מישו חיפש אותי? ../images/Emo12.gif
מה, אתם עוד זוכרים אותי כאילו? טוב, אני חייבת להגיד שנורא מוזר לי לא להמשיך לכתוב את שלומצי, אתם יודעים? בעיקר כי זה היה המקום שבו הייתי כותבת כמעט את כל מה שקורה לי, אבל במעבר לדמותה של "שלומצי" יכולתי להתבונן בכל מה שקורה מבחוץ, ולהבין כל מיני דברים. וכמה שהייתי דוחה את כתיבת הפרק ומאחרת כרונית, עכשיו אני מרגישה כמה שזה חסר!
היה לי שבוע מאוד משונה, הדברים הטובים והרעים שקורים לי עכשיו כל כך מתערבבים. העצב עם הצחוק, השמחה והצער. פתאום חמסין (שמעתם שיהיה מחר?) ופתאום שלג. רגע ים ורגע יבשה. במיוחד בעיניים
סבא שלי במצב מאוד לא טוב. אני זוכרת שבאחד הפרקים שכתבתי פעם, מישהו אמר בתגובה - איך את לא כותבת על סבא וסבתא שלך אף פעם? אני חושבת שלא כתבתי עליהם, כי הם היו כל כך חלק מהחיים שלי, לא סבא וסבתא במובן המקובל בדרך כלל, הנימוסי, אלא ממש חלק ממני. ובניגוד להרבה אנשים מסביבי, שלא ממש יודעים הרבה על סבא וסבתא שלהם, אני, במשך שנתיים וחצי ישבתי מדי יום שישי עם שני המקסימים האלה, וכתבתי את כל הזכרונות שלהם ממש מהילדות המוקדמת. זה היה מרתק, ואפילו יצאה מזה חוברת לכל המשפחה (חוברת די עבה... האמת). זה היה מרגש ומרתק... אני לא יכולה אפילו להתחיל לכתוב על סבא שלי בלי להלל ולפאר אותו. אבל בגדול הוא איש מיוחד מאוד, צנוע, גיבור אפילו, ומצחיק, כמה שהוא מצחיק
. והוא בן 91. או 92. לי ולאחותי יש ויכוח ארוך... כשהשמיעה שלו ירדה, זה היה נסבל. כשהוא הלך והתעוור, זה הכאיב מאוד, אבל אפשר היה להמשיך. אבל בזמן האחרון הוא בבת אחת הידרדר פיזית מאוד מאוד, והולך וחוזר מבית החולים, ופתאום זה גם הגיע לנפש. כואב מאוד לראות איש כל כך קרוב, אהוב, וכמעט נערץ הולך וקמל מול העיניים, נזקק ונעזר באלף אנשים מסביב, רופאים, פיליפינית, וכמובן המשפחה. הסיוט שלו - לחזור להיות תינוק מטופל - מתגשם. אני זוכרת שעמיתוש ועדידה כתבו על סבא שלהם. או שזו היתה סבתא (ורק אני מרוב הזדהות זוכרת סבא?)\ ואני זוכרת שממש נשבר לי הלב לקרוא את ההודעות שלכם, כי ידעתי שגם אני אעמוד בסיטואציה הזו יום אחד - ועכשיו אני מרגישה שזה מתקרב. והגיל, לא עושה את זה יותר קל..... אז זהו בינתיים...תודה שהייתם כאן (כאילו שיש לכם ברירה!!!)
שיהיה לנו סופשבוע נעים, וקל.
מה, אתם עוד זוכרים אותי כאילו? טוב, אני חייבת להגיד שנורא מוזר לי לא להמשיך לכתוב את שלומצי, אתם יודעים? בעיקר כי זה היה המקום שבו הייתי כותבת כמעט את כל מה שקורה לי, אבל במעבר לדמותה של "שלומצי" יכולתי להתבונן בכל מה שקורה מבחוץ, ולהבין כל מיני דברים. וכמה שהייתי דוחה את כתיבת הפרק ומאחרת כרונית, עכשיו אני מרגישה כמה שזה חסר!
