אתה משתמש בדפדפן מיושן. יתכן והאתר הנוכחי יוצג באופן שגוי, כמו כן אתרים אחרים ברשת.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
מיתולוגיות בריאה
- פותח הנושא סקיפי
- פורסם בתאריך
מצרים
נו היה שמו של החושך בתוהו ובוהו ששרר לפני היווצרותו של הזמן. מתוך החושך והתוהו יצר אתום את עצמו בעזרת עוצמת מחשבותיו ובכוח רצונו הטהור. הוא לא היה גבר וגם לא אישה, והייתה לו יכולת טלפתית לראות הכול ובו זמנית היכולת לשוטט בכל רחבי היקום. אתום היה בודד בעולם והוא התחבר אל צילו כדי ליצור לעצמו בן ובת. את בנו שו ירק אתום החוצה ואת בתו תפנוט הקיא. שו נעשה לאל האוויר ותפנוט נהייתה לאלת הערפל והלחות. שו ותפנוט קיבלו מאביהם משימה: להפריד את הכאוס לעקרונות, חוקים, סדר ויציבות. הכאוס חולק לאור ולחושך שהוצבו במקומם. סדר זה נקרא - מאאט והוא שיצר את עקרונות החיים לכל הזמנים. מאאט הייתה נוצה קלה וטהורה. שו ותפנוט יצרו את גב- אל הארץ ואת נוט – אלת השמים והכוכבים. בתחילה נועדו גב ונוט להיות ביחד, מחוברים יחדיו, אולם מאאט – שקבעה את הסדר בעולם – אילצה אותם להיפרד כדי למלא את תפקידם ואת ייעודם. כדי להפריד ביניהם דחף שו - אל האוויר, את נוט מעלה אל השמים והכוכבים. שם היא נשארה מתוחה מעל גב, חברה. נוט יצרה למען גב את הגשם וגב יצר את כל שגדל על האדמה. מדי לילה, לפני הזריחה ילדה נוט את השמש, וכאשר היום עלה - עקבה אחר מסלולה עד שהשמש מתה כל יום עם השקיעה. שו ותפנוט יצרו אלים נוספים. איזיס - מלכת האלים, התור - אלת האהבה והיופי, אוזיריס - אל החוכמה והצדק, סת' - אל הרשע, טוט - אל החוכמה ונפיטיס - המגנה על המתים. אולם הסדר של מאאט חסר עדיין את השלמות, היה חסר בו משהו... יום אחד הלכו שו ותפנוט ונאבדו במים השחורים של נו. אתום דאג לילדיו וחיפש אחריהם. כאשר לא מצא אותם, שלח את עינו הרואה הכול אל השמים ואל הארץ כדי לחפשם. לאחר זמן מה חזרו שו ותפנוט יחד עם העין הרואה הכול. כאשר אתום ראה את שניהם, הוא היה נרגש עד שהחל לבכות מרוב שמחה. דמעותיו טפטפו על האדמה והפכו לאדם הראשון. והאדם שהתרבה והתפשט בכדור הארץ עזר לאיזונו של מאאט - הסדר שנקבע לעולם. בני האדם קיבלו בשמחה את משימתם לשמירת הארץ ואת ההשתחוות האלים. מתוך המיתולוגיה המצרית – סדר מתוך התוהו לפני היות האלים היה רק אינסוף מימי חשוך שמכונה נון, שהאנרגיות הבראשיתיות שלו אצרו בתוכו את הצורות האפשריות של כל היצורים החיים. רוח הבורא הייתה קיימת במים הקמאיים הללו, אבל לא היה לה מקום שבו תוכל ללבוש צורה. כוחות ההרס של התוהו התגלמו בנחש הגדול עפפ. האירוע המציין את ראשית הזמן היה עליית היבשה הראשונה מתוך מימי הנון. גבעה קמאית זו הייתה המקום שבו יכלה האלוהות הראשונה לבוא לכלל קיום. היא לבשה לפעמים צורת ציפור – בז, אנפה או נחליאלי צהוב – שנחה על הגבעה. גרסה אחרת של הבריאה הייתה הלוטוס הקדמוני שעלה מתוך המים, וכשנפתח גילה אל-ילד. האלוהות הראשונה הייתה מחוננת בכמה כוחות אלוהיים, כגון חו - "דיבור סמכותי",סיא – "תפישה" וחכא – "מאגיה". בעזרת הכוחות הללו השליט הבורא סדר בתוך התוהו. סדר אלוהי זה התגלם בדמותה של האלה מאעת – בתו של אל השמש. משמעויות המלה הן: צדק, אמת והרמוניה. הסדר האלוהי היה כל הזמן נתון בסכנת החזרה לתוהו שממנו נוצר. האלוהות הראשונה נעשתה ערה לבדידותה, וברא אלים ובני אדם בדמותה, וכן עולם שיוכלו אלה לאכלסו. נאמר שהאלים נבראו מזיעתו של אל השמש, ובני האדם – מדמעותיו. כוח הבריאה התקשר על פי רוב עם השמש, אולם היו גם אלוהויות אחרות שתוארו כבוראות. במקדש אל השמש באון – עיר השמש, נחשבה הבנו – ציפור שסגדו לה כאלוהות הראשונה. ציפור זוהרת זו שתוארה כאנפה, הייתה התגלמותו של אל השמש הבורא, והיא שהביאה את האור הראשון למחשכי התוהו. כאשר נחתה על הגבעה הקמאית, היא השמיעה קריאה שהייתה הצליל הראשון.
נו היה שמו של החושך בתוהו ובוהו ששרר לפני היווצרותו של הזמן. מתוך החושך והתוהו יצר אתום את עצמו בעזרת עוצמת מחשבותיו ובכוח רצונו הטהור. הוא לא היה גבר וגם לא אישה, והייתה לו יכולת טלפתית לראות הכול ובו זמנית היכולת לשוטט בכל רחבי היקום. אתום היה בודד בעולם והוא התחבר אל צילו כדי ליצור לעצמו בן ובת. את בנו שו ירק אתום החוצה ואת בתו תפנוט הקיא. שו נעשה לאל האוויר ותפנוט נהייתה לאלת הערפל והלחות. שו ותפנוט קיבלו מאביהם משימה: להפריד את הכאוס לעקרונות, חוקים, סדר ויציבות. הכאוס חולק לאור ולחושך שהוצבו במקומם. סדר זה נקרא - מאאט והוא שיצר את עקרונות החיים לכל הזמנים. מאאט הייתה נוצה קלה וטהורה. שו ותפנוט יצרו את גב- אל הארץ ואת נוט – אלת השמים והכוכבים. בתחילה נועדו גב ונוט להיות ביחד, מחוברים יחדיו, אולם מאאט – שקבעה את הסדר בעולם – אילצה אותם להיפרד כדי למלא את תפקידם ואת ייעודם. כדי להפריד ביניהם דחף שו - אל האוויר, את נוט מעלה אל השמים והכוכבים. שם היא נשארה מתוחה מעל גב, חברה. נוט יצרה למען גב את הגשם וגב יצר את כל שגדל על האדמה. מדי לילה, לפני הזריחה ילדה נוט את השמש, וכאשר היום עלה - עקבה אחר מסלולה עד שהשמש מתה כל יום עם השקיעה. שו ותפנוט יצרו אלים נוספים. איזיס - מלכת האלים, התור - אלת האהבה והיופי, אוזיריס - אל החוכמה והצדק, סת' - אל הרשע, טוט - אל החוכמה ונפיטיס - המגנה על המתים. אולם הסדר של מאאט חסר עדיין את השלמות, היה חסר בו משהו... יום אחד הלכו שו ותפנוט ונאבדו במים השחורים של נו. אתום דאג לילדיו וחיפש אחריהם. כאשר לא מצא אותם, שלח את עינו הרואה הכול אל השמים ואל הארץ כדי לחפשם. לאחר זמן מה חזרו שו ותפנוט יחד עם העין הרואה הכול. כאשר אתום ראה את שניהם, הוא היה נרגש עד שהחל לבכות מרוב שמחה. דמעותיו טפטפו על האדמה והפכו לאדם הראשון. והאדם שהתרבה והתפשט בכדור הארץ עזר לאיזונו של מאאט - הסדר שנקבע לעולם. בני האדם קיבלו בשמחה את משימתם לשמירת הארץ ואת ההשתחוות האלים. מתוך המיתולוגיה המצרית – סדר מתוך התוהו לפני היות האלים היה רק אינסוף מימי חשוך שמכונה נון, שהאנרגיות הבראשיתיות שלו אצרו בתוכו את הצורות האפשריות של כל היצורים החיים. רוח הבורא הייתה קיימת במים הקמאיים הללו, אבל לא היה לה מקום שבו תוכל ללבוש צורה. כוחות ההרס של התוהו התגלמו בנחש הגדול עפפ. האירוע המציין את ראשית הזמן היה עליית היבשה הראשונה מתוך מימי הנון. גבעה קמאית זו הייתה המקום שבו יכלה האלוהות הראשונה לבוא לכלל קיום. היא לבשה לפעמים צורת ציפור – בז, אנפה או נחליאלי צהוב – שנחה על הגבעה. גרסה אחרת של הבריאה הייתה הלוטוס הקדמוני שעלה מתוך המים, וכשנפתח גילה אל-ילד. האלוהות הראשונה הייתה מחוננת בכמה כוחות אלוהיים, כגון חו - "דיבור סמכותי",סיא – "תפישה" וחכא – "מאגיה". בעזרת הכוחות הללו השליט הבורא סדר בתוך התוהו. סדר אלוהי זה התגלם בדמותה של האלה מאעת – בתו של אל השמש. משמעויות המלה הן: צדק, אמת והרמוניה. הסדר האלוהי היה כל הזמן נתון בסכנת החזרה לתוהו שממנו נוצר. האלוהות הראשונה נעשתה ערה לבדידותה, וברא אלים ובני אדם בדמותה, וכן עולם שיוכלו אלה לאכלסו. נאמר שהאלים נבראו מזיעתו של אל השמש, ובני האדם – מדמעותיו. כוח הבריאה התקשר על פי רוב עם השמש, אולם היו גם אלוהויות אחרות שתוארו כבוראות. במקדש אל השמש באון – עיר השמש, נחשבה הבנו – ציפור שסגדו לה כאלוהות הראשונה. ציפור זוהרת זו שתוארה כאנפה, הייתה התגלמותו של אל השמש הבורא, והיא שהביאה את האור הראשון למחשכי התוהו. כאשר נחתה על הגבעה הקמאית, היא השמיעה קריאה שהייתה הצליל הראשון.
נוט
המלכה נוט משפחת האלים בפנטאון האלים המצרי והמיתולוגיה, נקבעו הירארכית האלים בדירוגם אשר יצאו ממרכזי פולחן מצריים שהיו בעת ובעונה אחת גם מרכזים מדיניים חשובים. בין משפחות האלים בולטת השמינייה של ח'נום. המורכבת מארבעה זוגות אלי קדם ולה סיפור בריאת העולם בנוסח זה: בראשית היה תוהו ובוהו, ובו ארבעת היסודות האלוהיים: מי התהום הקדמוניים- נון, האינסופיות, הסתר. מתוך המים הקדמונים בצבצה האדמה כאי ועל כן רואים את נון ובת זוגו נונת כמקור הבריאה. נוט – אלת השמיים והכוכבים וגב – אל הארץ, נולדו מהזדווגותם של האלים תפנת ושו. השניים נצמדו זה לזה בחיבוק כה צמוד, עד שלא נותר מקום לשום דבר ביניהם. נוט הרתה לגב, אולם ילדיה לא יכלו להיוולד. בסופו התערב אביהם שו – אל האוויר, והפריד בין גב לבין נוט. המיתולוגיה מספרת שבעזרת שמונה בריות שנועדו בשם אלי חח, החזיק שו באלת השמים גבוה מעל הארץ, על מנת שיהיה די מקום ליצורים החיים ולאויר שהם נושמים. המצרים חשבו שהיו שמים נוספים מתחת לארץ. המים הקדמוניים הוסיפו להקיף את יקום הארץ והשמים. אלת השמיים לבשה לפעמים צורת אישה עירומה המקמרת את גופה מעל הארץ, ולפעמים צורת פרה זרועת כוכבים. היא הייתה משמשת מסגרת ליקופ בגופתה הקמורה. נוט – אלת השמים, אחת האלוהויות הקוסמיות העיקריות. לפי דברי המיתולוגיה הייתה נוט בולעת את השמש מדי ערב, ולעיתים האשימו אותה שהיא מבקשת לבלוע את כל ילדיה, וחוזרת ויולדת אותה עם בוקר. מתחת לנוט ערוך צבא האלים וחצאי האלים שפרעה- הוא עצמו אל חי- היה מצפה בבטחה להצטרף אליהם במותו.
המלכה נוט משפחת האלים בפנטאון האלים המצרי והמיתולוגיה, נקבעו הירארכית האלים בדירוגם אשר יצאו ממרכזי פולחן מצריים שהיו בעת ובעונה אחת גם מרכזים מדיניים חשובים. בין משפחות האלים בולטת השמינייה של ח'נום. המורכבת מארבעה זוגות אלי קדם ולה סיפור בריאת העולם בנוסח זה: בראשית היה תוהו ובוהו, ובו ארבעת היסודות האלוהיים: מי התהום הקדמוניים- נון, האינסופיות, הסתר. מתוך המים הקדמונים בצבצה האדמה כאי ועל כן רואים את נון ובת זוגו נונת כמקור הבריאה. נוט – אלת השמיים והכוכבים וגב – אל הארץ, נולדו מהזדווגותם של האלים תפנת ושו. השניים נצמדו זה לזה בחיבוק כה צמוד, עד שלא נותר מקום לשום דבר ביניהם. נוט הרתה לגב, אולם ילדיה לא יכלו להיוולד. בסופו התערב אביהם שו – אל האוויר, והפריד בין גב לבין נוט. המיתולוגיה מספרת שבעזרת שמונה בריות שנועדו בשם אלי חח, החזיק שו באלת השמים גבוה מעל הארץ, על מנת שיהיה די מקום ליצורים החיים ולאויר שהם נושמים. המצרים חשבו שהיו שמים נוספים מתחת לארץ. המים הקדמוניים הוסיפו להקיף את יקום הארץ והשמים. אלת השמיים לבשה לפעמים צורת אישה עירומה המקמרת את גופה מעל הארץ, ולפעמים צורת פרה זרועת כוכבים. היא הייתה משמשת מסגרת ליקופ בגופתה הקמורה. נוט – אלת השמים, אחת האלוהויות הקוסמיות העיקריות. לפי דברי המיתולוגיה הייתה נוט בולעת את השמש מדי ערב, ולעיתים האשימו אותה שהיא מבקשת לבלוע את כל ילדיה, וחוזרת ויולדת אותה עם בוקר. מתחת לנוט ערוך צבא האלים וחצאי האלים שפרעה- הוא עצמו אל חי- היה מצפה בבטחה להצטרף אליהם במותו.
דרום מזרח אסיה
נחש רב עוצמה ורעיון העולם העליון והתחתון, מופיעים גם במיתוס הבריאה בחלקים הדרומיים והמערביים של האי בורנאו. אלה מספרים על ימים קדומים "כאשר הכול עדיין היה חתום בתוך פיו של נחש המים הצנוף". אז קמו ועלו הר הזהב - מושב האל העליון של האל השולט בחלקו התחתון של הקוסמוס, והר אבני החן – מושב האל העליון של חלקו העליון של הקוסמוס. הרים אלה התנגשו זה בזה כמה פעמים, ובכל פעם נוצר בהתנגשותם חלק אחר של היקום, החל בעננים. אחריהם באו כיפת השמים, ההרים והמצוקים, השמש והירח, נץ הרקיע והדג הגדול אילה-אילילנגיט, שתי חיות אגדיות, רוונג ריוו המזיל ריר זהב ודידיס מהנדרה שעיניו אבני חן, ולבסוף עטרת הזהב של האל מהטלה, שהתנוססה מעליה אבן חן מאונכת. זה היה עידן הבריאה הראשון. בעידן השני הופיעו הנהרות, וג'טה הבתולה האלוהית יצרה את הארץ ואת הגבעות. בעידן השלישי הופיע עץ החיים, בעל עלי הזהב ופרי השנהב, ואיחד את העולם העליון עם התחתון.
נחש רב עוצמה ורעיון העולם העליון והתחתון, מופיעים גם במיתוס הבריאה בחלקים הדרומיים והמערביים של האי בורנאו. אלה מספרים על ימים קדומים "כאשר הכול עדיין היה חתום בתוך פיו של נחש המים הצנוף". אז קמו ועלו הר הזהב - מושב האל העליון של האל השולט בחלקו התחתון של הקוסמוס, והר אבני החן – מושב האל העליון של חלקו העליון של הקוסמוס. הרים אלה התנגשו זה בזה כמה פעמים, ובכל פעם נוצר בהתנגשותם חלק אחר של היקום, החל בעננים. אחריהם באו כיפת השמים, ההרים והמצוקים, השמש והירח, נץ הרקיע והדג הגדול אילה-אילילנגיט, שתי חיות אגדיות, רוונג ריוו המזיל ריר זהב ודידיס מהנדרה שעיניו אבני חן, ולבסוף עטרת הזהב של האל מהטלה, שהתנוססה מעליה אבן חן מאונכת. זה היה עידן הבריאה הראשון. בעידן השני הופיעו הנהרות, וג'טה הבתולה האלוהית יצרה את הארץ ואת הגבעות. בעידן השלישי הופיע עץ החיים, בעל עלי הזהב ופרי השנהב, ואיחד את העולם העליון עם התחתון.
