זה באמת לא פייר. אין משהו בסיטואציה הזו
שקרוב או יכול בכלל להזכיר את המילה פייר.
אני מוצאת את עצמי עוסקת המון ברשימות של כל העוולות או לפחות כל הדברים שהיו מקלים עליי במצב הזה ואני מודה שלמרות שהרשימה מתמלאת אני לא באמת מרגישה הקלה. או מרגישה שיכלתי לחוש הקלה.
אם היו לנו ילדים (אנחנו לא הספקנו), אם היינו יותר שנים ביחד (או פחות, משום מה מרגיש לי שהיה לי יותר קל אם היינו פחות שנים ביחד)
אם היינו מספיקים להפרד, אם זה היה נמשך יותר זמן והייתי מספיקה להבין שזה הסוף ולהגיד לו את כל הדברים שהיו מקלים עליי ואולי קצת משמחים אותו.
וככה זה יכול להמשיך שעות (אצלי)....
אבל האמת שאני לא חושבת שיש משהו שיכול להקל.
שנה לפני שהאהוב שלי נפטר המערכות שלו קרסו. הוא נכנס לבית חולים לטיפול שגרתי ביותר ואחרי כמה שעות (אותן הוא העביר בבדיחות איתי בטלפון) הכל השתנה בבת אחת והרדימו והנשימו אותו. במהלך השנה הזו עברנו תהפוכות שאני לא חושבת שעוברים בחיים שלמים - מריצה להפרד כי באמת כבר אין מה לעשות לרגעים וימים שלמים של תקווה. האהוב החזק שלי התגבר על הכל, הוא החלים והשתפר ונגד כל הסיכויים הוא הצליח לנצח את כולם. אפילו את הגוף של עצמו. כחלק מההתקדמות הזו הוא עבר תקופה בבתי חולים משקמים, מקומות בהם באמת רואים ומכירים את אלה שמספיקים להפרד. ולפעמים גם את אלה שמתחננים לפרידה.
האהוב שלי באמת ניצח את הכל ואת כולם והצליח להחלים ולצאת הביתה. הוא הצליח לשים את הסיוט הזה מאחוריו, לחזור לחיים שלמים ואפילו לעבודה. אנחנו חזרנו לדבר על העתיד, לתכנן תכניות ולחיות באמת. ואז הוא פשוט נפטר. בבת אחת. בלי אפשרות לפרידה או בקשה או אפילו חיבוק אחרון.
אני מודה שאחד הדברים שמחזיקים אותי היא הידיעה שככה הוא היה רוצה שזה יהיה. מיתת נשיקה. יש בזה משהו מנחם במהירות הזו, בעובדה שהוא לא סבל. בידיעה שהוא בחר שאזכור אותו שמח ורגיל ולא במיטה מוקף במכונות וצפצופים.
* אני מקווה שלא פגעתי בך במשהו שכתבתי, הרגשתי צורך לחלוק איתך קצת ממה שעובר עליי.
מקווה שעם הזמן יהיה לך יותר קל ותצליחי למצוא בעצמך ובסובבים אותך קצת תקווה
התקופה הראשונה היא כל כך קשה ולמרות שאני פחות משלושה חודשים אחרי אני מרגישה שאולי, יום אחד, אהיה קצת יותר חזקה מההתחלה
שולחת לך חיבוק מנחם כי זה מה שהכי חסר לי
שקרוב או יכול בכלל להזכיר את המילה פייר.
אני מוצאת את עצמי עוסקת המון ברשימות של כל העוולות או לפחות כל הדברים שהיו מקלים עליי במצב הזה ואני מודה שלמרות שהרשימה מתמלאת אני לא באמת מרגישה הקלה. או מרגישה שיכלתי לחוש הקלה.
אם היו לנו ילדים (אנחנו לא הספקנו), אם היינו יותר שנים ביחד (או פחות, משום מה מרגיש לי שהיה לי יותר קל אם היינו פחות שנים ביחד)
אם היינו מספיקים להפרד, אם זה היה נמשך יותר זמן והייתי מספיקה להבין שזה הסוף ולהגיד לו את כל הדברים שהיו מקלים עליי ואולי קצת משמחים אותו.
וככה זה יכול להמשיך שעות (אצלי)....
אבל האמת שאני לא חושבת שיש משהו שיכול להקל.
שנה לפני שהאהוב שלי נפטר המערכות שלו קרסו. הוא נכנס לבית חולים לטיפול שגרתי ביותר ואחרי כמה שעות (אותן הוא העביר בבדיחות איתי בטלפון) הכל השתנה בבת אחת והרדימו והנשימו אותו. במהלך השנה הזו עברנו תהפוכות שאני לא חושבת שעוברים בחיים שלמים - מריצה להפרד כי באמת כבר אין מה לעשות לרגעים וימים שלמים של תקווה. האהוב החזק שלי התגבר על הכל, הוא החלים והשתפר ונגד כל הסיכויים הוא הצליח לנצח את כולם. אפילו את הגוף של עצמו. כחלק מההתקדמות הזו הוא עבר תקופה בבתי חולים משקמים, מקומות בהם באמת רואים ומכירים את אלה שמספיקים להפרד. ולפעמים גם את אלה שמתחננים לפרידה.
האהוב שלי באמת ניצח את הכל ואת כולם והצליח להחלים ולצאת הביתה. הוא הצליח לשים את הסיוט הזה מאחוריו, לחזור לחיים שלמים ואפילו לעבודה. אנחנו חזרנו לדבר על העתיד, לתכנן תכניות ולחיות באמת. ואז הוא פשוט נפטר. בבת אחת. בלי אפשרות לפרידה או בקשה או אפילו חיבוק אחרון.
אני מודה שאחד הדברים שמחזיקים אותי היא הידיעה שככה הוא היה רוצה שזה יהיה. מיתת נשיקה. יש בזה משהו מנחם במהירות הזו, בעובדה שהוא לא סבל. בידיעה שהוא בחר שאזכור אותו שמח ורגיל ולא במיטה מוקף במכונות וצפצופים.
* אני מקווה שלא פגעתי בך במשהו שכתבתי, הרגשתי צורך לחלוק איתך קצת ממה שעובר עליי.
מקווה שעם הזמן יהיה לך יותר קל ותצליחי למצוא בעצמך ובסובבים אותך קצת תקווה
התקופה הראשונה היא כל כך קשה ולמרות שאני פחות משלושה חודשים אחרי אני מרגישה שאולי, יום אחד, אהיה קצת יותר חזקה מההתחלה
שולחת לך חיבוק מנחם כי זה מה שהכי חסר לי
