מישהו שישמע אותי
אני בערך שנה כבר במצב הזה , מצב שלא ניפסק , זה רודף אותי מהבוקר עד הערב , ואי אפשר להתעלם מזה , הצורך הזה לשלמות , זה בא בהתקפים של רגע , או שאני לא אוכלת , או שאני אוכלת הכל . ואני רק מתחננת שהכל יחזור להיות כמו שהיה לפני , לפני שנכנסתי לזה . לפעמים אני משקרת לעצמי ואומרת שהכל בסדר , ושהכל נורמאלי , אבל איך יכול להיות נורמאלי כשאימא לא מפסיקה לדאוג ולהגיד לי ללכת ישר כי הרזון מקפל אותי . אני אוהבת איך שאני נראת , אבל זה לא בסדר , ואני יודעת שאני בחיים לא יעלה במשקל כי אם אני יעלה במשקל אני אשנא את עצמי , אני לא יוכל להסתכל על עצמי במראה . אני נהנת מהחיים , אני עושה המון ומספיקה הרבה , אני באמת משתדלת להסתכל על הצד החיובי של כל דבר , משפחה חמה , חברים טובים , הכל יש לי ! יש בי צדדים שאני לא מכירה בעצמי , שאני רוצה שילכו אבל הם נשארים ולא עוזבים אותי . לפעמים אני חושבת שהם הולכים , אבל אז הם מגיעים בהתקף ואז גם רגשות האשמה באות , והשנאה העצמית גוברת . באמת שנשבר לי , להסתכל על אחרים מהצד ולרצות אושר כזה , פשוט אושר נורמאלי ! שלא צריך להתעסק כל היום בלמה אכלתי יותר מידי , וממחר להרעיב את עצמי . אני משתגעת , אין לי עם מי לדבר על זה , אף אחד לא יודע , וזה קשה לשמור את זה לעצמי , אבל אף אחד לא יבין , ישר יגיעו צעקות . בבקשה תעזרו לי , תגידו לי איך אני יוצאת מזה ?? איך אפשר לחיות חיים נורמאלים אחרי שהמוח מתעסק רק בזה , כל יום , כל היום ...
אני בערך שנה כבר במצב הזה , מצב שלא ניפסק , זה רודף אותי מהבוקר עד הערב , ואי אפשר להתעלם מזה , הצורך הזה לשלמות , זה בא בהתקפים של רגע , או שאני לא אוכלת , או שאני אוכלת הכל . ואני רק מתחננת שהכל יחזור להיות כמו שהיה לפני , לפני שנכנסתי לזה . לפעמים אני משקרת לעצמי ואומרת שהכל בסדר , ושהכל נורמאלי , אבל איך יכול להיות נורמאלי כשאימא לא מפסיקה לדאוג ולהגיד לי ללכת ישר כי הרזון מקפל אותי . אני אוהבת איך שאני נראת , אבל זה לא בסדר , ואני יודעת שאני בחיים לא יעלה במשקל כי אם אני יעלה במשקל אני אשנא את עצמי , אני לא יוכל להסתכל על עצמי במראה . אני נהנת מהחיים , אני עושה המון ומספיקה הרבה , אני באמת משתדלת להסתכל על הצד החיובי של כל דבר , משפחה חמה , חברים טובים , הכל יש לי ! יש בי צדדים שאני לא מכירה בעצמי , שאני רוצה שילכו אבל הם נשארים ולא עוזבים אותי . לפעמים אני חושבת שהם הולכים , אבל אז הם מגיעים בהתקף ואז גם רגשות האשמה באות , והשנאה העצמית גוברת . באמת שנשבר לי , להסתכל על אחרים מהצד ולרצות אושר כזה , פשוט אושר נורמאלי ! שלא צריך להתעסק כל היום בלמה אכלתי יותר מידי , וממחר להרעיב את עצמי . אני משתגעת , אין לי עם מי לדבר על זה , אף אחד לא יודע , וזה קשה לשמור את זה לעצמי , אבל אף אחד לא יבין , ישר יגיעו צעקות . בבקשה תעזרו לי , תגידו לי איך אני יוצאת מזה ?? איך אפשר לחיות חיים נורמאלים אחרי שהמוח מתעסק רק בזה , כל יום , כל היום ...