אמריקה הצפונית
הרוח הגדולה ושולה הארץ רוב העמים הילידים מייחסים את רעיון העולם, אפילו את עצם יצירתו לאלוהות עליונה או ל"רוח הגדולה". האל הקרוי גיצ'י מניטו מפי הילדים של היערות הצפון מזרחיים, או וקן טנקה - התעלומה הגדולה בפי הלקוטה של המישורים, שהחשיבו אותו כאלוהות עליונה שרוחה שכנה באל הראשון, אינין – סלע. שום דבר לא היה קיים, מלבד הן – שחור האפלה. אינין השתוקק להפגין את כוחו, אולם לא היה לו במה להביאו לכלל ביטוי, ולכן ברא מדמו את האלה מקה – הארץ ואת המים הכחולים.מן המים נבראה הכיפה הכחולה הגדולה סקן – השמיים, ושוליה תחמו את הארץ. סקן השתמש בכוחו כדי לברוא את החשיכה הארצית מתוך הן, ואחר כך ברא את וי מאונין, ממקה, מהמים ומעצמו. הוא ציווה על וי לזרוח, והעולם התחמם. ארבעת האלים סקן, אינין, וי ומקה התאספו. סקן, האדיר מכולם, פנה אליהם: "אף שאנו ארבעה, מקור אחד לכולנו, והוא וקן טנקה שאיש אינו מבין אותו, אפילו לא האלים עצמם. הוא אל האלים". תפקידו היה לברוא דמויות אלוהיות הנפוצות כמו אימא אדמה ואב רקיע, או השמש והירח, שעליהן מוטל המשך הבריאה, בעוד האל העליון מסתגר במרומיו. אלוהויות אלה תפקידן היה גם ליטול תפקיד בבריאת האדם ואלוהויות דמויות של בעלי חיים. מיתוס הבריאה הנפוץ ביותר עוסק בשולה הארץ – הצוללן האלוהי, לרוב יצור צנוע, היורד אל קרקעית הים הקמאי ומוציא ממנה בוץ, שמתפשט ויוצר את הארץ. זהו צב הים הענק הנראה במגן שיין מהמאה התשעה עשר אשר מילא תפקיד חשוב במיתוסי שולה הארץ של עמים רבים. הסיפור השייני כולל את כל מרכיביו העיקריים של הסיפור. מהאו – רוח הכול, יצר את המים הגדולים ועמם את יצורי המים והציפורים. לציפורים נמאס להתעופף, והן החלו צוללות לפי תור ומחפשות יבשה. הדבר לא עלה בידן, עד שלבסוף ניסתה את כוחה האגמייה. כאשר חזרה, הניחה האגמייה כדור קטן של בוץ בכף ידו של מהאו. מהאו גלגל את הכדור בין כפות ידיו, והוא הלך וגדל במידה כזאת שלבסוף הייתה רק סבתא צבת הים מסוגלת לשאת אותו. הבוץ הוסיף לגדול על גבה, ובדרך זו נוצרה היבשה הראשונה.
הרוח הגדולה ושולה הארץ רוב העמים הילידים מייחסים את רעיון העולם, אפילו את עצם יצירתו לאלוהות עליונה או ל"רוח הגדולה". האל הקרוי גיצ'י מניטו מפי הילדים של היערות הצפון מזרחיים, או וקן טנקה - התעלומה הגדולה בפי הלקוטה של המישורים, שהחשיבו אותו כאלוהות עליונה שרוחה שכנה באל הראשון, אינין – סלע. שום דבר לא היה קיים, מלבד הן – שחור האפלה. אינין השתוקק להפגין את כוחו, אולם לא היה לו במה להביאו לכלל ביטוי, ולכן ברא מדמו את האלה מקה – הארץ ואת המים הכחולים.מן המים נבראה הכיפה הכחולה הגדולה סקן – השמיים, ושוליה תחמו את הארץ. סקן השתמש בכוחו כדי לברוא את החשיכה הארצית מתוך הן, ואחר כך ברא את וי מאונין, ממקה, מהמים ומעצמו. הוא ציווה על וי לזרוח, והעולם התחמם. ארבעת האלים סקן, אינין, וי ומקה התאספו. סקן, האדיר מכולם, פנה אליהם: "אף שאנו ארבעה, מקור אחד לכולנו, והוא וקן טנקה שאיש אינו מבין אותו, אפילו לא האלים עצמם. הוא אל האלים". תפקידו היה לברוא דמויות אלוהיות הנפוצות כמו אימא אדמה ואב רקיע, או השמש והירח, שעליהן מוטל המשך הבריאה, בעוד האל העליון מסתגר במרומיו. אלוהויות אלה תפקידן היה גם ליטול תפקיד בבריאת האדם ואלוהויות דמויות של בעלי חיים. מיתוס הבריאה הנפוץ ביותר עוסק בשולה הארץ – הצוללן האלוהי, לרוב יצור צנוע, היורד אל קרקעית הים הקמאי ומוציא ממנה בוץ, שמתפשט ויוצר את הארץ. זהו צב הים הענק הנראה במגן שיין מהמאה התשעה עשר אשר מילא תפקיד חשוב במיתוסי שולה הארץ של עמים רבים. הסיפור השייני כולל את כל מרכיביו העיקריים של הסיפור. מהאו – רוח הכול, יצר את המים הגדולים ועמם את יצורי המים והציפורים. לציפורים נמאס להתעופף, והן החלו צוללות לפי תור ומחפשות יבשה. הדבר לא עלה בידן, עד שלבסוף ניסתה את כוחה האגמייה. כאשר חזרה, הניחה האגמייה כדור קטן של בוץ בכף ידו של מהאו. מהאו גלגל את הכדור בין כפות ידיו, והוא הלך וגדל במידה כזאת שלבסוף הייתה רק סבתא צבת הים מסוגלת לשאת אותו. הבוץ הוסיף לגדול על גבה, ובדרך זו נוצרה היבשה הראשונה.
אמריק התיכונה
הקוסמולוגיה של אמריקה התיכונה חילקה את היקום לחמישה חלקים – ארבע רוחות השמים והמרכז. כל כיוון מגלם ערכים סמליים חשובים. לדוגמא: המזרח נתפס כאזור בהיר ופורה, מלא חיים, שהצבע המקודש שלו הוא אדום, ואילו הצפון הוא אזור קר ושחור הקשור למוות. את המרכז החשוב מכל תפס האל שיוטקוטלי. מושג השניות תפס מקום מרכזי בחשיבה האצטקית, והתגלם בדמות אומטקוטלי – הישות הקוסמית הקמאית בעלת המהות הכפולה, המקיימת את כל החיים ממקומה ב"טבור הארץ". הודות להיבטיה כזכר וכנקבה – אומטאוטל ואומסיוטל, היא ילדה את ארבעת הטסקטליפוקים כאב וכאם גם יחד. בראשית היה אומטקוטלי, אדון השניות שברא את עצמו, והוא הופיע גם בהיבטו הזכרי ובהיבטו הנקבי. צאצאיו של הזוג הקוסמי הזה היו ארבעת הטסקטליפוקים. הטסטליפוקה האדום, הקרוי גם שיפה טוטק – האל פשוט העור, התקשר למזרח, הטסטליפוקה הכחול או ויצילופושטלי – לדרום, הטסטליפוקה הלבן או קצלקואטל – למערב, והטסקטליפוקה השחור – אדון שמי הלילה – לצפון. לארבעה האלה נוספו טללוק – אל הגשם וזוגתו צ'לצ'יוטליקואה – אלת המים. העימותים בין האלוהויות הללו, שהיו שרויות בהתמודדות קוסמית על העליונות, הביאו לבריאתם ולהחרבתם של עולמות החמישה עידנים רצופים, או "שמשות", שכל אחת מהן זוהתה על פי השואה המיוחדת שבלעה אותה. בשמש הראשונה שלט טסקטליפוקה, והיא נועדה כ"ארבעה יגוארים". כעבור שש מאות שבעים ושש שנים הפיל קצלקואטל את טסקטליפוקה למים, והיגוארים טרפו את הארץ. אז משל קצלקואטל בשמש השנייה, שנועדה בשם "ארבע רוחות", תקופה זו הסתיימה כאשר קם טסקטליפוקה לנקום את נקמתו והפיל את קצלקואטל מעל כיסו, ואז סחפה אותו סופת הוריקן גדולה. השמש השלישית, ששמה היה "ארבעה גשמים", עמדה בסימן האש ושלט אל הגשם טללוק. היא הסתיימה כאשר שיגר קצלקואטל גשם של אש שאיכל את הארץ. אז באה השמש הרביעית, "ארבעה מים", המזוהה עם צ'לצ'יוטליקואה – אלת המים. זו תמה כשהוצף העולם במבול, ובני האדם הפכו לדגים. אחרי העולמות הלא מושלמים הללו באה התקופה המפוארת מכל – השמש החמישית. השואות שבלעו את ארבעת השמשות השאירו חלל בסדר הקוסמי. כשבראו האלים את השמש החמישית – העידן הנוכחי, וקיימו אותה, העניקו ליושבי אמריקה התיכונית סיכוי אחרון, רופף, לחיים. השמש החמישית נבראה בטאוטיוקן, כאשר השליך את עצמו האל ננוצין לאש הבוערת, ונהפך לשמש העולה. ואולם בתחילה הוא היה חסר ניע, ולכן הקריבו שאר האלים את דמם כדי לספק לו את הכוח הדרוש לתנועתו ברקיע. לפיכך קרוי העידן הזה של העולם "ארבע התנועות". בריאותו המיוחדת במינה הציבה תקדים מיתולוגי לרעיון האצטקי שלפיו יכולים חיי היקום להתארך רק באמצעות קורבנות. ואולם היה זה ויתור זמני בלבד מצד האלים, שכן גם השמש החמישית עתידה להיחרב בסופו של דבר ברעשי אדמה. הסמל "ארבע תנועות" גילם את תפיסת קורבן האדם שפיעמה בדת האצטקית, ומצאה את ביטויה המוחשי באבן לוח השנה האצטקית הגדולה, אשר הדמות המרכזית בה היא פניו של אל השמש טונטיו, המוקפות בסמל "ארבע התנועות". אומנות מופלאה זו מציגה את המרכיבים העיקריים של הבריאה החמישית האצטקים ראו את טונטיו כהתגלות של אל המלחמה השבטי שלהם ןיצילופושטלי – "הקוליברי של הדרום" שהיה אל השמש והמלחמה. במערכת הסמלים המורכבת הזו ניתן לראות כיצד ניצלו האצטקים את המיתוס להצדקת המלחמה וקורבן האדם, וכיצד ביטאו את היבטי החיים הללו במונחים קוסמולוגיים. משני צדי פניו של טונטיו ניתן לראות טפרים ענקיים האוחזים בלבבות אדם למאכל. נושא זה מפותח עוד בלשונו של האל, שצורתה כסכין הצור או הזכוכית הגעשית שבה השתמשו כוהני האצטקים בטקסי ההקרבה לעקירת לבבות קורבנותיהם. לפי אמונת האצטקים, דם האדם מכיל "את הנוזל שלא יסולא בפז", צ'לצ'יוטל, שרק הוא המשקה לאלים. סביב דמותו של אל השמש יש ארבע דמויות ממוסגרות המייצגות את השמשות הקודמות – אלה שהוקדשו ליגואר, לרוח, לאש ולמים. מסביב לאלה נראים תווי הסמלים של עשרים ימים מלוח השנה הקדוש, טונפוולי, וייצוגים סמליים של טסקטליפוקה, קצלקואטל וטללוק. אבן לוח השנה המגולפת ביד אמן, התגלתה ב-1790 ליד המקדש הקדוש בלב מקסיקו סיטי, המציגה את המרכיבים העיקריים של הבריאה החמישית. אבן לוח זה שכנראה שימשה גם כאבן קורבן, מנציחה את ההשקפה האצטקית הייחודית על החיים והמוות ביקום רעוע, שאין לקיימו אלא באספקה רצופה של דם לאלים.
הקוסמולוגיה של אמריקה התיכונה חילקה את היקום לחמישה חלקים – ארבע רוחות השמים והמרכז. כל כיוון מגלם ערכים סמליים חשובים. לדוגמא: המזרח נתפס כאזור בהיר ופורה, מלא חיים, שהצבע המקודש שלו הוא אדום, ואילו הצפון הוא אזור קר ושחור הקשור למוות. את המרכז החשוב מכל תפס האל שיוטקוטלי. מושג השניות תפס מקום מרכזי בחשיבה האצטקית, והתגלם בדמות אומטקוטלי – הישות הקוסמית הקמאית בעלת המהות הכפולה, המקיימת את כל החיים ממקומה ב"טבור הארץ". הודות להיבטיה כזכר וכנקבה – אומטאוטל ואומסיוטל, היא ילדה את ארבעת הטסקטליפוקים כאב וכאם גם יחד. בראשית היה אומטקוטלי, אדון השניות שברא את עצמו, והוא הופיע גם בהיבטו הזכרי ובהיבטו הנקבי. צאצאיו של הזוג הקוסמי הזה היו ארבעת הטסקטליפוקים. הטסטליפוקה האדום, הקרוי גם שיפה טוטק – האל פשוט העור, התקשר למזרח, הטסטליפוקה הכחול או ויצילופושטלי – לדרום, הטסטליפוקה הלבן או קצלקואטל – למערב, והטסקטליפוקה השחור – אדון שמי הלילה – לצפון. לארבעה האלה נוספו טללוק – אל הגשם וזוגתו צ'לצ'יוטליקואה – אלת המים. העימותים בין האלוהויות הללו, שהיו שרויות בהתמודדות קוסמית על העליונות, הביאו לבריאתם ולהחרבתם של עולמות החמישה עידנים רצופים, או "שמשות", שכל אחת מהן זוהתה על פי השואה המיוחדת שבלעה אותה. בשמש הראשונה שלט טסקטליפוקה, והיא נועדה כ"ארבעה יגוארים". כעבור שש מאות שבעים ושש שנים הפיל קצלקואטל את טסקטליפוקה למים, והיגוארים טרפו את הארץ. אז משל קצלקואטל בשמש השנייה, שנועדה בשם "ארבע רוחות", תקופה זו הסתיימה כאשר קם טסקטליפוקה לנקום את נקמתו והפיל את קצלקואטל מעל כיסו, ואז סחפה אותו סופת הוריקן גדולה. השמש השלישית, ששמה היה "ארבעה גשמים", עמדה בסימן האש ושלט אל הגשם טללוק. היא הסתיימה כאשר שיגר קצלקואטל גשם של אש שאיכל את הארץ. אז באה השמש הרביעית, "ארבעה מים", המזוהה עם צ'לצ'יוטליקואה – אלת המים. זו תמה כשהוצף העולם במבול, ובני האדם הפכו לדגים. אחרי העולמות הלא מושלמים הללו באה התקופה המפוארת מכל – השמש החמישית. השואות שבלעו את ארבעת השמשות השאירו חלל בסדר הקוסמי. כשבראו האלים את השמש החמישית – העידן הנוכחי, וקיימו אותה, העניקו ליושבי אמריקה התיכונית סיכוי אחרון, רופף, לחיים. השמש החמישית נבראה בטאוטיוקן, כאשר השליך את עצמו האל ננוצין לאש הבוערת, ונהפך לשמש העולה. ואולם בתחילה הוא היה חסר ניע, ולכן הקריבו שאר האלים את דמם כדי לספק לו את הכוח הדרוש לתנועתו ברקיע. לפיכך קרוי העידן הזה של העולם "ארבע התנועות". בריאותו המיוחדת במינה הציבה תקדים מיתולוגי לרעיון האצטקי שלפיו יכולים חיי היקום להתארך רק באמצעות קורבנות. ואולם היה זה ויתור זמני בלבד מצד האלים, שכן גם השמש החמישית עתידה להיחרב בסופו של דבר ברעשי אדמה. הסמל "ארבע תנועות" גילם את תפיסת קורבן האדם שפיעמה בדת האצטקית, ומצאה את ביטויה המוחשי באבן לוח השנה האצטקית הגדולה, אשר הדמות המרכזית בה היא פניו של אל השמש טונטיו, המוקפות בסמל "ארבע התנועות". אומנות מופלאה זו מציגה את המרכיבים העיקריים של הבריאה החמישית האצטקים ראו את טונטיו כהתגלות של אל המלחמה השבטי שלהם ןיצילופושטלי – "הקוליברי של הדרום" שהיה אל השמש והמלחמה. במערכת הסמלים המורכבת הזו ניתן לראות כיצד ניצלו האצטקים את המיתוס להצדקת המלחמה וקורבן האדם, וכיצד ביטאו את היבטי החיים הללו במונחים קוסמולוגיים. משני צדי פניו של טונטיו ניתן לראות טפרים ענקיים האוחזים בלבבות אדם למאכל. נושא זה מפותח עוד בלשונו של האל, שצורתה כסכין הצור או הזכוכית הגעשית שבה השתמשו כוהני האצטקים בטקסי ההקרבה לעקירת לבבות קורבנותיהם. לפי אמונת האצטקים, דם האדם מכיל "את הנוזל שלא יסולא בפז", צ'לצ'יוטל, שרק הוא המשקה לאלים. סביב דמותו של אל השמש יש ארבע דמויות ממוסגרות המייצגות את השמשות הקודמות – אלה שהוקדשו ליגואר, לרוח, לאש ולמים. מסביב לאלה נראים תווי הסמלים של עשרים ימים מלוח השנה הקדוש, טונפוולי, וייצוגים סמליים של טסקטליפוקה, קצלקואטל וטללוק. אבן לוח השנה המגולפת ביד אמן, התגלתה ב-1790 ליד המקדש הקדוש בלב מקסיקו סיטי, המציגה את המרכיבים העיקריים של הבריאה החמישית. אבן לוח זה שכנראה שימשה גם כאבן קורבן, מנציחה את ההשקפה האצטקית הייחודית על החיים והמוות ביקום רעוע, שאין לקיימו אלא באספקה רצופה של דם לאלים.
