מי אשם ב'נכבה' הערבית?
התשובה היא חד משמעית: אלה שפתחו במלחמה לאחר החלטת האו"ם מ-1947 על חלוקת א"י לשתי מדינות, יהודית וערבית. הליגה הערבית, אותו גוף רקוב ומושחת שהבריטים הקימו ב-1945, התכנם לאחר ההחלטה הנ"ל והחליט למנוע בכוח את מימושה. עוד בטרם הסתיים המנדט הבריטי על א"י פתחו ערביי הארץ בתמיכת 'מתנדבים' מהארצות השכנות ובסיוע בנשק ובכסף מצידן בהתקפת דמים על היישוב היהודי. היישוב התגונן בשיניים ובציפורניים, הדף את התוקפים ויצא להתקפות נגד. אלה הביאו לכיבוש הגליל ושטחים ערביים נוספים בכל רחבי הארץ. כפי שקורה במלחמות, ובייחוד אצל בני דודינו, החלה נטישה המונית של הערבים. כוחות המגן של היישוב - ההגנה והפלמ"ח, האצ"ל והלח"י - ביצעו מצידם פעולות גרוש של הערבים משטחים שנכבשו. פלישת ציבאות ערב עמדה בפתח והמדינה שבדרך לא יכלה להרשות לעצמה להשאיר אוכלוסיית אוייב במספרים גדולים מעבר לקווים. הפלישה באה מייד עם ההכרזה על הקמת המדינה. חלק מהפלסטינים שנטשו את מקומותיהם הצטרפו ללחימה. חודשים רבים נמשכה המלחמה ובמהלכה נכבשו שטחים נוספים ונוצרו פליטים חדשים. כשהסתיימה המלחמה נוצרו גבולות חדשים ושטח המדינה גדל בכ-45% לעומת תוכנית החלוקה. בשטח הזה נותרו כ-150 אלף ערבים מתוך אוכלוסייה של כ-800 אלף. כ-600-700 אלף ערבים נטשו את מקומותיהם במהלך המלחמה או גורשו. האחריות למלחמת העצמאות היא חד-משמעית: ערביי פלסטין ומדינות ערב התוקפניות עשו יד אחת לחסל את מדינת ישראל בעודה באיבה. כל האחריות - הפוליטית והמוסרית - לתוצאות המלחמה עליהם, ועליהם בלבד. ישראל בתור הצד המותקף זכאית לפיצוי מהערבים על הקורבנות ועל הסבל שהיו מנת חלקה. היא גם זכאית לפיצויים על ההפסדים החומריים בגלל המלחמה כמו שמדינות אירופה היו זכיות לפיצויים מגרמניה בתום מלה"ע ה-2. היא גם זכאית לפיצויים מכל מדינות הליגה הערבית על עלות קליטתם של יהודי ארצות ערב שגורשו ואולצו לעזוב את ארצותיהם ולבוא לישראל ורכושם בארצות ערב הוחרם. ישראל לא חייבת לערביי א"י אף גרוש פיצויים על ההפסדים שניגרמו להם. שיפנו לליגה הערבית ולמדינות המרכיבות אותה וידרשו מהם פיצויים (שם הם יקבלו מה'אחים הערביים' בעיטה בישבן ויעיפו אותם מכל המדרגות). אין לישראל גם שום מחוייבות לקלוט איזשהם פליטים בעיקבות המלחמה. גם החלטת עצרת האו"ם הבלתי מתקבלת על הדעת מ-1949 (החלטה 194) מדברת על זכויותיהם של הפליטים שירצו לחיות בשלום עם שכניהם לחזור למולדתם. אבל זה בדיוק העניין: הם בכלל לא רצו לחיות בשלום עם שכניהם היהודים, אחרת לא היו תוקפים אותם. גם במשך כל התקופה מאז הם לא רצו לחיות בשלום. כל החלטותיהם עד לפני כחמש עשרה שנה דיברו נגד שלום עם הישות