מי אשר בנה בית חדש
"מי אשר בנה בית חדש ולא חיבר לו אינטרנט, יילך וישוב לביתו - פן ימות במלחמה, ואשתו תגלה את ספריית הפורנו שלו..." (ספר דברים גרסת הדי-וי-די) ובקיצור, אתה יכול לשכור דירה, לשפץ אותה, לסדר, לסחוב אליה גרוטאות בטנדר ששואל את עצמו בכל רגע נתון מי בדיוק סוחב את מי הוא את הכורסא או הכורסא אותו.. אתה יכול לשייף לנקות לצבוע, וכל זה? כלום. ממש כלום. אתה יכול אפילו להשיג ג'וינט קן ממישהו ולשבת בחצר בהרגשה של סיני - וזה? נאדה. לא שווה כלום. עד לרגע שבו מחברים לך את האינטרנט... הרגע הזה שבו אתה יושב מול המחשב שממוקם במקום אחר, ואתה לוחץ על המועדפים שלך והחלון שלך לעולם החיצון נפתח בדיוק כמו שאתה מכיר אותו. כל פרט קטן במקום, כל הודעה ישנה שלא נמחקה, כל זכר והיסטוריה. אז גם אם אתה עדיין מתבלבל בדרך חזרה מהמכולת, וגם אם ייקח לך עוד חודשיים עד שתדע איפה באיזור יש חנות חומרי בניין, וגם אם המטבח אחר, והתחת שלך מתקשה להתרגל לכורסא שיש בה שקע מתחת של מישהו אחר, ואתה פותח שבע פעמים כל מגירה כדי להיזכר איפה שמת את התחתונים שלך - ולמרות הכל יש מקום אחד שהוא שלך, שם, בין המועדפים אתה מרגיש בבית, מהחלון של הסלון (שזו הגדרה יפה למרחב מחיה שכולל גם מטבח וחדר עבודה...) אתה רואה משהו אחר, אבל הנוף מהחלון הזה, המוכר, עם האיקס הקטן, שאתה סוגר ופותח מתי שתרצה - הנוף הזה תמיד נשאר אותו דבר. איך התמכרנו אה?
"מי אשר בנה בית חדש ולא חיבר לו אינטרנט, יילך וישוב לביתו - פן ימות במלחמה, ואשתו תגלה את ספריית הפורנו שלו..." (ספר דברים גרסת הדי-וי-די) ובקיצור, אתה יכול לשכור דירה, לשפץ אותה, לסדר, לסחוב אליה גרוטאות בטנדר ששואל את עצמו בכל רגע נתון מי בדיוק סוחב את מי הוא את הכורסא או הכורסא אותו.. אתה יכול לשייף לנקות לצבוע, וכל זה? כלום. ממש כלום. אתה יכול אפילו להשיג ג'וינט קן ממישהו ולשבת בחצר בהרגשה של סיני - וזה? נאדה. לא שווה כלום. עד לרגע שבו מחברים לך את האינטרנט... הרגע הזה שבו אתה יושב מול המחשב שממוקם במקום אחר, ואתה לוחץ על המועדפים שלך והחלון שלך לעולם החיצון נפתח בדיוק כמו שאתה מכיר אותו. כל פרט קטן במקום, כל הודעה ישנה שלא נמחקה, כל זכר והיסטוריה. אז גם אם אתה עדיין מתבלבל בדרך חזרה מהמכולת, וגם אם ייקח לך עוד חודשיים עד שתדע איפה באיזור יש חנות חומרי בניין, וגם אם המטבח אחר, והתחת שלך מתקשה להתרגל לכורסא שיש בה שקע מתחת של מישהו אחר, ואתה פותח שבע פעמים כל מגירה כדי להיזכר איפה שמת את התחתונים שלך - ולמרות הכל יש מקום אחד שהוא שלך, שם, בין המועדפים אתה מרגיש בבית, מהחלון של הסלון (שזו הגדרה יפה למרחב מחיה שכולל גם מטבח וחדר עבודה...) אתה רואה משהו אחר, אבל הנוף מהחלון הזה, המוכר, עם האיקס הקטן, שאתה סוגר ופותח מתי שתרצה - הנוף הזה תמיד נשאר אותו דבר. איך התמכרנו אה?