מישהי אחרת.
...היא באה אליה,לא ממזמן,ביום הולדתה,וכששתיהן עומדות אחת מול השנייה ,זה היה שונה,לא כמו בד"כ-הסרטים כבר לא רצו בענייהן ,והלבבות כבר לא הופיעו מסביב,הפעם, הכל עמד. והייתה דממה. כאשר שתיקה ליוותה את אותו הרגע שתיקה הזועקת בקול רם-זה ניגמר. הניצוץ כבה, האש נעלמה, השאלות תמו כמו שלא היו תשובות. ואתה מבין, בראש שמחלחל ללב באות אחת קטנה- שאין דרך חזרה. וכמו שהשמש זורחת בתצוגה מרהיבה בשמיים כתומים וורודים- נעצרת לך הנשימה, ומלווה אותך בחמימות לאורך כל היום וכך היא נעלמת לאיטה בשקט בסוף היום מבלי לומר מילה. כך באה ונעלמת לה האהבה. וכשהיא עוצמת את ענייה לבדה במיטה , היא עדיין רואה אותה, אך לא מולה- היא שכבה שם, מחובקת ומחוייכת, כשאושר בענייה ,היא יכלה להרגיש את השקט שעטף אותה, וליבה פעם בחוזקה כשגילתה שזה לא היה איתה. היא עם מישהי אחרת. דמעות של כאב הציפו את גרונה ולמרות שידעה שזו היא שהביאה את הכל על עצמה. עדיין זה כאב. אך אין מה לעשות הפעם, הגלגל לא יסתובב לאחור.לעולם. אני חייבת לחיות עם זה אמרה לעצמה.עוד יבוא היום ותרגישי רק טוב עם ההחלטה שלך. אך התקשתה להאמין שהיום יגיע ובפעם הראשונה בחייה, השיגה את מה שרצתה וגרמה לה רק טוב, אך לא האמינה שזה כ"כ יכאב והיה משהו מרגיע בדמעות שאומר שזה טיבעי שכואב, ועוד יכאב, לדעת שמישהיא אחרת אוהבת את היחידה איתה זכתה לאהוב. וככל שהימים עוברים, ליבה חוזר לאחור. כשהזיכרון מתעתע במוחה ולא נותן לה לשכוח את אותם הימים ואותן הלילות. את אותם החיבוקים ואתן הנשקות. את התשוקה והאהבה. "זה בסדר...תיבכי", מישהו לוחש באוזנה. זה בסדר להתגעגע, זה אומר שאת אוהבת, וזה יעבור, גם לך! היא מתקשה להקשיב ומשהו בה גם לא רוצה להאמין שזה ייגמר, "סתכלי עליה.תראי כמה טוב לה.היא מאושרת" וזה מה שרצית לא?! ואכן הרימה את ראשה, וניגבה את הדמעות, וראתה את התמונה מול ענייה והרגישה בליבה שהפעם עשתה את ההחלטה הנכונה למען שתיהן, וחיוך קטן עלה בשפתייה, לקחה נשימה עמוקה, הסתכלה במראה בעניים אדומות ולחיים סמוקות, והבינה, שהפעם, זה באמת הסוף, תני לה ללכת אמרה לעצמה, ותקומי מחר ליום חדש עם סיפור אחר והרבה... הרבה פחות כאב. ..וכך היא הלכה, כשפניה מועדות קדימה -במבט מרומם ,בתיקווה לשכוח, למקום אחר ,ועברו הימים והכל המשיך. ורק ליבה נישאר מאחור הפועם בשביל לחיות, אך לא בשביל לאהוב. כמו שעון המתקתק את השניות -והזמן...לא זז לשום מקום. ---סוף--
...היא באה אליה,לא ממזמן,ביום הולדתה,וכששתיהן עומדות אחת מול השנייה ,זה היה שונה,לא כמו בד"כ-הסרטים כבר לא רצו בענייהן ,והלבבות כבר לא הופיעו מסביב,הפעם, הכל עמד. והייתה דממה. כאשר שתיקה ליוותה את אותו הרגע שתיקה הזועקת בקול רם-זה ניגמר. הניצוץ כבה, האש נעלמה, השאלות תמו כמו שלא היו תשובות. ואתה מבין, בראש שמחלחל ללב באות אחת קטנה- שאין דרך חזרה. וכמו שהשמש זורחת בתצוגה מרהיבה בשמיים כתומים וורודים- נעצרת לך הנשימה, ומלווה אותך בחמימות לאורך כל היום וכך היא נעלמת לאיטה בשקט בסוף היום מבלי לומר מילה. כך באה ונעלמת לה האהבה. וכשהיא עוצמת את ענייה לבדה במיטה , היא עדיין רואה אותה, אך לא מולה- היא שכבה שם, מחובקת ומחוייכת, כשאושר בענייה ,היא יכלה להרגיש את השקט שעטף אותה, וליבה פעם בחוזקה כשגילתה שזה לא היה איתה. היא עם מישהי אחרת. דמעות של כאב הציפו את גרונה ולמרות שידעה שזו היא שהביאה את הכל על עצמה. עדיין זה כאב. אך אין מה לעשות הפעם, הגלגל לא יסתובב לאחור.לעולם. אני חייבת לחיות עם זה אמרה לעצמה.עוד יבוא היום ותרגישי רק טוב עם ההחלטה שלך. אך התקשתה להאמין שהיום יגיע ובפעם הראשונה בחייה, השיגה את מה שרצתה וגרמה לה רק טוב, אך לא האמינה שזה כ"כ יכאב והיה משהו מרגיע בדמעות שאומר שזה טיבעי שכואב, ועוד יכאב, לדעת שמישהיא אחרת אוהבת את היחידה איתה זכתה לאהוב. וככל שהימים עוברים, ליבה חוזר לאחור. כשהזיכרון מתעתע במוחה ולא נותן לה לשכוח את אותם הימים ואותן הלילות. את אותם החיבוקים ואתן הנשקות. את התשוקה והאהבה. "זה בסדר...תיבכי", מישהו לוחש באוזנה. זה בסדר להתגעגע, זה אומר שאת אוהבת, וזה יעבור, גם לך! היא מתקשה להקשיב ומשהו בה גם לא רוצה להאמין שזה ייגמר, "סתכלי עליה.תראי כמה טוב לה.היא מאושרת" וזה מה שרצית לא?! ואכן הרימה את ראשה, וניגבה את הדמעות, וראתה את התמונה מול ענייה והרגישה בליבה שהפעם עשתה את ההחלטה הנכונה למען שתיהן, וחיוך קטן עלה בשפתייה, לקחה נשימה עמוקה, הסתכלה במראה בעניים אדומות ולחיים סמוקות, והבינה, שהפעם, זה באמת הסוף, תני לה ללכת אמרה לעצמה, ותקומי מחר ליום חדש עם סיפור אחר והרבה... הרבה פחות כאב. ..וכך היא הלכה, כשפניה מועדות קדימה -במבט מרומם ,בתיקווה לשכוח, למקום אחר ,ועברו הימים והכל המשיך. ורק ליבה נישאר מאחור הפועם בשביל לחיות, אך לא בשביל לאהוב. כמו שעון המתקתק את השניות -והזמן...לא זז לשום מקום. ---סוף--