הציונית, וגם היום ה'שלום' שהם רוצים הוא סוף המדינה. אפילו את האמנה הפלסטינית, המדברת על חיסול הישות הציונית והקמת מדינה פלסטינית בכל שטחי פלסטין, הם לא ביטלו. בתנאים כאלה לא היה אפילו מקום לאיזשהם גילויי רצון טוב מצד ישראל כלפיהם, כי מקור הסכסוך והמלחמה הוא ברצון שלהם לחסל את המדינה היהודית ולסלק אותנו מארצנו. ואעפ"כ היה בן-גוריון מוכן בזמנו לקלוט 100 אלף פליטים במסגרת הסכם שלום כולל, מה שהערבים, הנאמנים למורשת המופתי (הכל או לא כלום) דחו. אשר לפיצויים, החלטה 194 לא קובעת מי ישלם את הפיצויים. לפי כל עקרונות המשפט הבי"ל על התוקפן, שגרם למלחמה ופתח בה, לשלם פיצויים לקורבנותיה. הליגה הערבית ומדינות ערב - שלא לדבר על הנהגת הפלסטינית (המופתי ומרעיו) - הם אלה שחייבים לפצות את הפליטים הערבים. החלטה 194 איננה הבטחה אלוהית מעתה ועד עולם. היא התייחסה לזמנה (1949). בינתיים יש כבר דור שלישי של 'פליטים' פלסטיניים. מספרם היום, הודות לרחם הפלסטינית הפעילה, 'צמח' לכארבעה מיליון שהם בידי הערבים 'נשק יום הדין' נגד ישראל. בעוד חמישים שנה יהיו בקצב הזה לפחות חמישה עשר מיליון 'פליטים'. העולם הערבי רחב ממדים ולא מיושב דיו. יש שם די והותר מקום לפליטי פלסטין. זה יהיה חלק ממה שמדינות ערב יוכלו להעניק להם כפיצוי על ה'עזרה' שהגישו להם ב-1947-8 ומאז ועד היום.
התשובה היא חד משמעית: אלה שפתחו במלחמה לאחר החלטת האו"ם מ-1947 על חלוקת א"י לשתי מדינות, יהודית וערבית. הליגה הערבית, אותו גוף רקוב ומושחת שהבריטים הקימו ב-1945, התכנם לאחר ההחלטה הנ"ל והחליט למנוע בכוח את מימושה. עוד בטרם הסתיים המנדט הבריטי על א"י פתחו ערביי הארץ בתמיכת 'מתנדבים' מהארצות השכנות ובסיוע בנשק ובכסף מצידן בהתקפת דמים על היישוב היהודי. היישוב התגונן בשיניים ובציפורניים, הדף את התוקפים ויצא להתקפות נגד. אלה הביאו לכיבוש הגליל ושטחים ערביים נוספים בכל רחבי הארץ. כפי שקורה במלחמות, ובייחוד אצל בני דודינו, החלה נטישה המונית של הערבים. כוחות המגן של היישוב - ההגנה והפלמ"ח, האצ"ל והלח"י - ביצעו מצידם פעולות גרוש של הערבים משטחים שנכבשו. פלישת ציבאות ערב עמדה בפתח והמדינה שבדרך לא יכלה להרשות לעצמה להשאיר אוכלוסיית אוייב במספרים גדולים מעבר לקווים. הפלישה באה מייד עם ההכרזה על הקמת המדינה. חלק מהפלסטינים שנטשו את מקומותיהם הצטרפו ללחימה. חודשים רבים נמשכה המלחמה ובמהלכה נכבשו שטחים נוספים ונוצרו פליטים חדשים. כשהסתיימה המלחמה נוצרו גבולות חדשים ושטח המדינה גדל בכ-45% לעומת תוכנית החלוקה. בשטח הזה נותרו כ-150 אלף ערבים מתוך אוכלוסייה של כ-800 אלף. כ-600-700 אלף ערבים נטשו את מקומותיהם במהלך המלחמה או