אמריקה הדרומית
המיתוסים של תושבי היערות הטרופיים של אמריקה הדרומית עוסקים בראש ובראשונה בהסברת מוצא האנושות והתרבות, להבדיל מן הטבע. כהשתקפות של המטרה הבסיסית הזו, מקיפים שלל נושאים כמו ראשית החקלאות, היחסים בין משפחות המחותנות זו עם זו, ומושגי הדעת והבערות. מיתוסים רבים עוסקים במוצא האדם ובבעלי חיים, אבנים וחומר עשויים למלא בהם תפקידים חשובים באותה המידה. לפי בני צ'יבצ'ה בקולומביה, השמש והירח בראו את האדם הראשון מחומר ואת האישה הראשונה מקנים. עמים רבים,כגון הוראו והטובה, טוענים שבני האדם הראשונים התגוררו בשמים, אבל ירדו ארצה כדי לגנוב חיות ציד, ואז נלכדו ונאלצו להישאר כאן לצמיתות. טיבו של מיתוס הילידים, כמין אמנה קדושה המשמרת את הסדר החברתי הקיים, ניכר בייחוד במיתוסים העוסקים בהבדלים בין גברים ונשים. הנשים מתקשרות לפריון טבעי, לתוהו ובוהו ולבערות, והגברים לפריון תרבותי, לסדר ולידע קדוש. בקוסמולוגיה האמזונית מופיעים נושאים הקשורים לאש. האש גם קשורה ליחסי מין, ללידה ולמחזור הוסת. רכישת האש הושגה לעיתים בדרכי עורמה, ובמקרים אלה מתקשר הדבר לאובדן התום. בני קיפו מברזיל המרכזית מספרים, שבראשית לא הייתה לאדם אש, והוא אכל ירקות חיים וחימם נתחי בשר על אבנים בשמש. יום אחד הבחינו אדם מסוים וגיסו הצעיר בוטוקה בקן של עורב מקרין במרומי מצוק. בוטוקה טיפס בסולם והשליך שתי ביצים אל חברו. אבל הביצים נהפכו לאבנים ושברו את ידו של האיש, הוא התמלא כעס והשמיט את הסולם מתחת לרגליו של בוטוקה, שנשאר תלוי על המצוק. כעבור כמה ימים ראה בוטוקה יגואר נושא קשת וחיצים ושלל ציד. היגואר התנפל על צלו של בוטוקה, אך כשהבין את טעותו, דיבר היצור אל הנער, הבטיח שלא יטרוף אותו, ואמר שהוא יאמץ אותו לבן ולחבר לציד. לבסוף הציב מחדש את הסולם, כדי שבוטוקה יוכל לרדת. למרות התנגדותה של רעייתו, לקח היגואר את בוטוקה לביתו, שם ראה הנער אש ואכל מזון מבושל לראשונה. אבל כשיצא היגואר לציד סירבה רעייתו לבקשותיו של בוטוקה לאכול בשר טפיר צלוי, וחשפה את ציפורניה באיום. הוא נמלט והתחבא על עץ. היגואר נזף באשתו כשחזר הביתה, אבל היא התעלמה מאזהרותיו להניח לנער. בסופו של דבר לימד היגואר את בוטוקה כיצד ליצור קשת וחצים כדי להגן על עצמו. כשאיימה עליו שוב רעיית היגואר, המית אותה הנער בחץ., אסף את כלי הנשק שלו, לקח עמו מעט בשר מבושל וגחלים לוחשות, וחזר לכפרו. לאחר שראו את מתנותיו של בוטוקה יצאו הגברים אל בית היגואר, וגנבו משם לא רק אש אלא גם בשר מבושל, חוטי כותנה, קשתות וחצים. היגואר זעם על כפיות הטובה של בנו המאומץ, וכיום הוא אוכל את בשרו נא וצד בטפריו ובניביו, בעוד שהאדם אוכל בשר צלוי וצד בקשת וחץ. אפשר לראות עדיין את השתקפות האש שאבדה ליגואר בעיניו הדומות למראות.
המיתוסים של תושבי היערות הטרופיים של אמריקה הדרומית עוסקים בראש ובראשונה בהסברת מוצא האנושות והתרבות, להבדיל מן הטבע. כהשתקפות של המטרה הבסיסית הזו, מקיפים שלל נושאים כמו ראשית החקלאות, היחסים בין משפחות המחותנות זו עם זו, ומושגי הדעת והבערות. מיתוסים רבים עוסקים במוצא האדם ובבעלי חיים, אבנים וחומר עשויים למלא בהם תפקידים חשובים באותה המידה. לפי בני צ'יבצ'ה בקולומביה, השמש והירח בראו את האדם הראשון מחומר ואת האישה הראשונה מקנים. עמים רבים,כגון הוראו והטובה, טוענים שבני האדם הראשונים התגוררו בשמים, אבל ירדו ארצה כדי לגנוב חיות ציד, ואז נלכדו ונאלצו להישאר כאן לצמיתות. טיבו של מיתוס הילידים, כמין אמנה קדושה המשמרת את הסדר החברתי הקיים, ניכר בייחוד במיתוסים העוסקים בהבדלים בין גברים ונשים. הנשים מתקשרות לפריון טבעי, לתוהו ובוהו ולבערות, והגברים לפריון תרבותי, לסדר ולידע קדוש. בקוסמולוגיה האמזונית מופיעים נושאים הקשורים לאש. האש גם קשורה ליחסי מין, ללידה ולמחזור הוסת. רכישת האש הושגה לעיתים בדרכי עורמה, ובמקרים אלה מתקשר הדבר לאובדן התום. בני קיפו מברזיל המרכזית מספרים, שבראשית לא הייתה לאדם אש, והוא אכל ירקות חיים וחימם נתחי בשר על אבנים בשמש. יום אחד הבחינו אדם מסוים וגיסו הצעיר בוטוקה בקן של עורב מקרין במרומי מצוק. בוטוקה טיפס בסולם והשליך שתי ביצים אל חברו. אבל הביצים נהפכו לאבנים ושברו את ידו של האיש, הוא התמלא כעס והשמיט את הסולם מתחת לרגליו של בוטוקה, שנשאר תלוי על המצוק. כעבור כמה ימים ראה בוטוקה יגואר נושא קשת וחיצים ושלל ציד. היגואר התנפל על צלו של בוטוקה, אך כשהבין את טעותו, דיבר היצור אל הנער, הבטיח שלא יטרוף אותו, ואמר שהוא יאמץ אותו לבן ולחבר לציד. לבסוף הציב מחדש את הסולם, כדי שבוטוקה יוכל לרדת. למרות התנגדותה של רעייתו, לקח היגואר את בוטוקה לביתו, שם ראה הנער אש ואכל מזון מבושל לראשונה. אבל כשיצא היגואר לציד סירבה רעייתו לבקשותיו של בוטוקה לאכול בשר טפיר צלוי, וחשפה את ציפורניה באיום. הוא נמלט והתחבא על עץ. היגואר נזף באשתו כשחזר הביתה, אבל היא התעלמה מאזהרותיו להניח לנער. בסופו של דבר לימד היגואר את בוטוקה כיצד ליצור קשת וחצים כדי להגן על עצמו. כשאיימה עליו שוב רעיית היגואר, המית אותה הנער בחץ., אסף את כלי הנשק שלו, לקח עמו מעט בשר מבושל וגחלים לוחשות, וחזר לכפרו. לאחר שראו את מתנותיו של בוטוקה יצאו הגברים אל בית היגואר, וגנבו משם לא רק אש אלא גם בשר מבושל, חוטי כותנה, קשתות וחצים. היגואר זעם על כפיות הטובה של בנו המאומץ, וכיום הוא אוכל את בשרו נא וצד בטפריו ובניביו, בעוד שהאדם אוכל בשר צלוי וצד בקשת וחץ. אפשר לראות עדיין את השתקפות האש שאבדה ליגואר בעיניו הדומות למראות.
אפריקה
לעמים אפריקניים רעיונות שונים על הבריאה, החל באמונתם של בני אקן בגאנה כי היקום נוצר בידי נימה, אלה-אם המזוהה עם הירח, וכלה בדימוי הנפוץ מאד של נחש ענקי, המזוהה לרוב עם הקשת בענן, שממנו יצא הקוסמוס. הנחש הוא אחד היצורים הנפוצים ביותר במיתולוגיה האפריקנית. במיוחד חשוב רעיון "הנחש הקוסמי" ככוח המניע של הבריאה. כוח זה מופיע בקשת בענן ובכל צורות המים. בראשית היה כוח הנחש כרוך סביב הארץ שטרם לבשה צורה ותמך בה, והוא עדיין מוסיף למלא את התפקיד הזה. הוא נע בלי הרף, וזרימתו הסלילנית היא המניעה את גרמי השמים בנתיביהם. באפריקה הצפונית נפוץ מיתוס המספר כי הדבר הראשון שהאל הבורא יצר היה הנחש הקוסמי מיניה, שראשו בשמים וזנבו במים שמתחת לארץ. גופו חולק לשבעה חלקים, ומהם יצר האל את העולם. עמים רחוקים ושונים זה מה כמו הדוגון ממאלי והלונגו מזמביה מתארים את הבריאה כרעידות של "ביצה קוסמית". בני הדוגון מאמינים כי הבריאה החלה בבריאה בשם אמה, ביצה שהייתה זרע הקוסמוס. היא רעדה שבע פעמים ואז התבקעה ויצאה ממנה רוח בוראת ראשונה ממין זכר, נומו. הוא נפל ארצה, ומיד אחריו נפלה תאומתו, אחריהם באו עוד ארבעה זוגות נומו. אלה בראו את השמיים והארץ והשליטו בהם סדר, קבעו את חילופי היום והלילה ואת חלוקת השנה לעונות, ויצרו את החברה האנושית. במיתוס הדוגון, מקור העולם הוא זרע היקום, כוכב שהם מכנים בשמו של צמח דומה ליבלית, שזרעיו הם הקטנים ביותר הידועים להם. בעיניהם, כוכב זה הוא "תאומו" של סיריוס, כוכב הכלב, והוא הקטן והכבד מכל הכוכבים, הוא דחוס עד כדי כך, שכל יושבי הארץ יחדיו לא יוכל להרעים אפילו חלק קטן ממנו. תנועתו סביב סיריוס, הנמשכת לדבריהם חמישים שנה, היא התומכת בכל הבריאה ביקום.טוענים כי מיתוס הדוגון הוא שריד לידע שהגיע ארצה עם אורחים תבוניים ממערכת הכוכבים סיריוס. אחד ממיתוסי הבריאה המורכבים מסופר בפי בני במברה. בראשית הולידה הריקנות פו – את הדעת. הדעת, שהייתה מלאה בריקנות כשם שהריקנות הייתה מלאה בעצמה, הייתה הכוח הבורא הראשוני ביקום, והיא חוללה תהליך מיסטי של שחרור אנרגיה וכליאתה שוב, שהביא מצדו להולדת התודעה האנושית, "הזרע" או העיקרון של היקום. אחר כך באה רוח בשם פמבה ובראה את הארץ, ורוח בשם פרו בראה את השמים, כל אחת מהן כוננה את ארבע רוחות השמיים. אז הופיעו החיים עלי האדמה. פרו יצר תאומים במדבר, והעשב הראשון צמח. אחר כך הופיעו המים הראשונים, ועמם דג שלקח את פרו ואת ילדיו אל הים, שם ברא את כל יצורי הים. פרו נתן שמות לכל היצורים ולכל הדברים עלי אדמות, חילק את השנה לעונות וכונן את חילוקי היום והלילה, במקום החשיכה הקדמונית. לבסוף השליט סדר בין כל היצורים החיים. גם בני האדם קיבלו שם והתמיינו, והגזעים והשבטים נחלקו לפי איכות דמם, שבו הטביע פרו את גורלם. ואז חזר לשמיים. מיתולוגית הבריאה של בני היורובה מאפריקה בתחילה היו שמים ממעל ומים מתחת, והכוח השולט היה "אורישה" – שהייתה מועצת האלים. בשמים ממעל שלט - אלורון ואולוקון - היה אדון ששלט על שהיה מתחת למים. יום אחד החליט האל אובטלה - ליצור אדמה או קרקע יבשה. הוא ביקש את רשות אולורון - שליט השמים ואת עצתה של אורונמילה - יועצת העצות ובעלת החוכמה במועצת האלים. אורנומילה אמרה שכדי ליצור קרקע יבשה תזדקק למספר דברים, "שרשרת זהב ארוכה, קונכיית חילזון מלאה בחול, תרנגולת לבנה, חתול שחור ועץ תמר." זהו עץ תמר הגדל באפריקה אשרו ניתן להפיק ממנו יין. אובטלה אסף את הדברים וארזם לתוך תיק. הוא לקח את שרשרת הזהב הארוכה, תלה אותה במקום מיוחד בשמים והחל לגלוש כלפי מטה בעזרתה. הוא גלש באיטיות עד שלהפתעתו ראה שהגיע לקצה השרשרת וחש את הקרקעית מתחתיו. הוציא אובטלה את קונכיית החילזון מתיקו, פיזר את החול לעבר הערפל שמתחתיו ושחרר את התרנגולת. בנחיתתה על החול החלה לנקר, לגרד ולפזר את החול לכל כיוון. החול הפך במהרה להרים גבוהים ולעמקים. אובטלה אשר הביא עימו את העץ התמר הוציאו מתיקו ונטע אותו, לאחר זמן לא רב ולמולו היה יער שלם של עצי תמר. אובטלה הסתכל מסביבו ושמחתו רבה מתוצאות עבודתו. הוא קרא לארץ "איף", והתיישב יחדיו עם החתול שלקח עמו על הקרקע הפורייה שיצר. לאחר זמן אובטלה החל להשתעמם. כדי שלא השתעמם החל להעסיק את עצמו והחל ליצור צורות מטיט ובו זמנית שתה יין תמרים. אובטלה המשיך לשתות, בקבוק אחרי בקבוק,ויצר עוד ועוד צורות. בסיימו, ביקש מאולורון - שליט השמים, להפיח רוח חיים בדמויות הטיט שיצר. אולורון נענה לבקשתו ולאחר זמן ראה אובטלה את הדמויות חיות ונושמות במלאו החיות. אולם הייתה בעיה: הדמויות שיצר היו מכוערות וחסרות צורה. אובטלה נתפס לבהלה והוא נשבע ששוב לא ישתה בזמן יצירת הדמויות. הוא התיישב והחל ליצור דמויות חדשות מן הטיט,אך הפעם הן היו מושלמות ממש. אולורון הפיח רוח חיים בדמויות המושלמות שיצר והן בנו במהירות בתים וערים. אובטלה הפך לאדון/אל האנושות המחליט על בריאת הדברים וגם על השחתתם. כל אלי האורישה - מועצת האלים, היו שבעי רצון מעבודתו של אובטלה, רק אולוקון - אדון הים, כעס על כך שלא התייעצו עימו במהלך יצירת הארץ והגזע האנושי. ובכעסו יצר אולוקון שיטפון ענק שכמעט ומחק את כל יצירתו של אובטלה . מאז השיטפון הגדול, הבינו כולם שהמים הם מקור החיים על פני האדמה, אולם האפשרות להרוס ולפגוע בה עדיין קיימים.
