מישהו רואה את הצד החיובי בבעיה?

[גמבה חמודה]

מישהו רואה את הצד החיובי בבעיה?

אני חייבת עידוד, כמו שאמרתי, ימים מאד קשים עוברים עליי, הבן ממש לא בסדר. אני חייבת לקבל כוח. רציתי לשאול האם אתם רואים את הצד החיובי בטיפול בילד? אני לא מתכוונת רק להצלחות, אלא בכלל, האם יש משהו טוב, מועיל, מחזק, בטיפול בילד שלכם? מה זה נותן לכם, שהוא טוב עבורכם?

 

[אלי ו.]

רכשתי המון סבלנות

למדתי שלפעמים במקום להשתמש באינסטינקטים ולהכנס לעימות אפשר להוציא את העוקץ מהעימות. למשל, הילד מתוסכל ומוציא את זה עלי, במקום "לשים אותו במקום", אציע לו חיבוק כדי להירגע ואז נמשיך. למדתי להבין לזהות רגישויות מאוד שונות משלי להתחשב ולעבוד איתן. להתעקש על דברים חשובים ולהתעלם מדברים פחות חשובים. אני מניח שיש עוד דברים שקשה להזכר בהם בשעות כאלה.

 

[מִיכַלִי]

כמו שאלי אמר - סבלנות

אני בן אדם חסר סבלנות לחלוטין. כל פעם שקשה לי עם יואבי אני לוקחת נשימה עמוקה ואומרת לעצמי שהנה הזדמנות לעבוד על הסבלנות שלי. לפעמים זה עובד ולפעמים לא

הדבר הנוסף הוא שלמדתי להאמין ששום דבר לא קורה סתם (זה עדיין לא גרם לי להאמין בה' - אבל זה סיפור אחר

). לא סתם קיבלתי מתנה שקוראים לה יואבי ואני נהנית ממנה בכל רגע ורגע. התקופה הקשה תיגמר בקרוב ואני בטוחה שתראי תקופת צמיחה נהדרת אחריה!

 

[ש ח ר של י ו ם חדש]

מיכלי, מזדהה עם כל מילה שלך

המשפט "לא סתם קיבלתי מתנה שקוראים לה יואבי ואני נהנית ממנה בכל רגע ורגע" מוכר לי על עצמי בנוגע לבן שלי. הוא מתנה אמיתית והיכולת שלי לעזור לו גורמת לי לתעצומות נפש שקשה לי לתאר. עדיין, זה לא מפחית מהעצב המלווה אותי אבל אלוהים כנראה שלך לי אותו במיוחד, עטוף באריזה עם סרט ורוד ולב אדום ענקי.

 

[כוכב מחומש]

חוש הומור

השפה שלו וההתבטאויות, הראיה את המציאות הכל כך שונה, עכשיו כשהוא צועד לעבר ה-10 שאני לא עצובה, אלא מוצאת את עצמי שמחה וצוחקת מן הדברים המקסימיים שהוא אומר, מן השפה האחרת והגבוהה שלו לעיתים. אין לי מי יודע מה חוש הומור, אך כלפיו אני זורחת וצוחקת, כשאני רואה התבגרות, צמיחה וחידושים, כשהם עדיין בכיוון שלו הלא נורמטיבי. הוא הופך אותי להיות פחות עסוקה בעצמי ובעבודה ובמה שצריך...אלא יותר בדברים שלא הייתי חושבת עליהם באופן רגיל. קוראים לזה "הזרה" באומנות ובספרות. הוא מלמד אותי מבט אחר וזר על מציאות השבלונית של ימינו.

 

[פני בובה]

צדדים חיוביים

בכל פעם שהיא חוטפת עלי קריזה מזה שאני אומרת לה כל הזמן כמה אני אוהבת אותה ומבקשת עוד חיבוק, אני קולטת שאחות "רגילה" הייתה שמה לזה קץ מוחלט כבר ממזמן. יש לי שתי בנות דוד שאני קשורה אליהן גם ולהן אני לא אומרת כל הזמן שאני מתה עליהן ומחבקת אותן כי זה ברור מאליו שזה לא מתאים, ועם אחותי עדיין אני מרשה לעצמי לעשות את זה באותו אופן שעשיתי את זה כשהיא הייתה קטנה (רק שאז היא הייתה מחבקת אותי כמה שרציתי, בסביבות גיל 15 זה עבר לה) ולפעמים שאני עצבנית ובא לי לקלל בקול ולהוציא כעסים פנימיים, היחידה שמבינה אותי היא אחותי. היא לא אומרת לי שהכעסים שלי מיותרים ושאני מגזימה, אלא להפך - היא מצטרפת אלי וביחד אנחנו מקללות אנשים שעצבנו אותנו ועשו לנו טראומות ומאחלות ביחד למורה המגעילה לשחיה שהטביעה אותנו בזמנו דברים איומים. עם מי עוד הייתי יכולה לעשות דברים כאלו?

 

[אמא כל היום]

אני מסכימה עם זה שיש גם פן חיובי ל-

בעיה של הילדים שלנו. דבר ראשון, הקטן הזה שלי לימד אותי דרך ארץ. אם אני מטיפה לו לאכול בישיבה מלאה על הכיסא (הוא בד"כ גולש) והוא מוצא אותי חוטפת משהו בעמידה, או במקרה והוא מפטפט איתי ללא הפסקה במשך איזו רבע שעה, ואני לרגע עונה לאחותו על שאלה שהופנתה אלי, הוא מיד אומר לי: "אמא, את יודעת שאת מאד לא מנומסת? את אוכלת בעמידה או את הפרעת לי באמצע הדיבור. אני התחלתי ראשון לדבר ואסור לדבר כשמישהו מדבר..." ואז אני נאלצת להמנע ממוסר כפול, וחייבת לציית לחוקים שאני מקפידה שהילדים לא יעברו עליהם.

דבר שני, הוא לימד אותי שאצלו דברים לא עובדים בלחץ. אסור לי בשום אופן להלחיץ אותו בזמן או לדחוק בו לעשות דברים שקשים לו בצעקות. הוא פשוט חינך אותי בקטע הזה, כי אז הוא מתחיל לילל ולנאום בו זמנית, ואנחנו מתעכבים עוד יותר, ובסוף הוא לא מבצע דבר מן המשימות שהיה אמור לבצע. אז בלית-ברירה אני לוקחת נשימה עמוקה ומסבירה לו בנעימות שכדאי שהוא יזדרז, אבל מאוד מקפידה שלא להרים את קולי. והכי כיף היה לשמוע אותו אומר לאבא שלו בזמן שהם צפו בתחרות מלכת היופי שלדעתו אמא הכי יפה בעולם. יותר מה"אישות" האלה... הילד אמנם לא מתהדר בטעם אסתטי משובח, אבל... איזה כיף לי!