גורשו. האחריות למלחמת העצמאות היא חד-משמעית: ערביי פלסטין ומדינות ערב התוקפניות עשו יד אחת לחסל את מדינת ישראל בעודה באיבה. כל האחריות - הפוליטית והמוסרית - לתוצאות המלחמה עליהם, ועליהם בלבד. ישראל בתור הצד המותקף זכאית לפיצוי מהערבים על הקורבנות ועל הסבל שהיו מנת חלקה. היא גם זכאית לפיצויים על ההפסדים החומריים בגלל המלחמה כמו שמדינות אירופה היו זכיות לפיצויים מגרמניה בתום מלה"ע ה-2. היא גם זכאית לפיצויים מכל מדינות הליגה הערבית על עלות קליטתם של יהודי ארצות ערב שגורשו ואולצו לעזוב את ארצותיהם ולבוא לישראל ורכושם בארצות ערב הוחרם. ישראל לא חייבת לערביי א"י אף גרוש פיצויים על ההפסדים שניגרמו להם. שיפנו לליגה הערבית ולמדינות המרכיבות אותה וידרשו מהם פיצויים (שם הם יקבלו מה'אחים הערביים' בעיטה בישבן ויעיפו אותם מכל המדרגות). אין לישראל גם שום מחוייבות לקלוט איזשהם פליטים בעיקבות המלחמה. גם החלטת עצרת האו"ם הבלתי מתקבלת על הדעת מ-1949 (החלטה 194) מדברת על זכויותיהם של הפליטים שירצו לחיות בשלום עם שכניהם לחזור למולדתם. אבל זה בדיוק העניין: הם בכלל לא רצו לחיות בשלום עם שכניהם היהודים, אחרת לא היו תוקפים אותם. גם במשך כל התקופה מאז הם לא רצו לחיות בשלום. כל החלטותיהם עד לפני כחמש עשרה שנה דיברו נגד שלום עם הישות הציונית, וגם היום ה'שלום' שהם רוצים הוא סוף המדינה. אפילו את האמנה הפלסטינית, המדברת על חיסול הישות הציונית והקמת מדינה פלסטינית בכל שטחי פלסטין, הם לא ביטלו. בתנאים כאלה לא היה אפילו מקום לאיזשהם גילויי רצון טוב מצד ישראל כלפיהם, כי מקור הסכסוך והמלחמה הוא ברצון שלהם לחסל את המדינה היהודית ולסלק אותנו מארצנו. ואעפ"כ היה בן-גוריון מוכן בזמנו לקלוט 100 אלף פליטים במסגרת הסכם שלום כולל, מה שהערבים, הנאמנים למורשת המופתי (הכל או לא כלום) דחו. אשר לפיצויים, החלטה 194 לא קובעת מי ישלם את הפיצויים. לפי כל עקרונות המשפט הבי"ל על התוקפן, שגרם למלחמה ופתח בה, לשלם פיצויים לקורבנותיה. הליגה הערבית ומדינות ערב - שלא לדבר על הנהגת הפלסטינית (המופתי ומרעיו) - הם אלה שחייבים לפצות את הפליטים הערבים. החלטה 194 איננה הבטחה אלוהית מעתה ועד עולם. היא התייחסה לזמנה (1949). בינתיים יש כבר דור שלישי של 'פליטים' פלסטיניים. מספרם היום, הודות לרחם הפלסטינית הפעילה, 'צמח' לכארבעה מיליון שהם בידי הערבים 'נשק יום הדין' נגד ישראל. בעוד חמישים שנה יהיו בקצב הזה לפחות חמישה עשר מיליון 'פליטים'. העולם הערבי רחב ממדים ולא מיושב דיו. יש שם די והותר מקום לפליטי פלסטין. זה יהיה חלק ממה שמדינות ערב יוכלו להעניק להם כפיצוי על ה'עזרה' שהגישו להם ב-1947-8 ומאז ועד היום.