לעמים אפריקניים רעיונות שונים על הבריאה, החל באמונתם של בני אקן בגאנה כי היקום נוצר בידי נימה, אלה-אם המזוהה עם הירח, וכלה בדימוי הנפוץ מאד של נחש ענקי, המזוהה לרוב עם הקשת בענן, שממנו יצא הקוסמוס. הנחש הוא אחד היצורים הנפוצים ביותר במיתולוגיה האפריקנית. במיוחד חשוב רעיון "הנחש הקוסמי" ככוח המניע של הבריאה. כוח זה מופיע בקשת בענן ובכל צורות המים. בראשית היה כוח הנחש כרוך סביב הארץ שטרם לבשה צורה ותמך בה, והוא עדיין מוסיף למלא את התפקיד הזה. הוא נע בלי הרף, וזרימתו הסלילנית היא המניעה את גרמי השמים בנתיביהם. באפריקה הצפונית נפוץ מיתוס המספר כי הדבר הראשון שהאל הבורא יצר היה הנחש הקוסמי מיניה, שראשו בשמים וזנבו במים שמתחת לארץ. גופו חולק לשבעה חלקים, ומהם יצר האל את העולם. עמים רחוקים ושונים זה מה כמו הדוגון ממאלי והלונגו מזמביה מתארים את הבריאה כרעידות של "ביצה קוסמית". בני הדוגון מאמינים כי הבריאה החלה בבריאה בשם אמה, ביצה שהייתה זרע הקוסמוס. היא רעדה שבע פעמים ואז התבקעה ויצאה ממנה רוח בוראת ראשונה ממין זכר, נומו. הוא נפל ארצה, ומיד אחריו נפלה תאומתו, אחריהם באו עוד ארבעה זוגות נומו. אלה בראו את השמיים והארץ והשליטו בהם סדר, קבעו את חילופי היום והלילה ואת חלוקת השנה לעונות, ויצרו את החברה האנושית. במיתוס הדוגון, מקור העולם הוא זרע היקום, כוכב שהם מכנים בשמו של צמח דומה ליבלית, שזרעיו הם הקטנים ביותר הידועים להם. בעיניהם, כוכב זה הוא "תאומו" של סיריוס, כוכב הכלב, והוא הקטן והכבד מכל הכוכבים, הוא דחוס עד כדי כך, שכל יושבי הארץ יחדיו לא יוכל להרעים אפילו חלק קטן ממנו. תנועתו סביב סיריוס, הנמשכת לדבריהם חמישים שנה, היא התומכת בכל הבריאה ביקום.טוענים כי מיתוס הדוגון הוא שריד לידע שהגיע ארצה עם אורחים תבוניים ממערכת הכוכבים סיריוס. אחד ממיתוסי הבריאה המורכבים מסופר בפי בני במברה. בראשית הולידה הריקנות פו – את הדעת. הדעת, שהייתה מלאה בריקנות כשם שהריקנות הייתה מלאה בעצמה, הייתה הכוח הבורא הראשוני ביקום, והיא חוללה תהליך מיסטי של שחרור אנרגיה וכליאתה שוב, שהביא מצדו להולדת התודעה האנושית, "הזרע" או העיקרון של היקום. אחר כך באה רוח בשם פמבה ובראה את הארץ, ורוח בשם פרו בראה את השמים, כל אחת מהן כוננה את ארבע רוחות השמיים. אז הופיעו החיים עלי האדמה. פרו יצר תאומים במדבר, והעשב הראשון צמח. אחר כך הופיעו המים הראשונים, ועמם דג שלקח את פרו ואת ילדיו אל הים, שם ברא את כל יצורי הים. פרו נתן שמות לכל היצורים ולכל הדברים עלי אדמות, חילק את השנה לעונות וכונן את חילוקי היום והלילה, במקום החשיכה הקדמונית. לבסוף השליט סדר בין כל היצורים החיים. גם בני האדם קיבלו שם והתמיינו, והגזעים והשבטים נחלקו לפי איכות דמם, שבו הטביע פרו את גורלם. ואז חזר לשמיים. מיתולוגית הבריאה של בני היורובה מאפריקה בתחילה היו שמים ממעל ומים מתחת, והכוח השולט היה "אורישה" – שהייתה מועצת האלים. בשמים ממעל שלט - אלורון ואולוקון - היה אדון ששלט על שהיה מתחת למים. יום אחד החליט האל אובטלה - ליצור אדמה או קרקע יבשה. הוא ביקש את רשות אולורון - שליט השמים ואת עצתה של אורונמילה - יועצת העצות ובעלת החוכמה במועצת האלים. אורנומילה אמרה שכדי ליצור קרקע יבשה תזדקק למספר דברים, "שרשרת זהב ארוכה, קונכיית חילזון מלאה בחול, תרנגולת לבנה, חתול שחור ועץ תמר." זהו עץ תמר הגדל באפריקה אשרו ניתן להפיק ממנו יין. אובטלה אסף את הדברים וארזם לתוך תיק. הוא לקח את שרשרת הזהב הארוכה, תלה אותה במקום מיוחד בשמים והחל לגלוש כלפי מטה בעזרתה. הוא גלש באיטיות עד שלהפתעתו ראה שהגיע לקצה השרשרת וחש את הקרקעית מתחתיו. הוציא אובטלה את קונכיית החילזון מתיקו, פיזר את החול לעבר הערפל שמתחתיו ושחרר את התרנגולת. בנחיתתה על החול החלה לנקר, לגרד ולפזר את החול לכל כיוון. החול הפך במהרה להרים גבוהים ולעמקים. אובטלה אשר הביא עימו את העץ התמר הוציאו מתיקו ונטע אותו, לאחר זמן לא רב ולמולו היה יער שלם של עצי תמר. אובטלה הסתכל מסביבו ושמחתו רבה מתוצאות עבודתו. הוא קרא לארץ "איף", והתיישב יחדיו עם החתול שלקח עמו על הקרקע הפורייה שיצר. לאחר זמן אובטלה החל להשתעמם. כדי שלא השתעמם החל להעסיק את עצמו והחל ליצור צורות מטיט ובו זמנית שתה יין תמרים. אובטלה המשיך לשתות, בקבוק אחרי בקבוק,ויצר עוד ועוד צורות. בסיימו, ביקש מאולורון - שליט השמים, להפיח רוח חיים בדמויות הטיט שיצר. אולורון נענה לבקשתו ולאחר זמן ראה אובטלה את הדמויות חיות ונושמות במלאו החיות. אולם הייתה בעיה: הדמויות שיצר היו מכוערות וחסרות צורה. אובטלה נתפס לבהלה והוא נשבע ששוב לא ישתה בזמן יצירת הדמויות. הוא התיישב והחל ליצור דמויות חדשות מן הטיט,אך הפעם הן היו מושלמות ממש. אולורון הפיח רוח חיים בדמויות המושלמות שיצר והן בנו במהירות בתים וערים. אובטלה הפך לאדון/אל האנושות המחליט על בריאת הדברים וגם על השחתתם. כל אלי האורישה - מועצת האלים, היו שבעי רצון מעבודתו של אובטלה, רק אולוקון - אדון הים, כעס על כך שלא התייעצו עימו במהלך יצירת הארץ והגזע האנושי. ובכעסו יצר אולוקון שיטפון ענק שכמעט ומחק את כל יצירתו של אובטלה . מאז השיטפון הגדול, הבינו כולם שהמים הם מקור החיים על פני האדמה, אולם האפשרות להרוס ולפגוע בה עדיין קיימים.
אוסטרליה
בתחילת הבריאה,שרר חושך מוחלט. ארץ החושך נקראה איל-בה-לינט-ג'ה ולא היה בה דבר מלבד מוט גבוה שנבע מתוך הקרקע ונראה מתמיר עצמו לאין סוף. מוט זה התמיר עצמו מתוך קרקע שוממה עד למרומי השמיים מעל. בתחתית המוט נם לו קה-רו-רה שינה עמוקה. מסביב קה-רו-רה נדם חושך מוחלט, אך חלומותיו היו בהירים כאורה של השמש וצבעוניים כמו עולמנו הנוכחי. הוא חלם חלום מופלא על בנדיקוטס - סוג של מכרסם, אשר יצאו מתוך טבורו, מבית שחיו, מאפו ומפיו. לפתע הפציע השחר והארץ החשוכה הוצפה בקרן אור גדול בפעם הראשונה בחייו. קה-רו-רה התעורר וקם מן המקום שבו ישן בהפתעה לאור שהציף אותו. הוא ישן זמן ממושך מאוד והיה עייף ורעב. הוא תפס שני מכרסמים וצלע אותם בשמש החמה, שהציפה את ארץ החושך - איל-בה-לינט-ג'ה. אחרי שאכל הרגיש קה-רו-רה בבדידותו הרבה. לאחר שהשמש החלה לשקוע מאחורי קו האופק שכב קה-רו-רה לישון. הוא חלם חלום על יצור שואג אשר יצא מתוך בית שחיו, ואותו יצור אשר יצא מחלומו הפך לנער צעיר שהופחה בו חיים. כשקמו בבוקר היו האב והבן רעבים ולכן צדו בנדיקוטס. בכל לילה חלם האב-קה-רו-רה בשנתו על עוד ועוד בנים. וכך בכל בוקר לכשהתעורר מצא עצמו עם מספר כפול של בנים ממה שהיה לו ביום הקודם. מכיוון שהם היו רעבים הם אכלו בנדיקוטס שצלו בשמש החמה. מכיוון שכל פעם ברעבונם אכלו בנדיקוטסים, לא עבר זמן רב וכל הבנדיקוטס נעלמו מעל פני הארץ. קה-רו-רה שלח את בניו בכל יום, לאזור אחר וכל פעם מרוחק יותר, כדי שיצודו בנדיקוטס אך בערב הם היו רעבים ועייפים ללא מציאת מזון למאכל.מה שקרה הוא שכל הבנדיקוטס נעלמו כלא היו.. בבוקרו של יום, שמעו האב והבנים צליל זר ומוזר שלא שמעו קודם לכן, וראו בעיניהם חיה גדולה באור שהיה מלא ערפל. מתוך רעבונם הגדול, תקפו הבנים את החיה מתוך אמונה ותקווה כי הנה מצאו בנדיקוטס למאכל. אני לא בנדיקוטס - צעק האיש, אני טי-ג'ן-טר- אימא, אני אדם כמוכם, ועכשיו נהפכתי לנכה בגללכם. טי-ג'ן-טר-אימא היה הקנגורו הראשון שנוצר על האדמה. באותו ערב כל בניו של קה-רו-רה התקבצו סביבו כדי להגן עליו ולשמור פן לא יונה לו כל רע. לפתע נפער חור גדול באדמה במקום שבו קה-רו-רה ישן ונהר של דבש יצא מן האדמה ושטף את כל ארץ החושך- איל-בה-לנט-ג'ה. הכול קרה לפתע ובפתאומיות. בניו של קה-רו-רה נשטפו ונסחפו בנהר הדבש יחד עם טי-ג'ן-טר-אמא - הקנגורו. הם נסחפו ונעלמו במעמקי האדמה. קה-רו-רה נותר לעמוד לבדו ליד המוט הגדול וחזר לישון שינה עמוקה כדי לחלום חלומות חדשים
בתחילת הבריאה,שרר חושך מוחלט. ארץ החושך נקראה איל-בה-לינט-ג'ה ולא היה בה דבר מלבד מוט גבוה שנבע מתוך הקרקע ונראה מתמיר עצמו לאין סוף. מוט זה התמיר עצמו מתוך קרקע שוממה עד למרומי השמיים מעל. בתחתית המוט נם לו קה-רו-רה שינה עמוקה. מסביב קה-רו-רה נדם חושך מוחלט, אך חלומותיו היו בהירים כאורה של השמש וצבעוניים כמו עולמנו הנוכחי. הוא חלם חלום מופלא על בנדיקוטס - סוג של מכרסם, אשר יצאו מתוך טבורו, מבית שחיו, מאפו ומפיו. לפתע הפציע השחר והארץ החשוכה הוצפה בקרן אור גדול בפעם הראשונה בחייו. קה-רו-רה התעורר וקם מן המקום שבו ישן בהפתעה לאור שהציף אותו. הוא ישן זמן ממושך מאוד והיה עייף ורעב. הוא תפס שני מכרסמים וצלע אותם בשמש החמה, שהציפה את ארץ החושך - איל-בה-לינט-ג'ה. אחרי שאכל הרגיש קה-רו-רה בבדידותו הרבה. לאחר שהשמש החלה לשקוע מאחורי קו האופק שכב קה-רו-רה לישון. הוא חלם חלום על יצור שואג אשר יצא מתוך בית שחיו, ואותו יצור אשר יצא מחלומו הפך לנער צעיר שהופחה בו חיים. כשקמו בבוקר היו האב והבן רעבים ולכן צדו בנדיקוטס. בכל לילה חלם האב-קה-רו-רה בשנתו על עוד ועוד בנים. וכך בכל בוקר לכשהתעורר מצא עצמו עם מספר כפול של בנים ממה שהיה לו ביום הקודם. מכיוון שהם היו רעבים הם אכלו בנדיקוטס שצלו בשמש החמה. מכיוון שכל פעם ברעבונם אכלו בנדיקוטסים, לא עבר זמן רב וכל הבנדיקוטס נעלמו מעל פני הארץ. קה-רו-רה שלח את בניו בכל יום, לאזור אחר וכל פעם מרוחק יותר, כדי שיצודו בנדיקוטס אך בערב הם היו רעבים ועייפים ללא מציאת מזון למאכל.מה שקרה הוא שכל הבנדיקוטס נעלמו כלא היו.. בבוקרו של יום, שמעו האב והבנים צליל זר ומוזר שלא שמעו קודם לכן, וראו בעיניהם חיה גדולה באור שהיה מלא ערפל. מתוך רעבונם הגדול, תקפו הבנים את החיה מתוך אמונה ותקווה כי הנה מצאו בנדיקוטס למאכל. אני לא בנדיקוטס - צעק האיש, אני טי-ג'ן-טר- אימא, אני אדם כמוכם, ועכשיו נהפכתי לנכה בגללכם. טי-ג'ן-טר-אימא היה הקנגורו הראשון שנוצר על האדמה. באותו ערב כל בניו של קה-רו-רה התקבצו סביבו כדי להגן עליו ולשמור פן לא יונה לו כל רע. לפתע נפער חור גדול באדמה במקום שבו קה-רו-רה ישן ונהר של דבש יצא מן האדמה ושטף את כל ארץ החושך- איל-בה-לנט-ג'ה. הכול קרה לפתע ובפתאומיות. בניו של קה-רו-רה נשטפו ונסחפו בנהר הדבש יחד עם טי-ג'ן-טר-אמא - הקנגורו. הם נסחפו ונעלמו במעמקי האדמה. קה-רו-רה נותר לעמוד לבדו ליד המוט הגדול וחזר לישון שינה עמוקה כדי לחלום חלומות חדשים
מאיה
פגישתם של שבעת האלים בעולם הייתה כאשר היו בה רק ים ושמיים.הם קיימו פגישה ופיזרו אור זוהר וקורן, אור בהיר נשלח לאפילה. נוכחו בפגישה ארבעת השומרים של רוחות השמים, גוסומאץ - האדון בעל מעיל הנוצות הירוק, טפאו - הפועל והורקאן - אשר נקרא גם - לב השמים. כשהגיעו להסכמה משותפת של כולם, שלח הורקאן את הברק, הוריד את הרעם ואמר: אדמה. ומיד הופיעה האדמה על פני המים. הם חשבו יחדיו על הרים, על עמקים ועל צמחייה ומיד התנשאו על פני האדמה הרים, נבקעו עמקים והארץ כוסתה בצמחייה ירוקה. יחדיו החליטו על הצורך ביצורים חיים מכל הסוגים כדי שיוכלו לעריצם ולהלל אותם. ראשונים הציפורים נוצרו , ולאחר מכן הנחשים וחיות הפרא. האלים קבעו לכל סוג שפה משלו, והוחלט שתפקידן של החיות יהיה לשמור על הצמחייה. לאחר מכן פנו האלים ליצורים החיים ודרשו להלל ולהעריץ את הבורא אותם ולקרוא בשמותיהם. בעלי החיים השתדלו בכל כוחם למלא אחר דרישת האלים אולם ללא תוצאות. ביכולתם היה רק לנהום, לשרוק, לצייץ, לנבוח או לגעות, והרעש שהקימו היה צורם ונורא כל כ,ך עד שטפאו וגוסומץ ביקשו מהם להפסיק ולהיות בדממה. האלים לא רוו נחת מכישלונם והתסכול היה גדול, ועל כן החליטו ליצור בני אדם שידעו להכיר תודה ולהיות בהודיה לאלה שיצרו ובראו אותם. הם השתמשו באדמה לחה כדי ליצור ממנה בני אדם. אותם בני האדם שיצרו האלים, ידעו לנוע ולדבר והפנו את מבטם קדימה,אולם האלים לא רוו מהם נחת בגלל חוסר היכולת שלהם להביע רגש ותבונה ומפני שהתפוררו זמן קצר לאחר שנבראו. החלטתם של טפאו וגוסומץ הייתה נחושה ליצור גזע אנושי חזק יותר מאשר יצרו לפני כן. הגזע השני של בני האדם גולפו מעץ. גזע זה היה חזק יותר- היה ביכולתם להלך, לדבר ולהתרבות. אך לאנשים אלה לא הייתה בהם נפש ולבותיהם היו ריקים וחסרי רגשות. לא היה בהם את היכולת לזכור זיכרונות או מושג מי ברא אותם וכאשר דיברו היו מילותיהם ריקות מתוכן וחסרות משמעות. ולא הייתה ביכולתם לסגוד לאלים שבראו אותם. טפאו וגוסמץ שטפו את הארץ בשיטפון גדול כדי להרוס את הגזע האנושי שבנו ולא היה לרוחם, והורו לכל בעלי החיים לתקוף את בני האדם ולהרגם. מעטי מעט האנשים אשר הצליחו לברוח מן השיטפון אל העצים - הפכו לקופים. התלבטות האלים מה לעשות הייתה ממשית. היה עליהם להזדרז ולהשלים את משימת מלאכתם לפני עלות השחר. הם הגיעו לתובנה שהם זקוקים לחומר אצילי ונעלה שממנו ניתן יהיה ליצור גם מקור חיים לחיות וחיוניות, גם כוח וגם חכמה. בעודם מתלבטים היכן ניתן למצוא את החומר שאותו הם מחפשים, הגיעו אליהם ארבע חיות: חתול הבר, זאב הערבות, התוכית והדיה, שסיפרו להם על החומר המתאים ביותר והובילום אל המקום שבו נמצא צמח התירס. האלים לקחו ואספו את גרגרי התירס, טחנו אותם ולשו את הקמח לעיסה שממנה יכלו לברוא ארבעה בני אדם. היצורים החדשים היו מושלמים. הם היו חזקים דיים כדי לשרוד, והנשמתם הייתה עשירה ומלאת מחשבות ורגשות. מיד לאחר שנוצרו סגדו ליוצרים, השתחוו העריצו אותם והודו להם על החיים והחיות שהפיחו בהם. טפאו וגוסמץ היו מרוצים וגאים ביצירתם. מה אתם רואים? שאלו את אנשי התירס שיצרו. ראיתנו לנצח נועדה, דרך סלעים, עצים והרים ועד לקצה הארץ. יש ביכולתנו לראות את שאר הבריאה שלכם, על כל החיות והעצים שבה. ביכולתנו לראות ולהבין כל דבר הנעשה מסביבכם. טפאו וגוסמץ הביטו אחד בשני. הייתכן שבראנו אנשים מושלמים מדי… אסור שתהייה ביכולתם לראות בצורה העמוקה המיוחדת לנו! יצירתם הייתה כה מושלמת ומוצלחת עד כדי כך שהאלים חששו כי יצירתם מושלמת מדי והחלו לחשוש שמא בני האדם שיצרו יתפסו את מקומם. פחדם היה גדול כל כך, שהם התיזו קיטור על פני בני האדם והקהו את מאור עיניהם כדי שלא יראו כמו האלים. לאחר מעשה זה של האלים, יכלו האנשים שבראו לראות רק את הנמצא בקרבתם, אבדה להם היכולת לראות דרך הסלעים, עצים ועד קצה הארץ ואבדה להם גם היכולת לראות את הנסתר. גם הבנתם את העולם כבר לא הייתה מושלמת כפי שהייתה. אולם האנשים המשיכו לסגוד לבוראי העולם, היללו את שמם והתיישבו בארץ החדשה כדי לחיות בה. טפאו וגוסומץ בראו גם ארבע נשים כדי שיחיו עם הגברים שיצרו בעולם החדש. ארבעת הגברים וארבע הנשים היו האבות הקדמוניים של כל הגזע האנושי הקיים עד היום. ועל פי המיתולוגיה, עד היום ראייתם והבנתם של הגזע האנושי את העולם, אינה מושלמת.
