מיתוס המתאמן הותיק
מצחיק שאני נתקל בזה, עם פחות מעשור של אימונים, אבל ככה זה כשאתה לומד בבי"ס צעיר. על מה אני מדבר? אני מדבר על היחס המיוחד שיש כלפי מתאמנים ותיקים יותר מצד מתאמנים מתחילים - גם כלפי אלו שמאמנים אותם וגם כלפי אלו שלא. אמת, אנחנו עושים דברים קצת קיצוניים מבחינה פיזית, אבל זה פתוח לכולם; אנחנו מתאמנים כמה וכמה שנים אבל זה פשוט עניין של כרונולוגיה. (אני לא מדבר על יחס מיוחד מצד המורה, זה משהו אחר שאפשר לדבר עליו במקום אחר) הדיעות שאני שומע מתחלקות לשתיים: אחת אומרת שזה טוב בשבילם, זה מועיל שיש להם "דמות לחיקוי" שהיא לא המורה, שעצם האמונה שלהם ביכולת של המתאמנים הותיקים נותנת להם משהו לשאוף אליו (אם להשתמש במילים של khammel, אפילו עוזרת להם לבנות את הסיפור האישי שלהם כהולך למקום מוצלח). השניה (הדיעה שלי) טוענת (מתוך השקפה שונה על המיקום של המתאמן בא"ל) שדווקא האמונה הזו "מסוכנת" בשבילם, גם כי היא יכולה ליצור חוסר רצון להעז (הותיקים יכולים אבל אני לא) וחוסר פרופורציה לגבי המיקום שלהם, כשהם חושבים שהותיקים כל יכולים וכל עניין ה"ותיקוּת" נתפס כדבר בלתי מושג. לנוכח משפטים (שאני שמעתי או שנאמרו לי) כמו "אבל אתם פלאיים, אתם לא יכולים להיות חולים" או "אתה ברמה רוחנית כל כך גבוהה שאתה חושב שאתה לא רוחני בכלל" אני לפעמים חושב שמתאמן ותיק ואחראי צריך להפקיד להיכשל מדי פעם בצורה בולטת, רק כדי לאפשר התנתקות מאמונה מסרסת כזו (מזכיר לי את הצבא, כשחייל שלי אמר "חוץ מזה שאין לך קרניים קטנות לא הייתי אומר שאתה אנושי", עוד מקום שבו נותנים קרדיט מוגזם ללא קשר לאישיות). מה דעתכם? מה צריך להיות היחס למתאמנים ותיקים ואיך הם צריכים להתנהג?
מצחיק שאני נתקל בזה, עם פחות מעשור של אימונים, אבל ככה זה כשאתה לומד בבי"ס צעיר. על מה אני מדבר? אני מדבר על היחס המיוחד שיש כלפי מתאמנים ותיקים יותר מצד מתאמנים מתחילים - גם כלפי אלו שמאמנים אותם וגם כלפי אלו שלא. אמת, אנחנו עושים דברים קצת קיצוניים מבחינה פיזית, אבל זה פתוח לכולם; אנחנו מתאמנים כמה וכמה שנים אבל זה פשוט עניין של כרונולוגיה. (אני לא מדבר על יחס מיוחד מצד המורה, זה משהו אחר שאפשר לדבר עליו במקום אחר) הדיעות שאני שומע מתחלקות לשתיים: אחת אומרת שזה טוב בשבילם, זה מועיל שיש להם "דמות לחיקוי" שהיא לא המורה, שעצם האמונה שלהם ביכולת של המתאמנים הותיקים נותנת להם משהו לשאוף אליו (אם להשתמש במילים של khammel, אפילו עוזרת להם לבנות את הסיפור האישי שלהם כהולך למקום מוצלח). השניה (הדיעה שלי) טוענת (מתוך השקפה שונה על המיקום של המתאמן בא"ל) שדווקא האמונה הזו "מסוכנת" בשבילם, גם כי היא יכולה ליצור חוסר רצון להעז (הותיקים יכולים אבל אני לא) וחוסר פרופורציה לגבי המיקום שלהם, כשהם חושבים שהותיקים כל יכולים וכל עניין ה"ותיקוּת" נתפס כדבר בלתי מושג. לנוכח משפטים (שאני שמעתי או שנאמרו לי) כמו "אבל אתם פלאיים, אתם לא יכולים להיות חולים" או "אתה ברמה רוחנית כל כך גבוהה שאתה חושב שאתה לא רוחני בכלל" אני לפעמים חושב שמתאמן ותיק ואחראי צריך להפקיד להיכשל מדי פעם בצורה בולטת, רק כדי לאפשר התנתקות מאמונה מסרסת כזו (מזכיר לי את הצבא, כשחייל שלי אמר "חוץ מזה שאין לך קרניים קטנות לא הייתי אומר שאתה אנושי", עוד מקום שבו נותנים קרדיט מוגזם ללא קשר לאישיות). מה דעתכם? מה צריך להיות היחס למתאמנים ותיקים ואיך הם צריכים להתנהג?
זה מישהו שמנצח איתך כשאתה מנצח ושכואב איתך כשאתה מפסיד זה מישהו שחשובה לו הצורה שהוא מייצג את הג'ים שלו מבפנים-בנקיון ובסדר ומבחוץ - בהתנהגות. לסיכום ותיק אצלי = טכניקה טובה + חוש אחריות ואהבה לתחום שבוא הוא עוסק אהבה לקבוצה ולצעירים שבאים ושהוא נהנה מהאימון כאומנות ובטכניקה ולא בא רק לשרוף שומנים.. וכמובן שכל זה אחרי מספר של שנים ונאמנות לג'ים ,גודל המספר תלוי בגודל החיידק. לירון
