוא קבלה בלבד. מלכות מקבלת מהספירות שמעליה, וכך גם כל מלכות ארצית. שלטון שאין לו שורש אלוקי – אינו שלטון אלא דמיון. לכן אומר הזוהר:
“לית אתר פנוי מיניה” – אין מקום פנוי ממנו. גם ארמון הנשיא, גם בית הפרלמנט, גם חדרי המלחמה – כולם מלאים בו, ולא בהם.
בחסידות הדבר מתברר לעומק נפשי. הבעש״ט לימד שהשגחה פרטית חלה על כל פרט ופרט, עד עלה נידף ברוח. אם עלה אינו נופל בלי רצון ה’, כיצד ייפול שלטון? כיצד תעלה אידאולוגיה? כיצד ייחתם הסכם? כל הפוליטיקה היא לבוש, והלבוש נועד להסתיר את הפנים – לא להחליף אותן.
הרבי מליובאוויטש חזר שוב ושוב על הפסוק:
“ה’ אֱלֹקֵינוּ ה’ אֶחָד” – לא רק באמונה מופשטת, אלא במציאות. אחד פירושו שאין שום כוח עצמאי זולתו. כל מה שנראה ככוח נפרד – הוא צינור בלבד. כשאדם מאמין בפוליטיקה, הוא לא רק טועה ניתוחית – הוא חוטא באשליית הריבוי.
מכאן מתברר מדוע עם ישראל אינו עם פוליטי במהותו. התורה אינה מציעה שיטת ממשל, אלא מלכות שמים. אפילו המלך בישראל מצֻווה:
“לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו” (דברים יז, כ).
הוא אינו מקור הסמכות, אלא שליח. וכששכחו זאת – חרב הבית.
בסופו של דבר, הפוליטיקה היא סיפור שאנשים מספרים לעצמם כדי להרגיש שליטה. הקב״ה מאפשר את הסיפור הזה, כדי להשאיר מקום לבחירה, לאחריות, ולעבודה מוסרית. אבל מי שחודר פנימה רואה: החוטים אינם בידיים אנושיות.
לכן אמר הנביא זכריה:
“לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ, כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה’ צְבָאוֹת” (זכריה ד, ו).
לא בצבא, לא בכסף, לא בקלפי – אלא ברוח. ברצון האלוקי.
ומי שמבין זאת משתחרר. הוא כבר לא נבהל מכותרות, לא משתעבד לאידאולוגיות, לא מאמין באדם כגואל. הוא עושה את שלו – מוסר, מצוות, אמת – ויודע שמי שמנהל את העולם אינו זקוק לעצותיו.
הפוליטיקה תמשיך להרעיש. הקדוש ברוך הוא ימשיך לשלוט.
והאמת, כמו תמיד, פשוטה: אין עוד מלבדו.