פגישתם של שבעת האלים בעולם הייתה כאשר היו בה רק ים ושמיים.הם קיימו פגישה ופיזרו אור זוהר וקורן, אור בהיר נשלח לאפילה. נוכחו בפגישה ארבעת השומרים של רוחות השמים, גוסומאץ - האדון בעל מעיל הנוצות הירוק, טפאו - הפועל והורקאן - אשר נקרא גם - לב השמים. כשהגיעו להסכמה משותפת של כולם, שלח הורקאן את הברק, הוריד את הרעם ואמר: אדמה. ומיד הופיעה האדמה על פני המים. הם חשבו יחדיו על הרים, על עמקים ועל צמחייה ומיד התנשאו על פני האדמה הרים, נבקעו עמקים והארץ כוסתה בצמחייה ירוקה. יחדיו החליטו על הצורך ביצורים חיים מכל הסוגים כדי שיוכלו לעריצם ולהלל אותם. ראשונים הציפורים נוצרו , ולאחר מכן הנחשים וחיות הפרא. האלים קבעו לכל סוג שפה משלו, והוחלט שתפקידן של החיות יהיה לשמור על הצמחייה. לאחר מכן פנו האלים ליצורים החיים ודרשו להלל ולהעריץ את הבורא אותם ולקרוא בשמותיהם. בעלי החיים השתדלו בכל כוחם למלא אחר דרישת האלים אולם ללא תוצאות. ביכולתם היה רק לנהום, לשרוק, לצייץ, לנבוח או לגעות, והרעש שהקימו היה צורם ונורא כל כ,ך עד שטפאו וגוסומץ ביקשו מהם להפסיק ולהיות בדממה. האלים לא רוו נחת מכישלונם והתסכול היה גדול, ועל כן החליטו ליצור בני אדם שידעו להכיר תודה ולהיות בהודיה לאלה שיצרו ובראו אותם. הם השתמשו באדמה לחה כדי ליצור ממנה בני אדם. אותם בני האדם שיצרו האלים, ידעו לנוע ולדבר והפנו את מבטם קדימה,אולם האלים לא רוו מהם נחת בגלל חוסר היכולת שלהם להביע רגש ותבונה ומפני שהתפוררו זמן קצר לאחר שנבראו. החלטתם של טפאו וגוסומץ הייתה נחושה ליצור גזע אנושי חזק יותר מאשר יצרו לפני כן. הגזע השני של בני האדם גולפו מעץ. גזע זה היה חזק יותר- היה ביכולתם להלך, לדבר ולהתרבות. אך לאנשים אלה לא הייתה בהם נפש ולבותיהם היו ריקים וחסרי רגשות. לא היה בהם את היכולת לזכור זיכרונות או מושג מי ברא אותם וכאשר דיברו היו מילותיהם ריקות מתוכן וחסרות משמעות. ולא הייתה ביכולתם לסגוד לאלים שבראו אותם. טפאו וגוסמץ שטפו את הארץ בשיטפון גדול כדי להרוס את הגזע האנושי שבנו ולא היה לרוחם, והורו לכל בעלי החיים לתקוף את בני האדם ולהרגם. מעטי מעט האנשים אשר הצליחו לברוח מן השיטפון אל העצים - הפכו לקופים. התלבטות האלים מה לעשות הייתה ממשית. היה עליהם להזדרז ולהשלים את משימת מלאכתם לפני עלות השחר. הם הגיעו לתובנה שהם זקוקים לחומר אצילי ונעלה שממנו ניתן יהיה ליצור גם מקור חיים לחיות וחיוניות, גם כוח וגם חכמה. בעודם מתלבטים היכן ניתן למצוא את החומר שאותו הם מחפשים, הגיעו אליהם ארבע חיות: חתול הבר, זאב הערבות, התוכית והדיה, שסיפרו להם על החומר המתאים ביותר והובילום אל המקום שבו נמצא צמח התירס. האלים לקחו ואספו את גרגרי התירס, טחנו אותם ולשו את הקמח לעיסה שממנה יכלו לברוא ארבעה בני אדם. היצורים החדשים היו מושלמים. הם היו חזקים דיים כדי לשרוד, והנשמתם הייתה עשירה ומלאת מחשבות ורגשות. מיד לאחר שנוצרו סגדו ליוצרים, השתחוו העריצו אותם והודו להם על החיים והחיות שהפיחו בהם. טפאו וגוסמץ היו מרוצים וגאים ביצירתם. מה אתם רואים? שאלו את אנשי התירס שיצרו. ראיתנו לנצח נועדה, דרך סלעים, עצים והרים ועד לקצה הארץ. יש ביכולתנו לראות את שאר הבריאה שלכם, על כל החיות והעצים שבה. ביכולתנו לראות ולהבין כל דבר הנעשה מסביבכם. טפאו וגוסמץ הביטו אחד בשני. הייתכן שבראנו אנשים מושלמים מדי… אסור שתהייה ביכולתם לראות בצורה העמוקה המיוחדת לנו! יצירתם הייתה כה מושלמת ומוצלחת עד כדי כך שהאלים חששו כי יצירתם מושלמת מדי והחלו לחשוש שמא בני האדם שיצרו יתפסו את מקומם. פחדם היה גדול כל כך, שהם התיזו קיטור על פני בני האדם והקהו את מאור עיניהם כדי שלא יראו כמו האלים. לאחר מעשה זה של האלים, יכלו האנשים שבראו לראות רק את הנמצא בקרבתם, אבדה להם היכולת לראות דרך הסלעים, עצים ועד קצה הארץ ואבדה להם גם היכולת לראות את הנסתר. גם הבנתם את העולם כבר לא הייתה מושלמת כפי שהייתה. אולם האנשים המשיכו לסגוד לבוראי העולם, היללו את שמם והתיישבו בארץ החדשה כדי לחיות בה. טפאו וגוסומץ בראו גם ארבע נשים כדי שיחיו עם הגברים שיצרו בעולם החדש. ארבעת הגברים וארבע הנשים היו האבות הקדמוניים של כל הגזע האנושי הקיים עד היום. ועל פי המיתולוגיה, עד היום ראייתם והבנתם של הגזע האנושי את העולם, אינה מושלמת.
יפן
מסופר שהאלים הטילו משימה קשה מאוד על בני השמים איצאנגי ואיצאנמי. המשימה הייתה לברוא את העולם. המשימה הייתה קשה מנשוא בגלל שהתוהו ובוהו היה בכל פינה והעולם היה כעין ביצה ענקית שמעליה היו שכנו השמים, וחלקיקיהם היו קלים מחלקיקי הביצה. וכיצד נוצרו השמים והארץ? לפני שנוצרו השמים והארץ היה חושך על פני היקום. באמצע החושך הייתה ביצה גדולה וענקית דחוסה ושמנונית. לאט לאט חלו בביצה שינויים אשר נמשכו הרבה שנים. נהייתה הפרדה בין החלקים הבהירים והטהורים של הביצה אשר נפרדו מן החלקים הכבדים והאטומים שלה. החומרים הכבדים והאטומים הסתדרו ויצרו את הארץ, זה היה - היין. החלקים הקלים והטהורים עלו למעלה ויצרו את השמים - היאנג. ומאין הגיעו איצאנגי ואיצאנמי? הולדתם הייתה כמו הולדת האלים, מזרעי החיים שריחפו בים הקדמון. משימתם של איצאנגי ואיצאנמי הייתה - כיצד יבראו את העולם? איצאנגי ואיצאנמי לקחו רפסודה ושטו להם ימים רבים בכל הממלכה, אך לא מצאו כל רמז לאדמה. הם הגיעו למסקנה שאם קיימת אדמה, עליה להיות למטה, במקום שאליו נפלו החלקיקים הכבדים והאטומים של הביצה. הם לקחו עמם את רומח אבן הירקן של השמים, שהיה משובץ אבנים יקרות והאיר באלפי נצנוצים ולהבות, בכדי שיוכלו להיעזר בהם לחקירת המעמקים. הם טבלו את קצה הרומח במים ובחשו בו בתוכם, המים שהיו עכורים וצמיגיים התעבו עוד ועוד, החלקיקים נדבקו זה לזה ובהרימם את הרומח טפטפו ממנו טיפות רבות אשר יצרו את האי אונוגורוג'מה, שפירוש משמעות שמו הוא - האי שנוצר בעצמו או האי שנוצר ספונטאנית. איצאנגי ואיצאנמי החליטו לרדת אל האי, ולהשתקע בו. הקשת הצבעים בשמים הפכה לגשר אשר בעזרתו ירדו שניהם אל האי. כשהגיעו אל האי כל אחד פנה לדרכו, האחד ימינה והשנייה שמאלה כדי לראות ולבדוק מה נמצא באי והיכן רצוי לבנות את ביתם. כששבו ונפגשו שוב, קראה איצאנמי - איזה אושר להיות רעייתך, איצאנגי כעס מאד על איצאנמי ואמר לה - אסור היה לך לדבר ראשונה, הרי אישה את. עלינו להתחיל שוב הכול מחדש. הם פנו כל אחד לכיוון אחר וכאשר נפגשו שוב היה זה איצאנגי שדיבר ראשון ואמר: עלמה יפיפייה פגשתי, עכשיו יכלו להתחתן ולהוליד ילדים אשר היו לאיים. האיים הראשונים לא היו "מוצלחים" בגלל טעותה שעשתה איצאנמי, אשר דיברה ראשונה, והם נסחפו שניהם לים. האיים הבאים שנבראו היו לשמונת האיים הגדולים ביותר של יפן. נולדה להם בת שנהייתה כל כך זוהרת וקורנת ומלאת אור, ששלחו אותה לשלוט בשמים ולהיות אלת השמש אשר קראו לה - אוהוהירו-מי-נו-מוצי הירח - ילד נוסף שלהם טסוקיומי-נו-מיקוטו, הפך להיות בן-זוגה של אוהוהירו-מי-נו-מוצי והוא מלווה אותה עד היום ושולט בממלכת השמים לצדה. היו ילדים נוספים שהפכו לאלים ולחלקים ביקום. הם חיו שנים רבות באושר עד לידתו של אל האש. במהלך הלידה איצאנמי נשרפה ועברה לעולם של מטה. איצאנגי היה שבור ומיואש, עזב את ביתו ועבר לגור באי המרוחק ביותר, האי צוקוג'י, שם חי בבדידות עד היום הזה.
מסופר שהאלים הטילו משימה קשה מאוד על בני השמים איצאנגי ואיצאנמי. המשימה הייתה לברוא את העולם. המשימה הייתה קשה מנשוא בגלל שהתוהו ובוהו היה בכל פינה והעולם היה כעין ביצה ענקית שמעליה היו שכנו השמים, וחלקיקיהם היו קלים מחלקיקי הביצה. וכיצד נוצרו השמים והארץ? לפני שנוצרו השמים והארץ היה חושך על פני היקום. באמצע החושך הייתה ביצה גדולה וענקית דחוסה ושמנונית. לאט לאט חלו בביצה שינויים אשר נמשכו הרבה שנים. נהייתה הפרדה בין החלקים הבהירים והטהורים של הביצה אשר נפרדו מן החלקים הכבדים והאטומים שלה. החומרים הכבדים והאטומים הסתדרו ויצרו את הארץ, זה היה - היין. החלקים הקלים והטהורים עלו למעלה ויצרו את השמים - היאנג. ומאין הגיעו איצאנגי ואיצאנמי? הולדתם הייתה כמו הולדת האלים, מזרעי החיים שריחפו בים הקדמון. משימתם של איצאנגי ואיצאנמי הייתה - כיצד יבראו את העולם? איצאנגי ואיצאנמי לקחו רפסודה ושטו להם ימים רבים בכל הממלכה, אך לא מצאו כל רמז לאדמה. הם הגיעו למסקנה שאם קיימת אדמה, עליה להיות למטה, במקום שאליו נפלו החלקיקים הכבדים והאטומים של הביצה. הם לקחו עמם את רומח אבן הירקן של השמים, שהיה משובץ אבנים יקרות והאיר באלפי נצנוצים ולהבות, בכדי שיוכלו להיעזר בהם לחקירת המעמקים. הם טבלו את קצה הרומח במים ובחשו בו בתוכם, המים שהיו עכורים וצמיגיים התעבו עוד ועוד, החלקיקים נדבקו זה לזה ובהרימם את הרומח טפטפו ממנו טיפות רבות אשר יצרו את האי אונוגורוג'מה, שפירוש משמעות שמו הוא - האי שנוצר בעצמו או האי שנוצר ספונטאנית. איצאנגי ואיצאנמי החליטו לרדת אל האי, ולהשתקע בו. הקשת הצבעים בשמים הפכה לגשר אשר בעזרתו ירדו שניהם אל האי. כשהגיעו אל האי כל אחד פנה לדרכו, האחד ימינה והשנייה שמאלה כדי לראות ולבדוק מה נמצא באי והיכן רצוי לבנות את ביתם. כששבו ונפגשו שוב, קראה איצאנמי - איזה אושר להיות רעייתך, איצאנגי כעס מאד על איצאנמי ואמר לה - אסור היה לך לדבר ראשונה, הרי אישה את. עלינו להתחיל שוב הכול מחדש. הם פנו כל אחד לכיוון אחר וכאשר נפגשו שוב היה זה איצאנגי שדיבר ראשון ואמר: עלמה יפיפייה פגשתי, עכשיו יכלו להתחתן ולהוליד ילדים אשר היו לאיים. האיים הראשונים לא היו "מוצלחים" בגלל טעותה שעשתה איצאנמי, אשר דיברה ראשונה, והם נסחפו שניהם לים. האיים הבאים שנבראו היו לשמונת האיים הגדולים ביותר של יפן. נולדה להם בת שנהייתה כל כך זוהרת וקורנת ומלאת אור, ששלחו אותה לשלוט בשמים ולהיות אלת השמש אשר קראו לה - אוהוהירו-מי-נו-מוצי הירח - ילד נוסף שלהם טסוקיומי-נו-מיקוטו, הפך להיות בן-זוגה של אוהוהירו-מי-נו-מוצי והוא מלווה אותה עד היום ושולט בממלכת השמים לצדה. היו ילדים נוספים שהפכו לאלים ולחלקים ביקום. הם חיו שנים רבות באושר עד לידתו של אל האש. במהלך הלידה איצאנמי נשרפה ועברה לעולם של מטה. איצאנגי היה שבור ומיואש, עזב את ביתו ועבר לגור באי המרוחק ביותר, האי צוקוג'י, שם חי בבדידות עד היום הזה.
הודו
במחשבה ההודית ראשית העולם אינה מעשה בריאה אלא מעשה של סידור, משמע השלטת סדר בתוהו ובבוהו. מיתוסי המוצא כוללים מטפורות מלאות חיים, שלקוחות מסוגים רבים ושונים של פעילויות אנושיות. באחד ההמנונים מוצג וישוקרמן – בורא הכול, כחוגג את הקורבן הראשון, קורבן הבריאה. בהמנון אחר מוקרב פורושה – היצור הקמאי או האישיות הקוסמית, ומגופו המבותר נוצרות כל הישויות ביקום, החל באלים המסורתיים, עובר באוויר, ברקיע ובארץ, וכלה בבעלי החיים ובבני האדם, אולם רק רבע ממנו מתגשם בדרך זו, ושלשת הרבעים הנותרים יוצרים את אלמוות הרקיע. רעיונות הקורבן הללו משתקפים בטקסי ההקרבה, הנחשבים כשחזור מעשה הבריאה, ולפיכך הם חיוניים לשמירת קיומו של הקוסמוס. להמנונים הודים ישנם רמיזות לנבט הזהב, או עובר הזהב – ביצה עולמית הצפה על פני מימי התוהו הקמאיים, וממנה יוצאת האלוהות הראשונה, הבוראת את העולם או משליטה בו סדר. ההשוואה להיריון המשתמעת מתפיסה זו באה לכלל ביטוי מפורש בכמה מיתוסים. ישנו הסיפור הידוע של פרג'פטי – אדון הצאצאים, היוצר ילדים מכוח פרישותו, אחת מהן בת – השחר. אולם בתו מעוררת בו את יצר המין, והוא מנסה לבוא עמה ביחסי גילוי עריות. בחרפתה ובחלחלתה, היא נהפכת לאיילה, ואז לובש פרג'פטי צורת אייל ושופך ארצה את זרעו, שממנו יוצאים בני האדם הראשונים. פרג'פטי אכן מזדווג עם השחר, בדמויות שונות של בעלי חיים בזו אחר זו, וכך בורא או מוליד "את כל הזוגות, עד לנמלים". מתוך המיתולוגית ההודית לפני הבריאה לא היה דבר מלבד המים הקדמוניים. המים היו אוקיינוסים עצומים, עמוקים ושחורים. באורך זמן המים הקדמוניים יצרו ביצת זהב שצפה על המים במשך תשעה חודשים. לאחר תשעה חודשים בקעה הביצה ופרג'פטי עמד על קליפתה. אשר עם התבקעותו פרג'פטי היה שילוב של גבר ואישה. וכך נח לו פרג'פטי על קליפת הביצה המוזהבת במשך שנה תמימה ללא מוצא פיו וללא נוע. לאחר שנה של שתיקה שבר פראג'פטי את שתיקתו. המילה הראשונה שיצאה מפיו הייתה - "העולם" וממוצא פיו זו נוצרה - הארץ. המילה הבאה שהוציא מפיו ונאמרה הייתה - "שמים" וכך נוצרו השמים, שאותם חילק פראג'פטי לעונות השנה. לפראג'אפטי הייתה יכולת לראיית הנסתר ואת העתיד לנצח, מתחילת מקור יצירת החיים ועד מותו, שאמור היה להתרחש אלף שנה לאחר מכן. פראג'אפטי מבודד ובודד מאד וקיווה למצוא חבר אשר ימלא את ריקנותו הגדולה שחש. פראג'אפטי חילק עצמו לשתי ישויות: לבעל ולאישה. אשר יחדיו יצרו את האלים הראשונים, את איתני הטבע ואת האנושות. במהלך הבריאה נוצר גם הזמן ופראג'פטי הפך להתגלמות הזמן בעצמו. הראשון האלים שנוצר היה אגני - אל האש. וברגע שהאש נוצרה נוצר מתוכו גם האור ופראג'אפטי עשה חלוקה ליום וללילה. לאחר מכן, נוספו אלים נוספים וביניהם גם אל הרוע - אשורס והשחר היפה. פראג'אפטי ידע שעליו להפריד בין הטוב והרע, ועל כן הסתיר את בנו אשר הרוע שלט בו, עמוק בתוך הארץ במקום נסתר. פראג'פטי חשק בבתו היפה "השחר", וכאשר היא ירדה לארץ בדמותה של אלה, הוא בא אליה מחופש לאייל. "השחר" ניסתה לברוח מפראג'פטי אך הוא היה מהיר וחזק ממנה. הוא תפס אותה והצליח להיות בזוגיות עמה בניגוד לרצונה. ובעקבות מעשה זה היא ילדה את כל המקנה והבקר שיש בעולם. האלים התבוננו במעשיו המבישים והמחפירים של פראג'פטי אחוזי אימה ופחד, אשר הפר את החוק החשוב ביותר, גילוי עריות. הם כעסו מאוד ויצרו את רודרה המפלצת, אשר רדפה אחרי פראג'פטי בכל רחבי העולם. וכשמצאה רודרה את פראג'פטי היא ירתה ופגע בו בחץ אשר השליך אותו לשמים החשוכים והפכה אותו לקבוצת כוכבים שצורתם כראש הצבי. כך שכל המתבונן מן הארץ לשמים השחורים יכול לראותו. בתו של פראג'פטי, "השחר", חזרה אל ממלכת השמים, אך לעולם לא חזרה להיות קרובה אל הלילה ואל החושך.
במחשבה ההודית ראשית העולם אינה מעשה בריאה אלא מעשה של סידור, משמע השלטת סדר בתוהו ובבוהו. מיתוסי המוצא כוללים מטפורות מלאות חיים, שלקוחות מסוגים רבים ושונים של פעילויות אנושיות. באחד ההמנונים מוצג וישוקרמן – בורא הכול, כחוגג את הקורבן הראשון, קורבן הבריאה. בהמנון אחר מוקרב פורושה – היצור הקמאי או האישיות הקוסמית, ומגופו המבותר נוצרות כל הישויות ביקום, החל באלים המסורתיים, עובר באוויר, ברקיע ובארץ, וכלה בבעלי החיים ובבני האדם, אולם רק רבע ממנו מתגשם בדרך זו, ושלשת הרבעים הנותרים יוצרים את אלמוות הרקיע. רעיונות הקורבן הללו משתקפים בטקסי ההקרבה, הנחשבים כשחזור מעשה הבריאה, ולפיכך הם חיוניים לשמירת קיומו של הקוסמוס. להמנונים הודים ישנם רמיזות לנבט הזהב, או עובר הזהב – ביצה עולמית הצפה על פני מימי התוהו הקמאיים, וממנה יוצאת האלוהות הראשונה, הבוראת את העולם או משליטה בו סדר. ההשוואה להיריון המשתמעת מתפיסה זו באה לכלל ביטוי מפורש בכמה מיתוסים. ישנו הסיפור הידוע של פרג'פטי – אדון הצאצאים, היוצר ילדים מכוח פרישותו, אחת מהן בת – השחר. אולם בתו מעוררת בו את יצר המין, והוא מנסה לבוא עמה ביחסי גילוי עריות. בחרפתה ובחלחלתה, היא נהפכת לאיילה, ואז לובש פרג'פטי צורת אייל ושופך ארצה את זרעו, שממנו יוצאים בני האדם הראשונים. פרג'פטי אכן מזדווג עם השחר, בדמויות שונות של בעלי חיים בזו אחר זו, וכך בורא או מוליד "את כל הזוגות, עד לנמלים". מתוך המיתולוגית ההודית לפני הבריאה לא היה דבר מלבד המים הקדמוניים. המים היו אוקיינוסים עצומים, עמוקים ושחורים. באורך זמן המים הקדמוניים יצרו ביצת זהב שצפה על המים במשך תשעה חודשים. לאחר תשעה חודשים בקעה הביצה ופרג'פטי עמד על קליפתה. אשר עם התבקעותו פרג'פטי היה שילוב של גבר ואישה. וכך נח לו פרג'פטי על קליפת הביצה המוזהבת במשך שנה תמימה ללא מוצא פיו וללא נוע. לאחר שנה של שתיקה שבר פראג'פטי את שתיקתו. המילה הראשונה שיצאה מפיו הייתה - "העולם" וממוצא פיו זו נוצרה - הארץ. המילה הבאה שהוציא מפיו ונאמרה הייתה - "שמים" וכך נוצרו השמים, שאותם חילק פראג'פטי לעונות השנה. לפראג'אפטי הייתה יכולת לראיית הנסתר ואת העתיד לנצח, מתחילת מקור יצירת החיים ועד מותו, שאמור היה להתרחש אלף שנה לאחר מכן. פראג'אפטי מבודד ובודד מאד וקיווה למצוא חבר אשר ימלא את ריקנותו הגדולה שחש. פראג'אפטי חילק עצמו לשתי ישויות: לבעל ולאישה. אשר יחדיו יצרו את האלים הראשונים, את איתני הטבע ואת האנושות. במהלך הבריאה נוצר גם הזמן ופראג'פטי הפך להתגלמות הזמן בעצמו. הראשון האלים שנוצר היה אגני - אל האש. וברגע שהאש נוצרה נוצר מתוכו גם האור ופראג'אפטי עשה חלוקה ליום וללילה. לאחר מכן, נוספו אלים נוספים וביניהם גם אל הרוע - אשורס והשחר היפה. פראג'אפטי ידע שעליו להפריד בין הטוב והרע, ועל כן הסתיר את בנו אשר הרוע שלט בו, עמוק בתוך הארץ במקום נסתר. פראג'פטי חשק בבתו היפה "השחר", וכאשר היא ירדה לארץ בדמותה של אלה, הוא בא אליה מחופש לאייל. "השחר" ניסתה לברוח מפראג'פטי אך הוא היה מהיר וחזק ממנה. הוא תפס אותה והצליח להיות בזוגיות עמה בניגוד לרצונה. ובעקבות מעשה זה היא ילדה את כל המקנה והבקר שיש בעולם. האלים התבוננו במעשיו המבישים והמחפירים של פראג'פטי אחוזי אימה ופחד, אשר הפר את החוק החשוב ביותר, גילוי עריות. הם כעסו מאוד ויצרו את רודרה המפלצת, אשר רדפה אחרי פראג'פטי בכל רחבי העולם. וכשמצאה רודרה את פראג'פטי היא ירתה ופגע בו בחץ אשר השליך אותו לשמים החשוכים והפכה אותו לקבוצת כוכבים שצורתם כראש הצבי. כך שכל המתבונן מן הארץ לשמים השחורים יכול לראותו. בתו של פראג'פטי, "השחר", חזרה אל ממלכת השמים, אך לעולם לא חזרה להיות קרובה אל הלילה ואל החושך.
בבל
אפוס הבריאה של בבל הוא סיפור שלם ועקבי. הוא מתמקד במרדוך – האל הבבלי. מטרתם של מיתוסים קדומים יותר עסקו במקורם באלוהויות אחרות. מטרתו הייתה להצדיק את מעמדו של מרדוך כגדול האלים וכשליט עליון על כלל האלים. בראשית לא התקיים דבר זולת אפסו - אוקיינוס המים המתוקים, ותיאמת – אוקיינוס המים המלוחים, היא גילמה את התוהו הקמאי, המיוצג כמפלצת ממין נקבה בדמות דרקון שיש להתגבר עליה בטרם יהיה אפשר להשליט סדר ביקום. מאיחודם יצאה שורת אלים המגיעה לשיאה באלים הגדולים - אנו ואאה, והם מולידים את מרדוך. אבל אז מתגלה סכסוך בין האלים הצעירים יותר לבין האלוהויות הקדמוניות. אאה קוטל את אפסו, ותיאמת נשבעת להתנקם. היא אוספת צבא של מפלצות נוראות, כגון איש העקרב, ומציבה בראשו את בנה כינגו, המקבל מידיה את "לוחות הגורלות", המקביל ל- מה השומרי.המה הם קובצי הגזירות האלוהיות, הקובעות את התפתחות כל מוסדות הדת והחברה. ההחזקה בהם העניקה כוח מוחלט, ואין פלא אפוא שהאלים היו להוטים להשיג לוחות אלה. אלים שונים מנסים להדביר את תיאמת, אולם נכשלים, לבסוף בוחר הפנטאון במרדוך להיות מנהיגו בקרב. מרדוך מקבל את התפקיד, בתנאי שהכול יכירו בו כמלך האלים. הוא מביס את תיאמת וקוטל אותה. הוא מבתר את גופה לשניים: מחצית אחת יוצרת את השמיים, המחצית האחרת את הארץ. הוא לוקח מידי כינגו את לוח הגורלות. אז ממית מרדוך את כינגו, מערבב את דמו בעפר ובורא את האדם.
אפוס הבריאה של בבל הוא סיפור שלם ועקבי. הוא מתמקד במרדוך – האל הבבלי. מטרתם של מיתוסים קדומים יותר עסקו במקורם באלוהויות אחרות. מטרתו הייתה להצדיק את מעמדו של מרדוך כגדול האלים וכשליט עליון על כלל האלים. בראשית לא התקיים דבר זולת אפסו - אוקיינוס המים המתוקים, ותיאמת – אוקיינוס המים המלוחים, היא גילמה את התוהו הקמאי, המיוצג כמפלצת ממין נקבה בדמות דרקון שיש להתגבר עליה בטרם יהיה אפשר להשליט סדר ביקום. מאיחודם יצאה שורת אלים המגיעה לשיאה באלים הגדולים - אנו ואאה, והם מולידים את מרדוך. אבל אז מתגלה סכסוך בין האלים הצעירים יותר לבין האלוהויות הקדמוניות. אאה קוטל את אפסו, ותיאמת נשבעת להתנקם. היא אוספת צבא של מפלצות נוראות, כגון איש העקרב, ומציבה בראשו את בנה כינגו, המקבל מידיה את "לוחות הגורלות", המקביל ל- מה השומרי.המה הם קובצי הגזירות האלוהיות, הקובעות את התפתחות כל מוסדות הדת והחברה. ההחזקה בהם העניקה כוח מוחלט, ואין פלא אפוא שהאלים היו להוטים להשיג לוחות אלה. אלים שונים מנסים להדביר את תיאמת, אולם נכשלים, לבסוף בוחר הפנטאון במרדוך להיות מנהיגו בקרב. מרדוך מקבל את התפקיד, בתנאי שהכול יכירו בו כמלך האלים. הוא מביס את תיאמת וקוטל אותה. הוא מבתר את גופה לשניים: מחצית אחת יוצרת את השמיים, המחצית האחרת את הארץ. הוא לוקח מידי כינגו את לוח הגורלות. אז ממית מרדוך את כינגו, מערבב את דמו בעפר ובורא את האדם.
באלי
על הנחש וצב הים מספר כי בראשית לא היה רקיע ולא הייתה ארץ. ואז, בכוח המדיטציה, יצר נחש העולם אנטבויה את צב העולם בדונג. על גבו של צב העולם נחו שני נחשים צנופים והאבן השחורה, מכסה המערה שבה שוכן העולם התחתון, מקום שאין בו שמש או ירח במערת העולם התחתון מושלים האל בטרה קלה והאלה סטסוירה, ומתגורר בה הנחש הגדול בסוקי. קלה ברא את האור ואת אימא אדמה, שמעליה נמתחת יריעה של מים, ומעל המים יש סדרה של כיפות שמים. יש שמים תיכוניים, ומעליהם השמים המרחפים, מקום מושבו של סמרה – אל האהבה. מעליהם יש שמים כחולים כהים שבהם קבועים השמש והירח, ומעל אלה השמים המבושמים, מקום יפיפה מלא פרחים נדירים, ביתם של צ'ק, הציפור בעלת הפנים האנושיות, הנחש טקסקה בעל הרגליים והכנפיים, ונחשי און, הם הכוכבים הנופלים. גבוה עוד יותר נמצא רקיע האבות המלא להבות, ומעליו הרובד הגבוה מכול, משכן האלים, שעליו משגיח טינטיה, האל העליון.
על הנחש וצב הים מספר כי בראשית לא היה רקיע ולא הייתה ארץ. ואז, בכוח המדיטציה, יצר נחש העולם אנטבויה את צב העולם בדונג. על גבו של צב העולם נחו שני נחשים צנופים והאבן השחורה, מכסה המערה שבה שוכן העולם התחתון, מקום שאין בו שמש או ירח במערת העולם התחתון מושלים האל בטרה קלה והאלה סטסוירה, ומתגורר בה הנחש הגדול בסוקי. קלה ברא את האור ואת אימא אדמה, שמעליה נמתחת יריעה של מים, ומעל המים יש סדרה של כיפות שמים. יש שמים תיכוניים, ומעליהם השמים המרחפים, מקום מושבו של סמרה – אל האהבה. מעליהם יש שמים כחולים כהים שבהם קבועים השמש והירח, ומעל אלה השמים המבושמים, מקום יפיפה מלא פרחים נדירים, ביתם של צ'ק, הציפור בעלת הפנים האנושיות, הנחש טקסקה בעל הרגליים והכנפיים, ונחשי און, הם הכוכבים הנופלים. גבוה עוד יותר נמצא רקיע האבות המלא להבות, ומעליו הרובד הגבוה מכול, משכן האלים, שעליו משגיח טינטיה, האל העליון.
טיבט ומונגוליה
על מוצא האור הקורן, היגון השחור ורוח הקרמה המיתוסים העתיקים מספרים, שהיה זמן שבו לא התקיים מאומה, ואז נולדו שני אורות. האחד היה שחור, וכונה היגון השחור – יל-וה-נק-פו, ואילו האחר היה לבן וכונה האור הקורן – או'-סר-דן. ואז עלו מתוך התוהו ובוהו נהרות אור ססגוניים שנפרדו כמו הקשת בענן, ומחמשת צבעיהם יצאו הנוקשות, הזרימה, החום,התנועה והמרחב.חמשת היסודות הללו התלכדו יחדיו ויצרו ביצה ענקית.אז יצר היגון השחור את אפלת האין מאותה הביצה, ומילא את האפלה במגיפות, במחלות, בביש מזל, בבצורת,בכאב ובכל מיני שדים. האור הקורן מילא את העולם במאור ההוויה הברוכה. הוא שלח את החיוניות, הרווחה, העליצות, השגשוג, אריכות הימים והמוני אלים מיטיבים שיצקו את ברכותיהם לבריאה. כשנפגשו יחדיו האלים והשדים הזדווגו, נולדו מן הביצים שנוצרו כך כל מיני יצורים. אותם צאצאים עשו גם הם "מעשי מאגיה" אלה עם אלה, עד שהתמלא העולם בצאצאיהם. הסיפורים על הברואים הללו בדרך כלל שונים ביותר ממקום למקום. ההרים, העצים, הסלעים והאגמים היוצרים את הנוף המקודש נתפסים על פי רוב כמשכנות האלים והשדים האלה, או כהתגלמויות האלים והשדים עצמם. המיתולוגיה הבודהיסטית החליפה בהדרגה את כל הרעיונות המקומיים הללו.היא הביא עמה את הצורך להסביר את מעגליו המחזוריים של הזמן הקוסמולוגי.בעיני החכם ההודי, רוחות ושדים מקומיים משתייכים לממלכת המיא – האשליה לפי האמונה הבודהיסטית, היקום הנוכחי הוא שריד להשפעת הקרמה – מעשים שעשו שוכניו של היקום שכבר איננו. רוח הקרמה היא הרוחשת בראשונה ביקום הריק, ולא יצירתו השיגיונית של דמוי אל כלשהו. בסופו של דבר נעשית רוח הקרמה הזו כה סמיכה ודחוסה, שיש בכוחה לשאת את הגשם היורד ממעל. אז מתהווה אוקיינוס קוסמי, ובמרכזו מתנוסס הר העולם סומרו. כאשר נשלמת הקליפה החיצונית של היקום, כעבור מיליוני שנות התפתחות, מתחילים להתגלות הברואים התבוניים שנגזר עליהם לשכון בעולם. בתחילה עשויים גופיהם רק נפש, והם שוכנים בשמיים. בסופו של דבר הם לובשים צורה מוצקה של בשר ודם, ומתגוררים בארץ הגשמית. אחרי עידנים של חטא, הם שוכנים במעמקי תהומות התופת שבקרבי האדמה, ושם הם נשארים עד שהיקום עצמו מתחיל להתפורר בקץ הזמנים. סיפור שאמני מונגולי על העיט והנחש כשהיה העולם עדיין צעיר, ציווה מלך כל היצורים המעופפים על הצרעה ועל הסנונית לצאת ולטעום את בשרם של כל היצורים החיים. הוא הטיל על שתי נתינותיו לשוב ולהתייצב לפניו בערב ולהודיעו איזה בשר הוא המתוק ביותר, והראוי ביותר להיות מאכל למלך. כיוון שהיה זה יום יפה להפליא, הוסחה דעתה של הסנונית בהנאה ובעליצות, היא זימרה לה ונסקה למרומי השמים התכולים. הצרעה, לעומת זאת, עשתה כפי שנצטוותה, והעבירה את כל היום בעקיצת כל מי שנתקלה בו ובטעימה מדמו החם. כששבו השתיים ונפגשו בסוף היום, לפני שהתייצבו לפני המלך, שאלה הסנונית את הצרעה מה החליטה. בלי ספק, אמרה הצרעה, אין מתוק למאכל מאשר בשר אדם. הסנונית חששה שמא תגרום ההחלטה הזאת צרות צרורות בעתיד, ולכן תלשה את לשון הצרעה במקורה. לכן, כאשר שאל המלך את הצרעה לדעתה באותו הלילה, היא לא יכלה אלא להשמיע זמזום לא מובן. החלטנו, הוד מלכותך, אמרה הסנונית, שאין טוב למאכל נמלך מאשר בשר נחשים. מאז ועד היום אוהבים העיט והנץ, שניהם צאצאים של אותו מלך קדום של כל היצורים המעופפים, לסעוד את לבם בבשר נחשים.
על מוצא האור הקורן, היגון השחור ורוח הקרמה המיתוסים העתיקים מספרים, שהיה זמן שבו לא התקיים מאומה, ואז נולדו שני אורות. האחד היה שחור, וכונה היגון השחור – יל-וה-נק-פו, ואילו האחר היה לבן וכונה האור הקורן – או'-סר-דן. ואז עלו מתוך התוהו ובוהו נהרות אור ססגוניים שנפרדו כמו הקשת בענן, ומחמשת צבעיהם יצאו הנוקשות, הזרימה, החום,התנועה והמרחב.חמשת היסודות הללו התלכדו יחדיו ויצרו ביצה ענקית.אז יצר היגון השחור את אפלת האין מאותה הביצה, ומילא את האפלה במגיפות, במחלות, בביש מזל, בבצורת,בכאב ובכל מיני שדים. האור הקורן מילא את העולם במאור ההוויה הברוכה. הוא שלח את החיוניות, הרווחה, העליצות, השגשוג, אריכות הימים והמוני אלים מיטיבים שיצקו את ברכותיהם לבריאה. כשנפגשו יחדיו האלים והשדים הזדווגו, נולדו מן הביצים שנוצרו כך כל מיני יצורים. אותם צאצאים עשו גם הם "מעשי מאגיה" אלה עם אלה, עד שהתמלא העולם בצאצאיהם. הסיפורים על הברואים הללו בדרך כלל שונים ביותר ממקום למקום. ההרים, העצים, הסלעים והאגמים היוצרים את הנוף המקודש נתפסים על פי רוב כמשכנות האלים והשדים האלה, או כהתגלמויות האלים והשדים עצמם. המיתולוגיה הבודהיסטית החליפה בהדרגה את כל הרעיונות המקומיים הללו.היא הביא עמה את הצורך להסביר את מעגליו המחזוריים של הזמן הקוסמולוגי.בעיני החכם ההודי, רוחות ושדים מקומיים משתייכים לממלכת המיא – האשליה לפי האמונה הבודהיסטית, היקום הנוכחי הוא שריד להשפעת הקרמה – מעשים שעשו שוכניו של היקום שכבר איננו. רוח הקרמה היא הרוחשת בראשונה ביקום הריק, ולא יצירתו השיגיונית של דמוי אל כלשהו. בסופו של דבר נעשית רוח הקרמה הזו כה סמיכה ודחוסה, שיש בכוחה לשאת את הגשם היורד ממעל. אז מתהווה אוקיינוס קוסמי, ובמרכזו מתנוסס הר העולם סומרו. כאשר נשלמת הקליפה החיצונית של היקום, כעבור מיליוני שנות התפתחות, מתחילים להתגלות הברואים התבוניים שנגזר עליהם לשכון בעולם. בתחילה עשויים גופיהם רק נפש, והם שוכנים בשמיים. בסופו של דבר הם לובשים צורה מוצקה של בשר ודם, ומתגוררים בארץ הגשמית. אחרי עידנים של חטא, הם שוכנים במעמקי תהומות התופת שבקרבי האדמה, ושם הם נשארים עד שהיקום עצמו מתחיל להתפורר בקץ הזמנים. סיפור שאמני מונגולי על העיט והנחש כשהיה העולם עדיין צעיר, ציווה מלך כל היצורים המעופפים על הצרעה ועל הסנונית לצאת ולטעום את בשרם של כל היצורים החיים. הוא הטיל על שתי נתינותיו לשוב ולהתייצב לפניו בערב ולהודיעו איזה בשר הוא המתוק ביותר, והראוי ביותר להיות מאכל למלך. כיוון שהיה זה יום יפה להפליא, הוסחה דעתה של הסנונית בהנאה ובעליצות, היא זימרה לה ונסקה למרומי השמים התכולים. הצרעה, לעומת זאת, עשתה כפי שנצטוותה, והעבירה את כל היום בעקיצת כל מי שנתקלה בו ובטעימה מדמו החם. כששבו השתיים ונפגשו בסוף היום, לפני שהתייצבו לפני המלך, שאלה הסנונית את הצרעה מה החליטה. בלי ספק, אמרה הצרעה, אין מתוק למאכל מאשר בשר אדם. הסנונית חששה שמא תגרום ההחלטה הזאת צרות צרורות בעתיד, ולכן תלשה את לשון הצרעה במקורה. לכן, כאשר שאל המלך את הצרעה לדעתה באותו הלילה, היא לא יכלה אלא להשמיע זמזום לא מובן. החלטנו, הוד מלכותך, אמרה הסנונית, שאין טוב למאכל נמלך מאשר בשר נחשים. מאז ועד היום אוהבים העיט והנץ, שניהם צאצאים של אותו מלך קדום של כל היצורים המעופפים, לסעוד את לבם בבשר נחשים.
בני סן (פעם שניה...)
בסיפור מייחסים הסן, ציידים ממדבר קלהארי, את הבריאה לרוח בשם דק'וי – הרוח הראשונה של הבריאה. כאשר זרחה השמש היה דק'וי פרח, ובלילה היה אדם. בבוא היום היה פרח אחר, ובשקיעה נעשה שוב אדם. למחרת היום היה עץ ונשא שפע של פרי. ושוב עם שקיעה חזר להיות דק'ןו, אדם. כשהתעורר דק'וי ראה את השמש לראשונה ונוכח שהוא בודד. הוא נעשה אז עץ שהניב שפע של פרי, אבל היה גם מכוסה בקוצים. אז הופיעה האישה הראשונה וניסתה לקטוף את הפרי, אבל העץ נעלם והאישה בכתה והשתרעה על האדמה ומתה. "דק'וי נעשה זבוב, ואחר כך מים, אחר כך פרח אחר, ציפור, ואחר כך לוכד הציפור, ואחר כך אוכל הציפור. הוא נעשה שוב אדם ואנשים אחרים צדו אותו, לכן היה דק'וי לעוף גדול ועף אל אביו ואמו. כשהכיר אותו אביו, נעשה דק'וי אדם. הוא מת והיה ללטאה, היצור העתיק מכול".
בסיפור מייחסים הסן, ציידים ממדבר קלהארי, את הבריאה לרוח בשם דק'וי – הרוח הראשונה של הבריאה. כאשר זרחה השמש היה דק'וי פרח, ובלילה היה אדם. בבוא היום היה פרח אחר, ובשקיעה נעשה שוב אדם. למחרת היום היה עץ ונשא שפע של פרי. ושוב עם שקיעה חזר להיות דק'ןו, אדם. כשהתעורר דק'וי ראה את השמש לראשונה ונוכח שהוא בודד. הוא נעשה אז עץ שהניב שפע של פרי, אבל היה גם מכוסה בקוצים. אז הופיעה האישה הראשונה וניסתה לקטוף את הפרי, אבל העץ נעלם והאישה בכתה והשתרעה על האדמה ומתה. "דק'וי נעשה זבוב, ואחר כך מים, אחר כך פרח אחר, ציפור, ואחר כך לוכד הציפור, ואחר כך אוכל הציפור. הוא נעשה שוב אדם ואנשים אחרים צדו אותו, לכן היה דק'וי לעוף גדול ועף אל אביו ואמו. כשהכיר אותו אביו, נעשה דק'וי אדם. הוא מת והיה ללטאה, היצור העתיק מכול".
סין
תיאור הבריאה הסיני החשוב ביותר מתאר כיצד נוצר העולם בידי אלוהות ראשונית, באן-גו. נאמר שהוא צאצא ליין וליאנג, שני הכוחות החיוניים ביקום. יאנג - שפירושו המקורי אור השמש או אור סתם, ויין – שפירושו צל או חושך, נחשבים לשני הכוחות הקוסמיים שפעולתם זה על זה יוצרת את כל התופעות היקום. היאנג מייצג את הגבריות, הפעלתנות, החום, היובש, הנוקשות וכדומה, ואילו היין מייצג את תכונות הנשיות, הסבילות, הקור, הרטיבות והרכות. תכונות היין והיאנג מופיעות לעיתים תכופות כזוגות מנוגדים, כמו חיים ומוות, זכר ונקבה, אפילו טוב ורע. ברמה הפילוסופית יותר, יין ויאנג נתפסו כמשלימים זה את זה וכתלויים זה בזה. הבגואה הנושאת את סמלי היין והיאנג, מוקפים בשמונת הסמלים המשמשים לראיית הנסתר. בחשכתה של ביצה קדמונית ענקית, התהווה באן-גו וגדל במשך שמונה עשר אלף שנה, עד שהתבקעה הביצה. האור והחלקים הצלולים של הביצה התרוממו ויצרו את הרקיע, ואילו החלקים הכבדים והאטומים שקעו ויצרו את הארץ. באן-גו קם ועמד. קומתו גדלה, כדי למנוע את התאחדות הארץ והרקיע הנוזליים שוב, והוא דחק את הקרקע ואת השמיים זה מעל זה בשיעור של כשלשה מטרים ביום. כעבור עוד שמונה עשר אלף שנה התמצקו הארץ והשמיים במקומותיהם הנוכחיים, ובאן-גו שכב לנוח. הוא מת, והבל פיו נעשה רוח וענן, קולו נעשה רעם, עינו השמאלית הייתה לשמש, עינו הימנית היא הירח, ושערות ראשו ושפמו הן כוכבי השמיים. שאר חלקי גופו היו ליסודות שמהם עשויה הארץ, ובכלל זה הרים, נהרות,דרכים, צמחים, עצים, מתכות, אבני חן וסלעים. זיעתו נהפכה לגשם ולטל. באחת מן הגרסאות המאוחרות המרובות, חילופי היום והלילה מוסברים כפקיחת עיניו של באן-גו ועצימתן.
תיאור הבריאה הסיני החשוב ביותר מתאר כיצד נוצר העולם בידי אלוהות ראשונית, באן-גו. נאמר שהוא צאצא ליין וליאנג, שני הכוחות החיוניים ביקום. יאנג - שפירושו המקורי אור השמש או אור סתם, ויין – שפירושו צל או חושך, נחשבים לשני הכוחות הקוסמיים שפעולתם זה על זה יוצרת את כל התופעות היקום. היאנג מייצג את הגבריות, הפעלתנות, החום, היובש, הנוקשות וכדומה, ואילו היין מייצג את תכונות הנשיות, הסבילות, הקור, הרטיבות והרכות. תכונות היין והיאנג מופיעות לעיתים תכופות כזוגות מנוגדים, כמו חיים ומוות, זכר ונקבה, אפילו טוב ורע. ברמה הפילוסופית יותר, יין ויאנג נתפסו כמשלימים זה את זה וכתלויים זה בזה. הבגואה הנושאת את סמלי היין והיאנג, מוקפים בשמונת הסמלים המשמשים לראיית הנסתר. בחשכתה של ביצה קדמונית ענקית, התהווה באן-גו וגדל במשך שמונה עשר אלף שנה, עד שהתבקעה הביצה. האור והחלקים הצלולים של הביצה התרוממו ויצרו את הרקיע, ואילו החלקים הכבדים והאטומים שקעו ויצרו את הארץ. באן-גו קם ועמד. קומתו גדלה, כדי למנוע את התאחדות הארץ והרקיע הנוזליים שוב, והוא דחק את הקרקע ואת השמיים זה מעל זה בשיעור של כשלשה מטרים ביום. כעבור עוד שמונה עשר אלף שנה התמצקו הארץ והשמיים במקומותיהם הנוכחיים, ובאן-גו שכב לנוח. הוא מת, והבל פיו נעשה רוח וענן, קולו נעשה רעם, עינו השמאלית הייתה לשמש, עינו הימנית היא הירח, ושערות ראשו ושפמו הן כוכבי השמיים. שאר חלקי גופו היו ליסודות שמהם עשויה הארץ, ובכלל זה הרים, נהרות,דרכים, צמחים, עצים, מתכות, אבני חן וסלעים. זיעתו נהפכה לגשם ולטל. באחת מן הגרסאות המאוחרות המרובות, חילופי היום והלילה מוסברים כפקיחת עיניו של באן-גו ועצימתן.
אוקייניה
בני דריבי מספרים על אישה צעירה שנתקלה בנחש, והתברר שהיה זה הפין של סוו. הוא ניסה לחדור לתוכה, אבל היא זעקה בפחד והסתלקה. בכעסו על החרפה הזאת, המיט סוו על האנושות מוות, מלחמה וכשפים. אבל אחר כך יצא להרים והשאיר אחריו שערות שהפכו לכלבים ולחזירים, על מנת שיהיו לאנשים חיות בית רבות. באזורים רבים מסופר שהגיבור גם העניק לתושבים דגים בנהרות וירקות לגידול.
בני דריבי מספרים על אישה צעירה שנתקלה בנחש, והתברר שהיה זה הפין של סוו. הוא ניסה לחדור לתוכה, אבל היא זעקה בפחד והסתלקה. בכעסו על החרפה הזאת, המיט סוו על האנושות מוות, מלחמה וכשפים. אבל אחר כך יצא להרים והשאיר אחריו שערות שהפכו לכלבים ולחזירים, על מנת שיהיו לאנשים חיות בית רבות. באזורים רבים מסופר שהגיבור גם העניק לתושבים דגים בנהרות וירקות לגידול.
ויוון. איך אפשר בלי...
המיתולוגיה היוונית אינה מכילה תיאור יחיד של מוצא המין האנושי, היא מייחסת את בריאת האנשים הראשונים עלי האדמות לאלת האדמה – גאייה, לטיטנים או לאלים האולימפיים. ילודי האדמה לאתונאים היה מיתוס משלהם על מוצא האדם מן העפר. האל הפיסטוס ניסה לאנוס את אתנה, וכשהדפה אותו מעליה, נשפך זרעו על ירכה. היא מחתה את הזרע בפיסת צמר והשליכה אותה ארצה בשאט נפש. מפיסת הצמר הזאת יצא אריכטוניוס, מלך אתונה לעתיד לבוא, המתואר בדרך כלל כנחש בחלקו, בשל זיקתו ההדוקה לאדמה. בני תבי סיפרו כיצד קטל קדמוס, מייסד עירם, נחש גדול במקום שבה קמה העיר. הוא עקר את שיניו וזרע אותן באדמה, ומהן יצאו אנשים חמושים שהרגו זה את זה עד שנותרו רק חמישה מהם. אלה נקראו ספרטי – הזרועים, ומחלציהם יצאו משפחות האצילים של תבי. מתוך המיתולוגית היוונית בראשית סיפור הבריאה היווני החל ב"קודם לכול קם לתחייה ונהיה כאוס". מצב כאוס הוא מצב של תוהו ובוהו, של חוסר סדר מוחלט. הכאוס היה חומר ראשוני וחסר צורה שממנו נוצרו: הארץ, האדמה - גאייה, השאול - טרטרוס, ארוס – התשוקה, הלילה, אפלת הארץ - ניקס וארבוס – התשוקה, היצר שבלעדיו אין מקור חיים.אחר כך הזדווגו ניקס וארבוס והולידו את איתר – האתר, מרומי האוויר הבהירים, ואת המרה – אור העולם הבהיר. גאייה ילדה בעצמה את אוראנוס - השמים, למען יקיפה ויכסה כליל, ויהיה משכן לאלים,ואחר כך את ההרים ואת הים. . גאייה הזדווגה עם אוראנוס וילדה את האלוהויות הראשונות: זוג האלים הראשון שילדו תריסר טיטנים ענקיים, הטיטנים ואת הקיקלופים, הענקים בעלי העין האחת במצחם. מכיוון שאוראנוס פחד מרוב ילדיו, שהיו מפלצות ענקיות ואיומות, הוא החביא אותם במעמקי האדמה. גאייה לעומתו, אהבה אותם אהבה עזה וכעסה על אוראנוס בן-זוגה שהחביא אותם במעמקים. היא תכננה לנקום בו. קרונוס - אל הזמן והצעיר בילדיהם של גאייה ואוראנוס, היה היחיד אשר לא פחד מאביו. גאייה יצרה מגל מהאבנים החזקות ביותר שמצאה, נתנה אותו לקרונוס והנחתה אותו כיצד לנקום באוראנוס, אביו. גאייה ידעה שכל ערב עם רדת החשכה יורד אוראנוס אל השמים אל האדמה. היא ציוותה על קרונוס לארוב לאביו ולהכות בו במגל כאשר ישכב לנוח. קרונוס אכן נהג כמצוותה וכאשר אביו שכב לבסוף לנוח יצא ממחבואו והרג אותו במכת מגל והרגו. קרונוס ירש את מקומו של אביו כאל השמים והתחתן עם אחותו ראה - אחת מאלות הארץ. קרונוס יצר את הגזע האנושי הראשון שהיה עשוי זהב ולכן נקראת תקופת שלטונו תקופת הזהב. בתקופה זו האנשים לא הזדקקו לעבוד ולא חוו סבל ומוות, אך קרונוס היה אכזרי כאביו. מכיוון שידע שאחד מבניו אמור להדיח אותו, ולכן בלע כל תינוק מיד שנולד כדי שאף לא אחד מהם יוכל לרשת את מקומו ולשלוט במקומו. כשילדה ראה את זאוס, היא ידעה את הצפוי לו עם לידתו, ולכן פנתה לאימה גאייה ובעזרתה הצליחה להגיע לאי כרתים. שם ילדה את זאוס במערה שבה נימפות השקו אותו בחלב ודמונים צעירים רקדו ושקשקו בחניתות ומגינים סביבו כדי להרגיע את בכיו. לאחר הלידה הגיע קרונוס כדי לבלוע את הרך הנולד. מה עשתה ראה? היא הערימה על בעלה והלבישה גוש אבן כאילו היה תינוק, והוא בלע אותו במקום הילד. זאוס הוחבא מפני אביו, גדל בסתר והיה לאל החזק ביותר , ובעודו גדל תכנן את נקמתו. כאשר בגר זאוס חבר לצבא מפלצותיה של גאייה ולאלים נוספים כדי להילחם בקרונוס ולהכניע אותו. המלחמה הייתה קשה מנשוא וסבל רב נגרם, היא נמשכה שנים רבות. האנשים שנוצרו במהלך תקופת הזהב נהרגו וזאוס זכה בניצחון גדול, אחרי שחיזק את מעמדו הודות לתחבולות שנקט. הוא שחרר את אחיו ואחיותיו, בנה ארמון בהר אולימפוס, הגבוה בהרי העולם, להיות למשכן לאלים ולאלות המנצחים, וממנו שלט בארץ, בבני האדם ובאלים. ארמון זה הוא האולימפוס. זאוס התחתן עם אחותו הרה ונולדו להם ילדים רבים. לזאוס היו נשים נוספות וגם מהן נולדו לו ילדים. וכך התמלא העולם במהירות באלים נוספים. החלטתו של זאוס היה ליצור גזע שונה של בני אנוש כדי שתהייה הערצה לאלים בהר האולימפוס. הגזע החדש נוצר מכסף אך לא האריך ימים מאחר שבתקופתו לא היה דבר שבקדושה. נוצרו אנשים אשר התבלטו בטיפשותם ולא היה להם כבוד לאלים, מה שהכעיס את זאוס מאוד. לכן זאוס החביא את אנשי הכסף בעולם חשוך של מטה- העולם התחתון. וללא בני אנוש לא תיתכן תקופה חדשה, וכך החלה תקופת הברונזה שבה יצר זאוס את הגזע השלישי. זאוס לא רווה נחת מאנשי תקופה זו בגלל היותם תוקפניים ומחרחרי מלחמה אשר הרסו אחד את רעהו. לכן החליט זאוס להחביא אותם במהירות בעולם התחתון. אז נוצר בעולם גזע הגיבורים שעליהם נכתבו המיתוסים הרבים במסורת ההלניסטית. בתקופה זו "תקופת הגיבורים" ניתן לכל גיבור מת מקום מיוחד ב"איים המבורכים" שהיו בעולם של מטה, העולם התחתון. איים אלה היו תמיד רווים ושטופי אור ויופי. אך גם אנשי תקופה הרואית זו - תקופת הגיבורים, נעלמו והביאו לעלייתו של הגזע האנושי המוכר לנו כיום - גזע הברזל, שעל פי המיתולוגיה היוונית אמור להיות הקשה מכולם. על אנשי תקופת הברזל יש הצורך לעמול בעבודה קשה וסבל לכל ימי חייהם. יחד עם זאת נאמר שהם החזקים ביותר, והם אלה אשר תהייה להם היכולת לגרום לכך להישארותם ולהישרדותם לנצח של "אלי האולימפוס".
המיתולוגיה היוונית אינה מכילה תיאור יחיד של מוצא המין האנושי, היא מייחסת את בריאת האנשים הראשונים עלי האדמות לאלת האדמה – גאייה, לטיטנים או לאלים האולימפיים. ילודי האדמה לאתונאים היה מיתוס משלהם על מוצא האדם מן העפר. האל הפיסטוס ניסה לאנוס את אתנה, וכשהדפה אותו מעליה, נשפך זרעו על ירכה. היא מחתה את הזרע בפיסת צמר והשליכה אותה ארצה בשאט נפש. מפיסת הצמר הזאת יצא אריכטוניוס, מלך אתונה לעתיד לבוא, המתואר בדרך כלל כנחש בחלקו, בשל זיקתו ההדוקה לאדמה. בני תבי סיפרו כיצד קטל קדמוס, מייסד עירם, נחש גדול במקום שבה קמה העיר. הוא עקר את שיניו וזרע אותן באדמה, ומהן יצאו אנשים חמושים שהרגו זה את זה עד שנותרו רק חמישה מהם. אלה נקראו ספרטי – הזרועים, ומחלציהם יצאו משפחות האצילים של תבי. מתוך המיתולוגית היוונית בראשית סיפור הבריאה היווני החל ב"קודם לכול קם לתחייה ונהיה כאוס". מצב כאוס הוא מצב של תוהו ובוהו, של חוסר סדר מוחלט. הכאוס היה חומר ראשוני וחסר צורה שממנו נוצרו: הארץ, האדמה - גאייה, השאול - טרטרוס, ארוס – התשוקה, הלילה, אפלת הארץ - ניקס וארבוס – התשוקה, היצר שבלעדיו אין מקור חיים.אחר כך הזדווגו ניקס וארבוס והולידו את איתר – האתר, מרומי האוויר הבהירים, ואת המרה – אור העולם הבהיר. גאייה ילדה בעצמה את אוראנוס - השמים, למען יקיפה ויכסה כליל, ויהיה משכן לאלים,ואחר כך את ההרים ואת הים. . גאייה הזדווגה עם אוראנוס וילדה את האלוהויות הראשונות: זוג האלים הראשון שילדו תריסר טיטנים ענקיים, הטיטנים ואת הקיקלופים, הענקים בעלי העין האחת במצחם. מכיוון שאוראנוס פחד מרוב ילדיו, שהיו מפלצות ענקיות ואיומות, הוא החביא אותם במעמקי האדמה. גאייה לעומתו, אהבה אותם אהבה עזה וכעסה על אוראנוס בן-זוגה שהחביא אותם במעמקים. היא תכננה לנקום בו. קרונוס - אל הזמן והצעיר בילדיהם של גאייה ואוראנוס, היה היחיד אשר לא פחד מאביו. גאייה יצרה מגל מהאבנים החזקות ביותר שמצאה, נתנה אותו לקרונוס והנחתה אותו כיצד לנקום באוראנוס, אביו. גאייה ידעה שכל ערב עם רדת החשכה יורד אוראנוס אל השמים אל האדמה. היא ציוותה על קרונוס לארוב לאביו ולהכות בו במגל כאשר ישכב לנוח. קרונוס אכן נהג כמצוותה וכאשר אביו שכב לבסוף לנוח יצא ממחבואו והרג אותו במכת מגל והרגו. קרונוס ירש את מקומו של אביו כאל השמים והתחתן עם אחותו ראה - אחת מאלות הארץ. קרונוס יצר את הגזע האנושי הראשון שהיה עשוי זהב ולכן נקראת תקופת שלטונו תקופת הזהב. בתקופה זו האנשים לא הזדקקו לעבוד ולא חוו סבל ומוות, אך קרונוס היה אכזרי כאביו. מכיוון שידע שאחד מבניו אמור להדיח אותו, ולכן בלע כל תינוק מיד שנולד כדי שאף לא אחד מהם יוכל לרשת את מקומו ולשלוט במקומו. כשילדה ראה את זאוס, היא ידעה את הצפוי לו עם לידתו, ולכן פנתה לאימה גאייה ובעזרתה הצליחה להגיע לאי כרתים. שם ילדה את זאוס במערה שבה נימפות השקו אותו בחלב ודמונים צעירים רקדו ושקשקו בחניתות ומגינים סביבו כדי להרגיע את בכיו. לאחר הלידה הגיע קרונוס כדי לבלוע את הרך הנולד. מה עשתה ראה? היא הערימה על בעלה והלבישה גוש אבן כאילו היה תינוק, והוא בלע אותו במקום הילד. זאוס הוחבא מפני אביו, גדל בסתר והיה לאל החזק ביותר , ובעודו גדל תכנן את נקמתו. כאשר בגר זאוס חבר לצבא מפלצותיה של גאייה ולאלים נוספים כדי להילחם בקרונוס ולהכניע אותו. המלחמה הייתה קשה מנשוא וסבל רב נגרם, היא נמשכה שנים רבות. האנשים שנוצרו במהלך תקופת הזהב נהרגו וזאוס זכה בניצחון גדול, אחרי שחיזק את מעמדו הודות לתחבולות שנקט. הוא שחרר את אחיו ואחיותיו, בנה ארמון בהר אולימפוס, הגבוה בהרי העולם, להיות למשכן לאלים ולאלות המנצחים, וממנו שלט בארץ, בבני האדם ובאלים. ארמון זה הוא האולימפוס. זאוס התחתן עם אחותו הרה ונולדו להם ילדים רבים. לזאוס היו נשים נוספות וגם מהן נולדו לו ילדים. וכך התמלא העולם במהירות באלים נוספים. החלטתו של זאוס היה ליצור גזע שונה של בני אנוש כדי שתהייה הערצה לאלים בהר האולימפוס. הגזע החדש נוצר מכסף אך לא האריך ימים מאחר שבתקופתו לא היה דבר שבקדושה. נוצרו אנשים אשר התבלטו בטיפשותם ולא היה להם כבוד לאלים, מה שהכעיס את זאוס מאוד. לכן זאוס החביא את אנשי הכסף בעולם חשוך של מטה- העולם התחתון. וללא בני אנוש לא תיתכן תקופה חדשה, וכך החלה תקופת הברונזה שבה יצר זאוס את הגזע השלישי. זאוס לא רווה נחת מאנשי תקופה זו בגלל היותם תוקפניים ומחרחרי מלחמה אשר הרסו אחד את רעהו. לכן החליט זאוס להחביא אותם במהירות בעולם התחתון. אז נוצר בעולם גזע הגיבורים שעליהם נכתבו המיתוסים הרבים במסורת ההלניסטית. בתקופה זו "תקופת הגיבורים" ניתן לכל גיבור מת מקום מיוחד ב"איים המבורכים" שהיו בעולם של מטה, העולם התחתון. איים אלה היו תמיד רווים ושטופי אור ויופי. אך גם אנשי תקופה הרואית זו - תקופת הגיבורים, נעלמו והביאו לעלייתו של הגזע האנושי המוכר לנו כיום - גזע הברזל, שעל פי המיתולוגיה היוונית אמור להיות הקשה מכולם. על אנשי תקופת הברזל יש הצורך לעמול בעבודה קשה וסבל לכל ימי חייהם. יחד עם זאת נאמר שהם החזקים ביותר, והם אלה אשר תהייה להם היכולת לגרום לכך להישארותם ולהישרדותם לנצח של "אלי האולימפוס".
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.